בדיוק כשהתחלתי לחשוב שאני כותב הכי יפה בבית הזה העלתה לונה
פוסט חדש ב'אני לא הכלבה שלו', הבלוג שלה בפייסבוק:
https://www.facebook.com/1160654518...=page_post_reaction¬if_id=1544340534335700
השתנתי על הקבר שלי
===============
סליחה על השפה, אבל לפעמים אנשים אומרים אחד לשני 'אני עוד אשתין על הקבר שלך', שזו גסות רוח איומה. שכל אחד יתעסק בענייניו הוא (או היא, אם כבר מדברים). נראה לכם שנסחפתי, שזה סתם משחק מילים? תשמעו סיפור קטן.
כשיצאנו היום לטיול שאחרי הגשם הוא התעקש לפנות ימינה, לכיוון החורשה ושדה שלושת האקליפטוסים. ויתרתי לו הפעם. ככה זה אצלנו, כל אחד רואה כמה זה חשוב לשני ומתחשב בהתאם וככה לא מתקיימים בינינו יחסי עובד-מעביד או מאסטר-כלבה וגם לא גבירה-משרת.
כשעצרנו מול השדה החביב עלי והוא אמר ''בואי אני אשחרר אותך'' – מהמשפטים החביבים עלי – התרגשתי. זה שדה שביליתי בו הרבה שעות של רחרוחים במחילות שועלים ועכברי שדה ועוד כל מיני יצורים שאפשר רק להריח אבל לא לראות במשך היום, של מחבואים בין שיחי החוביזה בחורף, וסתם ריצות מטורפות במעגלים סביב האקליפטוסים בקיץ רק כדי לראות כמה אבק אני יכולה לעשות.
ואז ראיתי את הבור. לא ממש בור מסודר, יותר כמו מחפורת קטנה שאיזה טרקטור עשה פעם ליד העצים היפים האלה, שריד מהימים שחורשת הסרג'נטים הסמוכה היתה פעם יער קטן עד שבאו הקבלנים. ואז גם נזכרתי בשיחה ששמעתי אותו בחצי אוזן מנהל עם אנה באחד הטיולים המשותפים שלנו: הוא אמר לה בקול שקט ועצוב שהוא בחר את הבור הזה בשבילי.
זה היה בימים שכולם חשבו חוץ ממני שאני הולכת למות מגידול במוח. היה אז עצב גדול סביבי אבל אני המשכתי בעניני, כי אצלנו לא בוכים על חלב לפני שנשפך: כל עוד אין כאבים, המוות המתקרב הוא סתם עוד נתון מובן מאליו כי אף אחד לא חי לנצח, תודה לאל, ואנחנו לא עושים דרמות גדולות מדי ומקווים רק לא לחזור בגלגול הבא בתור בן אדם, זה הכל.
אז הסתובבתי שם בין שיחי החוביזה הקטנים, לעסתי כמה גבעולי עשב מהסוג שעוזר לנקות את הקיבה ולאט לאט התקרבתי אל הבור ההוא ואחרי עוד רגע ירדתי לתוכו. לא היתה לי חוויה מיסטית או משהו, אבל דבר אחד עשיתי בו, כי לא יכולתי להתאפק. איזו רווחה זו היתה; היתה לזה הרגשה של נצחון.
פוסט חדש ב'אני לא הכלבה שלו', הבלוג שלה בפייסבוק:
https://www.facebook.com/1160654518...=page_post_reaction¬if_id=1544340534335700
השתנתי על הקבר שלי
===============
סליחה על השפה, אבל לפעמים אנשים אומרים אחד לשני 'אני עוד אשתין על הקבר שלך', שזו גסות רוח איומה. שכל אחד יתעסק בענייניו הוא (או היא, אם כבר מדברים). נראה לכם שנסחפתי, שזה סתם משחק מילים? תשמעו סיפור קטן.
כשיצאנו היום לטיול שאחרי הגשם הוא התעקש לפנות ימינה, לכיוון החורשה ושדה שלושת האקליפטוסים. ויתרתי לו הפעם. ככה זה אצלנו, כל אחד רואה כמה זה חשוב לשני ומתחשב בהתאם וככה לא מתקיימים בינינו יחסי עובד-מעביד או מאסטר-כלבה וגם לא גבירה-משרת.
כשעצרנו מול השדה החביב עלי והוא אמר ''בואי אני אשחרר אותך'' – מהמשפטים החביבים עלי – התרגשתי. זה שדה שביליתי בו הרבה שעות של רחרוחים במחילות שועלים ועכברי שדה ועוד כל מיני יצורים שאפשר רק להריח אבל לא לראות במשך היום, של מחבואים בין שיחי החוביזה בחורף, וסתם ריצות מטורפות במעגלים סביב האקליפטוסים בקיץ רק כדי לראות כמה אבק אני יכולה לעשות.
ואז ראיתי את הבור. לא ממש בור מסודר, יותר כמו מחפורת קטנה שאיזה טרקטור עשה פעם ליד העצים היפים האלה, שריד מהימים שחורשת הסרג'נטים הסמוכה היתה פעם יער קטן עד שבאו הקבלנים. ואז גם נזכרתי בשיחה ששמעתי אותו בחצי אוזן מנהל עם אנה באחד הטיולים המשותפים שלנו: הוא אמר לה בקול שקט ועצוב שהוא בחר את הבור הזה בשבילי.
זה היה בימים שכולם חשבו חוץ ממני שאני הולכת למות מגידול במוח. היה אז עצב גדול סביבי אבל אני המשכתי בעניני, כי אצלנו לא בוכים על חלב לפני שנשפך: כל עוד אין כאבים, המוות המתקרב הוא סתם עוד נתון מובן מאליו כי אף אחד לא חי לנצח, תודה לאל, ואנחנו לא עושים דרמות גדולות מדי ומקווים רק לא לחזור בגלגול הבא בתור בן אדם, זה הכל.
אז הסתובבתי שם בין שיחי החוביזה הקטנים, לעסתי כמה גבעולי עשב מהסוג שעוזר לנקות את הקיבה ולאט לאט התקרבתי אל הבור ההוא ואחרי עוד רגע ירדתי לתוכו. לא היתה לי חוויה מיסטית או משהו, אבל דבר אחד עשיתי בו, כי לא יכולתי להתאפק. איזו רווחה זו היתה; היתה לזה הרגשה של נצחון.
