חסד מופלא
אמש בסינימטק ראיתי את הסרט חסד מופלא, שהגיע אלינו מדוקאביב. ב1972 אריתה פרנקלין הקליטה את אלבום הגוספל ״חסד מופלא״ במשך יומיים, בכנסיה בדרום קליפורניה וזו התוצאה.
אני מאוד אוהבת את השיר חסד מופלא, אין לי מושג היכן שמעתי לראשונה, באופן כללי אני אוהבת מוסיקה כנסיתית מכל מיני סוגים, בלי שיהיה לי קשר לכנסיה, וגם אף טיפת דם שחור לא זורמת בעורקי. (אלא אם אלך לכיוון של ג׳ון לנון שאמר שwomen are the niggers of the world, אז כן, יש לי די עבר שחור משחור). והיתה בי סקרנות מאוד גדולה לגבי גוספל.
לפני המון שנים פגשתי בארהב ציירת שהיתה נוסעת בעקבות קבוצות גוספל, ומציירת בזמן ההופעות בנסיון לתפוס את רגעי האקסטזה. (לא בטוחה שהופעה זו המילה הנכונה, כי האירועים הם הכי בשיתוף קהל שרק אפשר). קצת בהשפעתה פלרטטתי עם הרעיון להגיע לכנסיה שחורה, לראות אירוע כזה, למרות שכמובן, הבנתי שזה לא ממש מעשי.
והנה זה קרה.
כמו שהכומר של הכנסיה ג׳ימס קליבלנד (שמתגלה כזמר, פסנתרן ורקדן מחונן בזכות עצמו). אומר בפתיח, לפנינו הקלטה של אלבום אבל זו חוויה דתית שמתרחשת בכנסיה.
כסרט תיעודי הסרט הוא מאוד פשוט, פשוט במובן הטוב. אריתה פרנקלין שרה בכנסיה עם הכומר המזמר, מקהלה נהדרת, מנצח מקסים וקהל שבוי. הקהל, ברובו שחור, למעט כמה, פה ושם, שברור שהם מוסיקאים, כמו, למשל, מיק ג׳אגר. אין ראיונות, קטעי קישור, כמעט ואין דיבורים.
בשבילי זו לא היתה חוויה דתית, כי זו לא הדת שלי או התרבות שלי, אבל זו כן היתה חוויה של מוסיקה עם הערך המוסף העצום של הסביבה הטבעית והאנרגיה המופלאה שהיתה שם, וכן, היה שם משהו מעבר למה שראינו על המסך.
אז יש סיפור שלם סביב הסרט - אם צולם ב 1972 למה יצא רק עכשיו? והתשובה מתחילה בפשלה של הבמאי סידני פולאק שלא חשב שצריך לסנכרן בין תמונה לקול, ואחרכך דרך כל מיני עינינים עם אריתה פרנקלין. מה שמעורר עניין קצת בעייתי, כי היא עצמה לא רצתה שהסרט יצא, ורק אחרי מותה היורשים אפשרו זאת.
מומלץ לחובבי אריתה פרנקלין שרה גוספל.
אמש בסינימטק ראיתי את הסרט חסד מופלא, שהגיע אלינו מדוקאביב. ב1972 אריתה פרנקלין הקליטה את אלבום הגוספל ״חסד מופלא״ במשך יומיים, בכנסיה בדרום קליפורניה וזו התוצאה.
אני מאוד אוהבת את השיר חסד מופלא, אין לי מושג היכן שמעתי לראשונה, באופן כללי אני אוהבת מוסיקה כנסיתית מכל מיני סוגים, בלי שיהיה לי קשר לכנסיה, וגם אף טיפת דם שחור לא זורמת בעורקי. (אלא אם אלך לכיוון של ג׳ון לנון שאמר שwomen are the niggers of the world, אז כן, יש לי די עבר שחור משחור). והיתה בי סקרנות מאוד גדולה לגבי גוספל.
לפני המון שנים פגשתי בארהב ציירת שהיתה נוסעת בעקבות קבוצות גוספל, ומציירת בזמן ההופעות בנסיון לתפוס את רגעי האקסטזה. (לא בטוחה שהופעה זו המילה הנכונה, כי האירועים הם הכי בשיתוף קהל שרק אפשר). קצת בהשפעתה פלרטטתי עם הרעיון להגיע לכנסיה שחורה, לראות אירוע כזה, למרות שכמובן, הבנתי שזה לא ממש מעשי.
והנה זה קרה.
כמו שהכומר של הכנסיה ג׳ימס קליבלנד (שמתגלה כזמר, פסנתרן ורקדן מחונן בזכות עצמו). אומר בפתיח, לפנינו הקלטה של אלבום אבל זו חוויה דתית שמתרחשת בכנסיה.
כסרט תיעודי הסרט הוא מאוד פשוט, פשוט במובן הטוב. אריתה פרנקלין שרה בכנסיה עם הכומר המזמר, מקהלה נהדרת, מנצח מקסים וקהל שבוי. הקהל, ברובו שחור, למעט כמה, פה ושם, שברור שהם מוסיקאים, כמו, למשל, מיק ג׳אגר. אין ראיונות, קטעי קישור, כמעט ואין דיבורים.
בשבילי זו לא היתה חוויה דתית, כי זו לא הדת שלי או התרבות שלי, אבל זו כן היתה חוויה של מוסיקה עם הערך המוסף העצום של הסביבה הטבעית והאנרגיה המופלאה שהיתה שם, וכן, היה שם משהו מעבר למה שראינו על המסך.
אז יש סיפור שלם סביב הסרט - אם צולם ב 1972 למה יצא רק עכשיו? והתשובה מתחילה בפשלה של הבמאי סידני פולאק שלא חשב שצריך לסנכרן בין תמונה לקול, ואחרכך דרך כל מיני עינינים עם אריתה פרנקלין. מה שמעורר עניין קצת בעייתי, כי היא עצמה לא רצתה שהסרט יצא, ורק אחרי מותה היורשים אפשרו זאת.
מומלץ לחובבי אריתה פרנקלין שרה גוספל.
