אתה משתמש בדפדפן מיושן. יתכן והאתר הנוכחי יוצג באופן שגוי, כמו כן אתרים אחרים ברשת.
אנא שדרג את הדפדפן או השתמש בדפדפן חילופי.
אנא שדרג את הדפדפן או השתמש בדפדפן חילופי.
האם אנחנו חפים לגמרי מכל סוג של אגרנות?
- פותח הנושא אורי גפני
- פורסם בתאריך
אני אגרנית גאה
לאגרנות יצא שם רע, אבל לדעתי, תמיד טוב לאגור קצת
נגיד אוכל
שאם יגיעו הילדים עם מלא חברים, יהיה ממה להכין ארוחת צהריים
וטקסטיל
שאם לא יתחשק לי לכבס, עדיין יהיו לי לבנים נקיים גם בעוד שבוע
וכו
תלוי מה אוגרים וכמה אוגרים אבל זו בהחלט יכולה להיות בעיה
אנשים שקבורים תחת הstuff שלכם
וגם אני, באגרנות בקטנה, מסתבכת כשאוכל שקניתי נשכח במקרר או בארון, ופג תוקפו וצריך לזרוק.
או שקניתי חולצה חדשה, שבעצם אין לי צורך בעוד חולצה, וכמה חולצות בן אדם מסוגל ללבוש, והיא סתם תקועה בארון
וכו
ברגע זה ממש יש לי 2 ג׳ינס כחולים ואחד אפור. יש לי חברה, שלמתבוננת מבחוץ, אני, נראה שחיה בשפיות ובצניעות מסוימת שטוענת שיש לה 25 ג׳ינסים כחולים בארון. כמה ג׳ינסים בעצם צריך בן אדם?
יצירות אמנות- שנרכשות היום עי אספנים, כי רק להם יש כסף לקנות, ונעלמות, במקרה הטוב לקירות של הדירות ובמקרה היותר שכיח - למחסנים
וכו
או נדלן
משקיעים שקונים עוד ועוד דירות, להשקעה
מה שלא ממש עובד לטובת מי שצריך דירה לגור בה
וכו וכו
אצלי הניירת אינה אגרנות וגם לא דחיינות אלא יותר סוג של התקף חרדה, משהו שאני לא מסוגלת להתמודד איתו. אני בת יענה, טומנת ראשי בבלטות, אבל זה לא ממש מועיל
אגרני העולם התאחדו, אולי נחליף ג׳אנק בינינו ונציל את כדור הארץ מעונשו של כל מה שנערם אצלנו.
לאגרנות יצא שם רע, אבל לדעתי, תמיד טוב לאגור קצת
נגיד אוכל
שאם יגיעו הילדים עם מלא חברים, יהיה ממה להכין ארוחת צהריים
וטקסטיל
שאם לא יתחשק לי לכבס, עדיין יהיו לי לבנים נקיים גם בעוד שבוע
וכו
תלוי מה אוגרים וכמה אוגרים אבל זו בהחלט יכולה להיות בעיה
אנשים שקבורים תחת הstuff שלכם
וגם אני, באגרנות בקטנה, מסתבכת כשאוכל שקניתי נשכח במקרר או בארון, ופג תוקפו וצריך לזרוק.
או שקניתי חולצה חדשה, שבעצם אין לי צורך בעוד חולצה, וכמה חולצות בן אדם מסוגל ללבוש, והיא סתם תקועה בארון
וכו
ברגע זה ממש יש לי 2 ג׳ינס כחולים ואחד אפור. יש לי חברה, שלמתבוננת מבחוץ, אני, נראה שחיה בשפיות ובצניעות מסוימת שטוענת שיש לה 25 ג׳ינסים כחולים בארון. כמה ג׳ינסים בעצם צריך בן אדם?
יצירות אמנות- שנרכשות היום עי אספנים, כי רק להם יש כסף לקנות, ונעלמות, במקרה הטוב לקירות של הדירות ובמקרה היותר שכיח - למחסנים
וכו
או נדלן
משקיעים שקונים עוד ועוד דירות, להשקעה
מה שלא ממש עובד לטובת מי שצריך דירה לגור בה
וכו וכו
אצלי הניירת אינה אגרנות וגם לא דחיינות אלא יותר סוג של התקף חרדה, משהו שאני לא מסוגלת להתמודד איתו. אני בת יענה, טומנת ראשי בבלטות, אבל זה לא ממש מועיל
אגרני העולם התאחדו, אולי נחליף ג׳אנק בינינו ונציל את כדור הארץ מעונשו של כל מה שנערם אצלנו.
אגרנות? להלן פוסט שכתבתי לפני למעלה מעשור.
'קופת צדקה, תזכו למצוות.'
אם חשבתי שנתקלתי כבר בכל שיטות איסוף הצדקה, נכונה לי השבוע הפתעה.
בעודי נוהג ברכבי באזור מאה שערים, חלף על פני בחור על אופניים. (עם קסדה!)
לסבל האופנים הוצמד ארגז לנשיאת חפצים שונים, אבל גם קופסת פח מאולטרת, בעלת מכסה עם חריץ, עליה נכתב באותיות מאירות עינים : קופסת צדקה, תזכו למצוות.
יזמה שכזו! הבחור נוסע לאן שנוסע, חונה היכן שחונה, ובכל רמזור, בכל חניה, מזכה את הרבים במצווה החשובה, גם כשהוא אינו בסמוך לאופניים.
האמת, במקרה שלו הצטערתי דווקא שהיתי ברכב, ולא יכולתי לגשת ולתרום את תרומתי.
לא רק בגלל מקוריותו, אלא משום שבמקרה אני מכיר מי הבחור ומה הסיפור שהוא נושא עמו.
נקרא לו גווטה לצורך העניין.
לפני שנים רבות מאד, חשבתי להוסיף כמה שקלים להכנסתי בשילוב עם עזרה חברתית מסויימת.
לפני פסח לקחתי על עצמי לסייע לכמה משפחות במצוקה להכין את ביתן לקראת החג – כמה תיקונים של דברים שמתקלקלים מעת לעת – ברזים וכו', ניקיון וסיוד הדירה, תמורת עלות החומר ועוד כמה שקלים עבור הזמן.
הדירה הראשונה שהייתי אמור לטפל בה היתה דירתו של גוואטה, הבחור דנן ואביו.
תיזהר, הוא אספן כפייתי, הזהירו אותי מי שארגנו לי את העבודה.
העיקר אצלו זה לפנות את הדירה ממה שמיותר.
תראה, הוא לא איש קל.
תנסה להעיף משם כמה שאפשר.
בשעה היעודה הגעתי לדירה, אחת הדירות באזור גאולה, בתחושה של רוממות רוח, ואווירה של "סמוך".
נראה קל למדי: להעיף, לנקות, לתקן, לסייד.
מסוג הדברים שאפשר לעשות בלי בעייות.
דפקתי על הדרך, וזו נפתחה על ידי גוואטה האב.
תיכנס, תיכנס הזמין אותי.
ניסיתי, באמת ניסיתי להכנס.
אבל התדהמה השאירה אותי על עומד.
כזה דבר עוד לא ראיתי מימי, גם לא בסרטים.
אספן כפייתי, מישהו שמע פעם את הביטוי? חצי מאיתנו יגדירו את עצמם כאספנים כפייתיים.
הצחקתם את גוואטה.
אפילו חובבים אתם לא, לידו.
מה נראה לכם, ש"חבל לזרוק, נשים בארון" עושה אתכם לאספנים?! פחחחחחח!
כאמור, עמדתי בכניסה. מולי היה מטבח, והיכנשהו מימין חדר שינה, ומסדרון שמוביל אליו.
אבל שום כלום מזה לא ראיתי.
מהדלת ועד לכיור המטבח היה שביל עיזים צר, כדי מעבר אדם אחד (לא שמן!), ומימין ומשמאל לשביל, ערימות ערימות של, של של הכל. בגובה שני מטרים לפחות.
שביל כנל היה מהכיור אל חדר השינה.
וכל שאר משטח הדירה היה גדוש בצורה שלא תיאמן.
מסתבר שלהיות אספן כפייתי, זה ייעוד, מקצוע לחיים. האספן לא רק שאינו זורק כלום: הוא הולך בדרך מהבית לאן שהולך, ובחזרה, תוך שהוא נעצר ליד כל פח אשפה, נובר בו ומוציא את הדברים הטובים שבו.
מה זה דברים טובים? נו באמת, הכל, כמובן. נעלים ישנות, בגדים, כובעים, מכשירי חשמל....
אחרי ההלם הראשוני, גיליתי שיש סדר בבלגאן.
ערימות ערימות, אבל מסודרות.
חצי מהמסדרון הוקדש לנעליים: מאות זוגות מסודרים זוגות זוגות כמו בתיבת נוח.
ליידם מקומם של הכובעים – עשרות עשרות של כובעים מונחים במהודק זה מעל זה, במגדלים גבוהים.
טוב, איך מתחילים? צריך לזרוק המון גיששתי בהיסוס.
בטח, כמובן מיהר גוואטה להסכים, יש כאן יותר מדי דברים.
נתחיל בכובעים? צברתי מעט בטחון.
בכובעים, בסדר הסכים גוואטה.
נטלתי ערימה בכל יד, והתכוננתי לצאת החוצה, בכוון הפח.
לא, מה אתה עושה נחרד גוואטה. אמרנו, זורקים לא? שאלתי.
כן, אבל ארילו הכובעים הטובים אמר גוואטה. מה טובים השתוממתי. תראה, זה קרוע, מלוכלך...
לא, תראה, הנה אני חובש(!) אותו אמר גוואטה, מיהר להוריד כובעו מראשו ולחבוש את האחר, הקרוע לטעתי.
אתה רואה? שאל במבט ניצחון? מתאים לי!.
טוב, נו, אולי נעליים? ניסיתי.
בטח, נעליים יש באמת יותר מדי הסכים גוואטה בחפץ לב.
אז מה נזרוק מהן? ניסיתי איסטרטגיה אחרת...
תראה, את אילו אני אוהב, החל הו. ואילו מתאימות לי. ואילו לחורף. ואילו כשקר. ואילו לגשפ. ואילו לשבת.....
את עיני צדה קופסת מצות מאובקת. קנית כבר מצות?שאלתי בערמומיות.
לא, זה נשאר משנה שעברה, השיב הוא. זה רע, מביא עכברים הוסיף בעגמומיות.
נו, אז נזרוק, שמחתי.
לא, זה אני נותן לפעמים לחתולים הסביר הוא באורך רוח.
אבל שנה כבר לא נתת, זה כמעט מלא ניסיתי להתווכח.
זהו, באמת עכשיו, לפני פסח אני אתן הבטיח הוא.
וכך העברנו עוד איזה זמן איכות בתכנון איסטראטגי של מה לזרוק, והגענו ביחד למסכנה הנבונה שאי אפשר, וגם אסור לזרוק כלום: לכל חפץ יש יעוד ושימוש, ובדיוק רגע אחרי שנזרוק נצתרך, ואז. מהיכן נביא?
ישבתי איתו עוד קצת זמן.
האמת, האיש ריתק אותי. כי מלבד השריטה הדפוקה הזו, הוא היה איש משכיל מאד.
בעצם לא משכיל, כי אם בקיא גדול בתורת הסוד והנסתר.
באותו זמן למדתי מעט זוהר וקבלה, וניסיתי להשחיז את המעט שידעתי על בר שיחי.
הוא הדהים אותי בצטטו קטעים שלמים מהזוהר, כל משפט שידעתי הוא ידע את מה שלפניו ומה שאחריו, ותיקן ללא הרף את הארמית שלי (מישהו ניסה פעם, והצליח להגיד "לאישתמודע" בלי לשבור שיניים, ובהגייה נכונה?).
הוא הגיע מתישהו באחת העליות, ומאיש מכובד בעירו הפך בירושלים לאיש שאינו מוצא עצמו בסדר העולם החדש שכאן.
אשתו מתה לפני שנים, והוא גר עם בנו (זה שפתח את סיפורינו), שכבר בתחילת השיחה הוברר לי שהוא סובל מחריגות מסויימת, שלא תאפשר לו חיים נורמאלים.
הבחור דווקא מיומן במלאכות שונות, כשהגעתי היה עומד ומתקן בית נורה בנברשת בעזרת מברג וקאטר, ונראה היה שיודע את שעושה.
האב טרח לקרא לבנו בשמות שלשה מחכמי בזהר, וכל אימת שפנה אליו , קרא לו בכל שלשת שמותיו.
ליבי יצא אל שני האנשים הפשוטים הללו, שקצת חריגות אישית וקצת נסיבות חיים הפכו אותם לשונים , חריגים, נבדלים מהחברה.
גוואטה סח לי לפי תומו שמאז מות אשתו האכל שהם אוכלים הוא לא משהו, הם אומנם מבשלים מה שאפשר, אבל אינם מיומנים בזה, והמאכלים אינם ערבים לחיכם.
נפרדנו בידידות, בלי שהצלחתי לנקות מאום.
אבל לקחתי לי לחיים חוויה מכוננת, להכיר בני אדם שיכולים לחיות כל כך אחרת וכל כך שונה.
עכשיו, משראיתי את הבן על האופניים, עלו בי הזכרונות מאותו ביקור שזכתי לערוך אצלם, וללמוד שיעור מאלף בטבע האדם...
'קופת צדקה, תזכו למצוות.'
אם חשבתי שנתקלתי כבר בכל שיטות איסוף הצדקה, נכונה לי השבוע הפתעה.
בעודי נוהג ברכבי באזור מאה שערים, חלף על פני בחור על אופניים. (עם קסדה!)
לסבל האופנים הוצמד ארגז לנשיאת חפצים שונים, אבל גם קופסת פח מאולטרת, בעלת מכסה עם חריץ, עליה נכתב באותיות מאירות עינים : קופסת צדקה, תזכו למצוות.
יזמה שכזו! הבחור נוסע לאן שנוסע, חונה היכן שחונה, ובכל רמזור, בכל חניה, מזכה את הרבים במצווה החשובה, גם כשהוא אינו בסמוך לאופניים.
האמת, במקרה שלו הצטערתי דווקא שהיתי ברכב, ולא יכולתי לגשת ולתרום את תרומתי.
לא רק בגלל מקוריותו, אלא משום שבמקרה אני מכיר מי הבחור ומה הסיפור שהוא נושא עמו.
נקרא לו גווטה לצורך העניין.
לפני שנים רבות מאד, חשבתי להוסיף כמה שקלים להכנסתי בשילוב עם עזרה חברתית מסויימת.
לפני פסח לקחתי על עצמי לסייע לכמה משפחות במצוקה להכין את ביתן לקראת החג – כמה תיקונים של דברים שמתקלקלים מעת לעת – ברזים וכו', ניקיון וסיוד הדירה, תמורת עלות החומר ועוד כמה שקלים עבור הזמן.
הדירה הראשונה שהייתי אמור לטפל בה היתה דירתו של גוואטה, הבחור דנן ואביו.
תיזהר, הוא אספן כפייתי, הזהירו אותי מי שארגנו לי את העבודה.
העיקר אצלו זה לפנות את הדירה ממה שמיותר.
תראה, הוא לא איש קל.
תנסה להעיף משם כמה שאפשר.
בשעה היעודה הגעתי לדירה, אחת הדירות באזור גאולה, בתחושה של רוממות רוח, ואווירה של "סמוך".
נראה קל למדי: להעיף, לנקות, לתקן, לסייד.
מסוג הדברים שאפשר לעשות בלי בעייות.
דפקתי על הדרך, וזו נפתחה על ידי גוואטה האב.
תיכנס, תיכנס הזמין אותי.
ניסיתי, באמת ניסיתי להכנס.
אבל התדהמה השאירה אותי על עומד.
כזה דבר עוד לא ראיתי מימי, גם לא בסרטים.
אספן כפייתי, מישהו שמע פעם את הביטוי? חצי מאיתנו יגדירו את עצמם כאספנים כפייתיים.
הצחקתם את גוואטה.
אפילו חובבים אתם לא, לידו.
מה נראה לכם, ש"חבל לזרוק, נשים בארון" עושה אתכם לאספנים?! פחחחחחח!
כאמור, עמדתי בכניסה. מולי היה מטבח, והיכנשהו מימין חדר שינה, ומסדרון שמוביל אליו.
אבל שום כלום מזה לא ראיתי.
מהדלת ועד לכיור המטבח היה שביל עיזים צר, כדי מעבר אדם אחד (לא שמן!), ומימין ומשמאל לשביל, ערימות ערימות של, של של הכל. בגובה שני מטרים לפחות.
שביל כנל היה מהכיור אל חדר השינה.
וכל שאר משטח הדירה היה גדוש בצורה שלא תיאמן.
מסתבר שלהיות אספן כפייתי, זה ייעוד, מקצוע לחיים. האספן לא רק שאינו זורק כלום: הוא הולך בדרך מהבית לאן שהולך, ובחזרה, תוך שהוא נעצר ליד כל פח אשפה, נובר בו ומוציא את הדברים הטובים שבו.
מה זה דברים טובים? נו באמת, הכל, כמובן. נעלים ישנות, בגדים, כובעים, מכשירי חשמל....
אחרי ההלם הראשוני, גיליתי שיש סדר בבלגאן.
ערימות ערימות, אבל מסודרות.
חצי מהמסדרון הוקדש לנעליים: מאות זוגות מסודרים זוגות זוגות כמו בתיבת נוח.
ליידם מקומם של הכובעים – עשרות עשרות של כובעים מונחים במהודק זה מעל זה, במגדלים גבוהים.
טוב, איך מתחילים? צריך לזרוק המון גיששתי בהיסוס.
בטח, כמובן מיהר גוואטה להסכים, יש כאן יותר מדי דברים.
נתחיל בכובעים? צברתי מעט בטחון.
בכובעים, בסדר הסכים גוואטה.
נטלתי ערימה בכל יד, והתכוננתי לצאת החוצה, בכוון הפח.
לא, מה אתה עושה נחרד גוואטה. אמרנו, זורקים לא? שאלתי.
כן, אבל ארילו הכובעים הטובים אמר גוואטה. מה טובים השתוממתי. תראה, זה קרוע, מלוכלך...
לא, תראה, הנה אני חובש(!) אותו אמר גוואטה, מיהר להוריד כובעו מראשו ולחבוש את האחר, הקרוע לטעתי.
אתה רואה? שאל במבט ניצחון? מתאים לי!.
טוב, נו, אולי נעליים? ניסיתי.
בטח, נעליים יש באמת יותר מדי הסכים גוואטה בחפץ לב.
אז מה נזרוק מהן? ניסיתי איסטרטגיה אחרת...
תראה, את אילו אני אוהב, החל הו. ואילו מתאימות לי. ואילו לחורף. ואילו כשקר. ואילו לגשפ. ואילו לשבת.....
את עיני צדה קופסת מצות מאובקת. קנית כבר מצות?שאלתי בערמומיות.
לא, זה נשאר משנה שעברה, השיב הוא. זה רע, מביא עכברים הוסיף בעגמומיות.
נו, אז נזרוק, שמחתי.
לא, זה אני נותן לפעמים לחתולים הסביר הוא באורך רוח.
אבל שנה כבר לא נתת, זה כמעט מלא ניסיתי להתווכח.
זהו, באמת עכשיו, לפני פסח אני אתן הבטיח הוא.
וכך העברנו עוד איזה זמן איכות בתכנון איסטראטגי של מה לזרוק, והגענו ביחד למסכנה הנבונה שאי אפשר, וגם אסור לזרוק כלום: לכל חפץ יש יעוד ושימוש, ובדיוק רגע אחרי שנזרוק נצתרך, ואז. מהיכן נביא?
ישבתי איתו עוד קצת זמן.
האמת, האיש ריתק אותי. כי מלבד השריטה הדפוקה הזו, הוא היה איש משכיל מאד.
בעצם לא משכיל, כי אם בקיא גדול בתורת הסוד והנסתר.
באותו זמן למדתי מעט זוהר וקבלה, וניסיתי להשחיז את המעט שידעתי על בר שיחי.
הוא הדהים אותי בצטטו קטעים שלמים מהזוהר, כל משפט שידעתי הוא ידע את מה שלפניו ומה שאחריו, ותיקן ללא הרף את הארמית שלי (מישהו ניסה פעם, והצליח להגיד "לאישתמודע" בלי לשבור שיניים, ובהגייה נכונה?).
הוא הגיע מתישהו באחת העליות, ומאיש מכובד בעירו הפך בירושלים לאיש שאינו מוצא עצמו בסדר העולם החדש שכאן.
אשתו מתה לפני שנים, והוא גר עם בנו (זה שפתח את סיפורינו), שכבר בתחילת השיחה הוברר לי שהוא סובל מחריגות מסויימת, שלא תאפשר לו חיים נורמאלים.
הבחור דווקא מיומן במלאכות שונות, כשהגעתי היה עומד ומתקן בית נורה בנברשת בעזרת מברג וקאטר, ונראה היה שיודע את שעושה.
האב טרח לקרא לבנו בשמות שלשה מחכמי בזהר, וכל אימת שפנה אליו , קרא לו בכל שלשת שמותיו.
ליבי יצא אל שני האנשים הפשוטים הללו, שקצת חריגות אישית וקצת נסיבות חיים הפכו אותם לשונים , חריגים, נבדלים מהחברה.
גוואטה סח לי לפי תומו שמאז מות אשתו האכל שהם אוכלים הוא לא משהו, הם אומנם מבשלים מה שאפשר, אבל אינם מיומנים בזה, והמאכלים אינם ערבים לחיכם.
נפרדנו בידידות, בלי שהצלחתי לנקות מאום.
אבל לקחתי לי לחיים חוויה מכוננת, להכיר בני אדם שיכולים לחיות כל כך אחרת וכל כך שונה.
עכשיו, משראיתי את הבן על האופניים, עלו בי הזכרונות מאותו ביקור שזכתי לערוך אצלם, וללמוד שיעור מאלף בטבע האדם...
בהחלט נדרשת התערבות מקצועית, ומי שארגנו לי את "העבודה" הזו
הייתה לשכת רווחה בה האיש היה רשום כפונה.
אבל את התופעה הזו של אספנות כפייתית אי אפשר למגר. הם גם לא ניסו.
סייעו למשפחה להשאר עם הראש מעל פני המים, אבל לא ברמה של טיפול פסיכולוגי שיגמול מהאספנות, טיפול שלהערכתי היה נוחל מראש כישלון.
הייתה לשכת רווחה בה האיש היה רשום כפונה.
אבל את התופעה הזו של אספנות כפייתית אי אפשר למגר. הם גם לא ניסו.
סייעו למשפחה להשאר עם הראש מעל פני המים, אבל לא ברמה של טיפול פסיכולוגי שיגמול מהאספנות, טיפול שלהערכתי היה נוחל מראש כישלון.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.