אני מרשה לעצמי להעלות גם הנה סיפור שהעלתי בפורום אחר.
מעניין אותי מה תהיינה התגובות, אם תהיינה.
(מדובר במעשה אמיתי לחלוטין שקרה לו מזמן)
ידידה שלנו הלכה לנחם חברה שלה, שישבה שבעה על אביה שנפטר.
והחברה ספרה לה את הסיפור הבא:
היא מורה בתיכון. יצאה התלמידים שלה למסע בפולין.
כשהגיעו לפולין, קבלה הודעה שאביה נפטר. הבינה שהיא צריכה לעשות אחורה פנה, ולחזור ארצה, הקבוצה תעשה את המסע בלעדיה.
בגלל אילוצים שונים, הבינה שגם לא תוכל להיות נוכחת בלוויה, כי לא מלינים את המת בירושלים, והמשפחה החליטה לקבור לפני שהיא תגיע. (ולא זו הנקודה של הסיפור, בבקשה אל תתפסו לזה).
בהתייעצות עם רב, היא קרעה קריעה בבגד, והחלה את האבלות שלה.
וככה היא יושבת לה בשדה התעופה בפולין, מחכה לטיסה חזרה ארצה. יושבת עצובה, אולי גם בוכיה, עולמה נפל עליה.
והנה, הגיעה קבוצת תלמידים מישראל, קבוצה שסיימה את המסע שלהם, ואמורים לחזור ארצה. קבוצה גדולה, איזה מאה נערים, בחורי ישיבה של הציונות הדתית, ציציות בחוץ, יטוסו יחד איתה במטוס חזרה.
והתלמידים קלטו אותה בטרמינל, יושבת לבד, עם העצב שלה.
אחד הטלמידים ניגש אליה.
אני רואה שאת באבל, הוא אמר בשקט.
איכפת לך אם נשב כאן, ונלמד משניות, לעילוי נשמת הנפטר שאת מתאבלת עליו?
היא הנהנה באלם.
והם התיישבו סביבה, וקבוצה של כמאה תלמידים החלה לקרא משניות. ואחרי כל משנה, אחד התלמידים נשא ראש, ואמר "לעילוי נשמת פלוני בן פלונית".
לאורך כל הטיסה הם היו איתה, ניחמו אותה.
הסיפור מאוד ריגש אותה, נגע לליבה.
ככה סיפרה החברה לידידה שלנו.
את יודעת מאיזו ישיבה הם היו? שאלה הידידה שלנו.
כן, ישיבה פלוני, השיבה האבלה.
ישיבה פלונית? הרי ראש הישיבה שכן שלנו!
כשהידידה שלנו חזרה הביתה, היא נגשה אל השכן, וסיפרה לו את מה ששמעה מידידתה. הוא לקח ממנה את מספר הטלפון, והתקשר אליה.
רציתי לומר לך, שאני מתבייש וגאה בעת ובעונה אחת, הוא אמר.
הייתי עם הקבוצה שם בפולין. אני מתבייש שלא נגשתי בעצמי.
אבל גאה שהתלמידים שלי נגשו, ועשו מה שעשו.
מן השמים תנוחמי.
מעניין אותי מה תהיינה התגובות, אם תהיינה.
(מדובר במעשה אמיתי לחלוטין שקרה לו מזמן)
ידידה שלנו הלכה לנחם חברה שלה, שישבה שבעה על אביה שנפטר.
והחברה ספרה לה את הסיפור הבא:
היא מורה בתיכון. יצאה התלמידים שלה למסע בפולין.
כשהגיעו לפולין, קבלה הודעה שאביה נפטר. הבינה שהיא צריכה לעשות אחורה פנה, ולחזור ארצה, הקבוצה תעשה את המסע בלעדיה.
בגלל אילוצים שונים, הבינה שגם לא תוכל להיות נוכחת בלוויה, כי לא מלינים את המת בירושלים, והמשפחה החליטה לקבור לפני שהיא תגיע. (ולא זו הנקודה של הסיפור, בבקשה אל תתפסו לזה).
בהתייעצות עם רב, היא קרעה קריעה בבגד, והחלה את האבלות שלה.
וככה היא יושבת לה בשדה התעופה בפולין, מחכה לטיסה חזרה ארצה. יושבת עצובה, אולי גם בוכיה, עולמה נפל עליה.
והנה, הגיעה קבוצת תלמידים מישראל, קבוצה שסיימה את המסע שלהם, ואמורים לחזור ארצה. קבוצה גדולה, איזה מאה נערים, בחורי ישיבה של הציונות הדתית, ציציות בחוץ, יטוסו יחד איתה במטוס חזרה.
והתלמידים קלטו אותה בטרמינל, יושבת לבד, עם העצב שלה.
אחד הטלמידים ניגש אליה.
אני רואה שאת באבל, הוא אמר בשקט.
איכפת לך אם נשב כאן, ונלמד משניות, לעילוי נשמת הנפטר שאת מתאבלת עליו?
היא הנהנה באלם.
והם התיישבו סביבה, וקבוצה של כמאה תלמידים החלה לקרא משניות. ואחרי כל משנה, אחד התלמידים נשא ראש, ואמר "לעילוי נשמת פלוני בן פלונית".
לאורך כל הטיסה הם היו איתה, ניחמו אותה.
הסיפור מאוד ריגש אותה, נגע לליבה.
ככה סיפרה החברה לידידה שלנו.
את יודעת מאיזו ישיבה הם היו? שאלה הידידה שלנו.
כן, ישיבה פלוני, השיבה האבלה.
ישיבה פלונית? הרי ראש הישיבה שכן שלנו!
כשהידידה שלנו חזרה הביתה, היא נגשה אל השכן, וסיפרה לו את מה ששמעה מידידתה. הוא לקח ממנה את מספר הטלפון, והתקשר אליה.
רציתי לומר לך, שאני מתבייש וגאה בעת ובעונה אחת, הוא אמר.
הייתי עם הקבוצה שם בפולין. אני מתבייש שלא נגשתי בעצמי.
אבל גאה שהתלמידים שלי נגשו, ועשו מה שעשו.
מן השמים תנוחמי.
