בשנות ה-50 רכבתי פעם על האופניים שלי ונפלתי

[אורי גפני]

בשנות ה-50 רכבתי פעם על האופניים שלי ונפלתי

וקיבלתי מכה בברך.

אני מספר לכם את זה עכשיו כי אז לא היו לנו רשתות חברתיות.

==================================================

זה תרגום של משהו שמצאתי בפייסבוק, אבל אחרי שתרגמתי עלה בדעתי שזה יאבד משהו מהפואנטה אם אני אשאיר את ה'בשנות ה-80' המקורי...

 

[נושיתי האחת]

 

[קלייטון.ש]

נו ומה קרה אז? בא אמבולנס? ספר, אנחנו במתח

 

[יוסי ר1]

1980? למי היה סלולאר כדי להזעיק אמבולנס?

 

[אורי גפני]

שני פלסטרים מוצלבים על הברך, מן הסתם. זה היה אות השרות הקרבי

של אז.

 

[קלייטון.ש]

העיקר שלא תישאר צלקת

אני נפצעתי בילדותי באצבע כששיחקתי עם סכין, ויש לי צלקת עד היום. זה אחד הזיכרונות הכי יפים שיש לי מהילדות, כי אמא שלי היתה לידי ומהר חבשה ולקחה אותי לקופת חולים כי הפצע היה ממש עמוק.

 

[אורי גפני]

צלקת קטנה אבל נראית לעין היתה משאת נפשנו

יש לי עד היום 2-3 צלקות חביבות מהימים של דיג תת ימי. יותר כיף מקעקועים.

 

[קלייטון.ש]

הזכרת לי את מל גיבסון ורנה רוסו משווים צלקות

 

[יוסי יערי]

החזרת לי את הטראומה...

היינו מראשוני המתיישבים בערד.
לא היה אמבולנס.
רכשתי מכספי בר המצווה אופניים ובסיבוב בירידה איבדתי את שיווי המשקל וגלשתי על הכביש מספר מטרים. במטר האחרון בטעות הורדתי מעט את הראש ונפתח לי הסנטר.
כעת, עם כל הדם, מצמיד תחבושת לסנטר, אמא ואני מחכים לאוטובוס הקרוב שיגיע לבאר שבע...לא נעים...

 

[סופהו1]

בשנות השישים רכבתי פעם על אופניים

הסיבוב שעשיתי הביא אותי להתגלגל אל מרפסת הקיוסק של אבראבאנל.
הקיסוק היה סגור, הסתכלתי מסביבי, ניקיתי את הבירכיים, וחזרתי לרכוב.
לימים... אחרי הרבה ימים, כשצחקנו על הנכדים, סיפרה אמי שעמדה בחלון, ראתה אותי נופלת, מסתכלת מסביבי, בודקת שאין איש. אפחד לא ראה את הבושה.
קמה וממשיכה ברכיבה..
צלקות נשארו מאירועים אחרים.

 

[נושיתי האחת]

קרתה לי סיטואציה דומה. החלקתי בדרכי חזרה מהסופר.

נשרטתי קצת. דבר ראשון שעשיתי זה לראות אם מישהו ראה את הפאדיחה. תודה לאל לא. רק אחרי זה בדקתי אם היה נזק לקניות. גם לא.

 

[יוסי ר1]

בילדותי עליתי עם אחותי להר להביא סברס.

לקחתי דלי, סכין, וקורקינט. מילאנו דלי, אחותי ירדה ברגל, אני "נתתי גאז" עם הקורקינט בירידה, עם דלי תלוי על הכידון.
באיזשהו שלב, הבנתי שהני נוסע יותר מהר ממה שאני רוצה, אבל אין לי אפשרות להאט.
אז בהגיון של ילדים, חשבתי שאם לא אהיה על הקורקינט, אז לא תהיה לי מהירות.
על החוק הראשון של ניוטון כנראה עוד לא שמעתי. אז עזבתי את הקורקינט וקפצתי הצידה.
שני דברים קרו: דלי סברס התפזר באופן אחיד במורד, וילד מופתע התגלגל בעקבותיה.
לקורקינט ולדלי שלום.

 

[נושיתי האחת]

מקווה שהילד לא סבל יותר מדי...

 

[יוסי ר1]

למזלי לא. הייתי יותר מופתע מאשר מוכה.

וסיפור אחר של הפתעה - ביום קיץ חם קבלתי גלידה , ושמחתי והתענגתי עליה.
גלידה קרה ביום קיץ זה בהחלט משמח.
אז רציתי לקרר אותה עוד יותר.
החזקתי את הגביע, ונשפתי ונשפתי, כמו שעושים לכוס תה.
אבל להפתעתי, במקום לקפא מיד , היא החלה להינמס...