'הברום ביער הקסום': סיפור לבוקר של שבת חורפית
זהו סיפור שכתבתי לפני הרבה שנים, ושעבר מאז הרבה גלגולים, וסליחה ממי שכבר קרא אותו כאן בעבר.
הברום ביער הקסום
ביער הקסום היו שלוליות שלוליות בצבע כסף חיור, וכשרציתי, הן היו בצבע זהב, מבריק ומסנוור. ואני השטתי בהן סירות קטנות עשויות צלופן צבעוני, וכשהרמתי את עיני, הן ריחפו מיד כמו פרפרים, ונחתו בשלולית הבאה ושטו בה בלי קול ובלי מאמץ.
כל היער ניגן בצלילים עדינים של פעמוני-כסף קטנים וציוצי-ציפורים שקטים. וכשרציתי, שמעתי פיכפוך מים זורמים ורוח בענפי העצים, וקולות צחוק עצורים של פיות קטנות, משחקות בסבך.
ופתאום, כל היער התחיל לרעוד: ברררום, ברררום. ברררום, ברררום. קול פסיעות כבד נשמע, ומישהו מפלס לו דרך בין הענפים, וקול נשימתו הכבדה נשמע קרוב יותר ויותר.
ידעתי מי זה. כל היער ידע מי זה. הברום הגיע ליער מן השדות, גדול וכבד ומלוכלך ומזיע ועייף וחסר סבלנות, הולך ופוסע בחוסר זהירות, וחיפושיות-כסף בורחות מדרכו שלא ירמוס אותן ופרות משה רבנו שקופות ותולעי-משי כחולות בורחות בבהלה מפחד רגליו הגדולות.
רק סירות ניר-הצלופן שלי לא ידעו לברוח, והברום הלך ופסע דרך השלולית פלאץ' פלאץ' פלאץ' ודרך עליהן ומעך אותן אל תוך הבוץ.
- היי, ברום! - עמדתי וצעקתי לו - עצור מיד!
- מה, מי זה, אה, מי זה קורא לי? - שאל הברום בבילבול, והסתובב וחיפש אותי מסביב, וכמעט דרך על צרצר סגול שקפץ הצידה בבהלה.
- היי ברום, אל תזוז, אמרתי לך! - צעקתי לו שוב - עמוד במקומך ואל תעיז להזיז רגל!
הברום עצר במקומו בבת אחת, ורק עיניו זזו ימינה ושמאלה ולמעלה ולמטה, מחפשות מי זה מעז לצעוק עליו כל כך. והנה למטה, הוא ראה אותי. בקושי הגעתי עד ברכיו, כל כך גדול הוא היה, ובקושי ראה אותי, מתחת לבטן הגדולה שלו.
- למה אתה צועק עלי? למה מה כבר קרה? - הוא שאל אותי בתמהון - ומי אתה? ובכלל למה אתה קטן כל כך?
- אני צועק עליך כי דרכת על הסירות שלי, ואתה עושה מהומה ביער שלי, והיער שלי זה החייים שלי, ולי קוראים אורי, ותיכף אני אראה לך מי קטן כל כך!
הברום באמת נראה מבולבל, ומרוב מבוכה הכניס את הרגל לעוד שלולית, ותולעת מים עם משקפים ירוקים קפצה מהשלולית בבהלה וברחה בקול צווחה דקה: ווייי!
זה כבר באמת היה יותר מדי ואני שרקתי שריקה קטנה. והופ! הברום התחיל להתכווץ ולהתכווץ עוד ועוד והוא התכווץ כל כך, עד שהמים בשלולית הגיעו לו עד האף! הוא נעשה קטן כל כך, עד ששפן, שעבר שם במקרה על סקייטבורד, חשב שזה גזר גמדי וכמעט רצה לטעום ממנו קצת.
- אורי, אורי, תוציא אותי, אני טובע, תציל אותי - צווח הברום בבהלה, וקולו נשמע לפתע כמו של גור חתולים אבוד.
התכופפתי אליו והוצאתי אותו מהמים. הברום נראה כעת כל כך חלש ורטוב ומסכן, והוא התחיל לבכות בדמעות קטנות:
- אוי, אורי, בבקשה, לא מתאים לי להיות קטן, בבקשה בבקשה, תן לי להיות גדול בחזרה כמו שהייתי, אני אהיה ילד טוב...
- ולא תבהיל אותי יותר?
- לא!
- ואתה מבטיח לא לדרוך יותר על הסירות הקטנות שלי?
- מבטיח!
- ולא תעשה יותר מהומה ביער שלי?
- אף פעם!
- ולא תפחיד ולא תפריע ולא תרגיז?
- אני נשבע לך, אורי!
עוד שריקה קטנה שלי, והברום חזר להיות גדול ושמנמן, והפרווה שלו רטובה ונקיה, כמו אחרי כביסה. הוא ניער אותה והיער התמלא בהמון רסיסי-מים קטנים שעפו באור בכל מיני צבעים, וציפור זכוכית ירוקה, שעמדה על הענף שלידי, פתחה את המקור שלה ובלעה קצת מים בהתרגשות.
- ועכשו, צא בבקשה מהיער שלי - אמרתי לברום - ובזהירות!
- אבל אני עייף כל כך וחם לי בשדות, ורציתי לנוח לי בצל העצים ולנמנם קצת - אמר הברום בביישנות - אני מבטיח להיזהר ולא להפריע לאף אחד. אתה מרשה לי להישאר קצת?
נו, באמת. מי יכול לומר לא לברום ביישן ומתפנק.
- נו כן, ברום,בבקשה. אם כך, אני מרשה לך. הישאר קצת.
הברום נשכב לו מתחת לעץ-שינה, והפרחים שעל העץ נדלקו וכבו ללא קול באור עדין, והענפים שלו שמחו ללטף את הברום בחיבה.
ואני ראיתי את הסירות המסכנות שלי, מקומטות ומעוכות באמצע השלולית שהתמלאה כולה בבוץ, ונשפתי עליהן רוח קלה. ומיד נעשו המים צלולים ונקיים, והסירות התיישרו מאליהן, ומפרשי ניר-הצלופן שלהן התמלאו ברוח והן החלו מיד לשוט על המים בשמחה.
-אני מרשה גם לך לשחק בסירות שלי - אמרתי לברום, ששכב שם והסתכל בסירות בעינים גדולות.
הברום הושיט את ידו ונגע באצבע גדולה ורכה באחת הסירות, והיא הפליגה לה על פני המים. פיה קטנה עברה ועפה לה מעל השלולית, צוחקת צחוק פעמונים קטן.
- אני נורא אוהב שמלטפים אותי בבטן לפני שאני נרדם - אמר הברום כמו ילד קטן.
ליטפתי אותו בפרווה הלבנבנה והעדינה שעל ביטנו. חיוך נעים התפשט על פניו, ועיניו נעצמו לאט, והוא גירגר לו בשקט, כמו תינוק. הוא בכלל לא דמה לברום שנכנס ליער לפני זמן לא רב.
וגם אני התכרבלתי לי על הפרווה הנעימה שלו, שהריחה כעת בריח שושנת-וניל, ונרדמתי לי.
פרפר מבד קטיפה אדום פיזר עלינו שמיכה של פרחים קטנטנים ועף לו הלאה.
זהו סיפור שכתבתי לפני הרבה שנים, ושעבר מאז הרבה גלגולים, וסליחה ממי שכבר קרא אותו כאן בעבר.
הברום ביער הקסום
ביער הקסום היו שלוליות שלוליות בצבע כסף חיור, וכשרציתי, הן היו בצבע זהב, מבריק ומסנוור. ואני השטתי בהן סירות קטנות עשויות צלופן צבעוני, וכשהרמתי את עיני, הן ריחפו מיד כמו פרפרים, ונחתו בשלולית הבאה ושטו בה בלי קול ובלי מאמץ.
כל היער ניגן בצלילים עדינים של פעמוני-כסף קטנים וציוצי-ציפורים שקטים. וכשרציתי, שמעתי פיכפוך מים זורמים ורוח בענפי העצים, וקולות צחוק עצורים של פיות קטנות, משחקות בסבך.
ופתאום, כל היער התחיל לרעוד: ברררום, ברררום. ברררום, ברררום. קול פסיעות כבד נשמע, ומישהו מפלס לו דרך בין הענפים, וקול נשימתו הכבדה נשמע קרוב יותר ויותר.
ידעתי מי זה. כל היער ידע מי זה. הברום הגיע ליער מן השדות, גדול וכבד ומלוכלך ומזיע ועייף וחסר סבלנות, הולך ופוסע בחוסר זהירות, וחיפושיות-כסף בורחות מדרכו שלא ירמוס אותן ופרות משה רבנו שקופות ותולעי-משי כחולות בורחות בבהלה מפחד רגליו הגדולות.
רק סירות ניר-הצלופן שלי לא ידעו לברוח, והברום הלך ופסע דרך השלולית פלאץ' פלאץ' פלאץ' ודרך עליהן ומעך אותן אל תוך הבוץ.
- היי, ברום! - עמדתי וצעקתי לו - עצור מיד!
- מה, מי זה, אה, מי זה קורא לי? - שאל הברום בבילבול, והסתובב וחיפש אותי מסביב, וכמעט דרך על צרצר סגול שקפץ הצידה בבהלה.
- היי ברום, אל תזוז, אמרתי לך! - צעקתי לו שוב - עמוד במקומך ואל תעיז להזיז רגל!
הברום עצר במקומו בבת אחת, ורק עיניו זזו ימינה ושמאלה ולמעלה ולמטה, מחפשות מי זה מעז לצעוק עליו כל כך. והנה למטה, הוא ראה אותי. בקושי הגעתי עד ברכיו, כל כך גדול הוא היה, ובקושי ראה אותי, מתחת לבטן הגדולה שלו.
- למה אתה צועק עלי? למה מה כבר קרה? - הוא שאל אותי בתמהון - ומי אתה? ובכלל למה אתה קטן כל כך?
- אני צועק עליך כי דרכת על הסירות שלי, ואתה עושה מהומה ביער שלי, והיער שלי זה החייים שלי, ולי קוראים אורי, ותיכף אני אראה לך מי קטן כל כך!
הברום באמת נראה מבולבל, ומרוב מבוכה הכניס את הרגל לעוד שלולית, ותולעת מים עם משקפים ירוקים קפצה מהשלולית בבהלה וברחה בקול צווחה דקה: ווייי!
זה כבר באמת היה יותר מדי ואני שרקתי שריקה קטנה. והופ! הברום התחיל להתכווץ ולהתכווץ עוד ועוד והוא התכווץ כל כך, עד שהמים בשלולית הגיעו לו עד האף! הוא נעשה קטן כל כך, עד ששפן, שעבר שם במקרה על סקייטבורד, חשב שזה גזר גמדי וכמעט רצה לטעום ממנו קצת.
- אורי, אורי, תוציא אותי, אני טובע, תציל אותי - צווח הברום בבהלה, וקולו נשמע לפתע כמו של גור חתולים אבוד.
התכופפתי אליו והוצאתי אותו מהמים. הברום נראה כעת כל כך חלש ורטוב ומסכן, והוא התחיל לבכות בדמעות קטנות:
- אוי, אורי, בבקשה, לא מתאים לי להיות קטן, בבקשה בבקשה, תן לי להיות גדול בחזרה כמו שהייתי, אני אהיה ילד טוב...
- ולא תבהיל אותי יותר?
- לא!
- ואתה מבטיח לא לדרוך יותר על הסירות הקטנות שלי?
- מבטיח!
- ולא תעשה יותר מהומה ביער שלי?
- אף פעם!
- ולא תפחיד ולא תפריע ולא תרגיז?
- אני נשבע לך, אורי!
עוד שריקה קטנה שלי, והברום חזר להיות גדול ושמנמן, והפרווה שלו רטובה ונקיה, כמו אחרי כביסה. הוא ניער אותה והיער התמלא בהמון רסיסי-מים קטנים שעפו באור בכל מיני צבעים, וציפור זכוכית ירוקה, שעמדה על הענף שלידי, פתחה את המקור שלה ובלעה קצת מים בהתרגשות.
- ועכשו, צא בבקשה מהיער שלי - אמרתי לברום - ובזהירות!
- אבל אני עייף כל כך וחם לי בשדות, ורציתי לנוח לי בצל העצים ולנמנם קצת - אמר הברום בביישנות - אני מבטיח להיזהר ולא להפריע לאף אחד. אתה מרשה לי להישאר קצת?
נו, באמת. מי יכול לומר לא לברום ביישן ומתפנק.
- נו כן, ברום,בבקשה. אם כך, אני מרשה לך. הישאר קצת.
הברום נשכב לו מתחת לעץ-שינה, והפרחים שעל העץ נדלקו וכבו ללא קול באור עדין, והענפים שלו שמחו ללטף את הברום בחיבה.
ואני ראיתי את הסירות המסכנות שלי, מקומטות ומעוכות באמצע השלולית שהתמלאה כולה בבוץ, ונשפתי עליהן רוח קלה. ומיד נעשו המים צלולים ונקיים, והסירות התיישרו מאליהן, ומפרשי ניר-הצלופן שלהן התמלאו ברוח והן החלו מיד לשוט על המים בשמחה.
-אני מרשה גם לך לשחק בסירות שלי - אמרתי לברום, ששכב שם והסתכל בסירות בעינים גדולות.
הברום הושיט את ידו ונגע באצבע גדולה ורכה באחת הסירות, והיא הפליגה לה על פני המים. פיה קטנה עברה ועפה לה מעל השלולית, צוחקת צחוק פעמונים קטן.
- אני נורא אוהב שמלטפים אותי בבטן לפני שאני נרדם - אמר הברום כמו ילד קטן.
ליטפתי אותו בפרווה הלבנבנה והעדינה שעל ביטנו. חיוך נעים התפשט על פניו, ועיניו נעצמו לאט, והוא גירגר לו בשקט, כמו תינוק. הוא בכלל לא דמה לברום שנכנס ליער לפני זמן לא רב.
וגם אני התכרבלתי לי על הפרווה הנעימה שלו, שהריחה כעת בריח שושנת-וניל, ונרדמתי לי.
פרפר מבד קטיפה אדום פיזר עלינו שמיכה של פרחים קטנטנים ועף לו הלאה.
