ההיה זה סוקרטס, או אולי אפלטון, שקבעו את ההבחנה בין "פילוסופוסוס", אוהב חוכמה, ובין "פילודוכוסוס", אוהב סברה
הפילוסוף, אוהב החוכמה, חותר להשגת ידיעות אמיתיות על העולם ועל הכוחות הפועלים בו.
לברר ולברור את הנכון והמועיל מתוך השקרי והמתעתע.
הפילודוכוסוס לעומתו, אוסף סברות ככל שמשיגה ידו. האיכות פחות חשובה לו, עיקר הכמות.
דעה נכונה או סברה מוטעית, כולן מבורכות בעיניו.
השתתפתי אתמןל בכנס – יום עיון בנושא אפיתרפיה. טיפול באמצעות תוצרי כוורות ודבורים.
היה פנל מרשים של מרצים, אבל, נודה על האמת, לרגעים נדמה היה לי אולי הלכו על הכמות, פחות על האיכות.
שלושה מרצים דברו על עקיצות דבורים כאמצעי ריפוי.
הראשונה, התמקדה בעיקר בשאלה מדוע המחקר בכלל וחברות התרופות בפרט אינן חוקרים את יתרונות הטיפול באמצעות עקיצות.
ההרצאה שלה הפכה מהר מאוד להשתלחות בחברות התררופות, תאבות הבצע, שטוב להן שיהיו חולים, כי בכל הן מגדילות את רווחיהן.
השני דיבר על עקיצות כמרפאות הכול, ובעיקר, איך לא, סרטן.
בשונה מהראשונה, שפסקה כי מחקר קונבנציונלי לא יכול באמת לחקור את השפעת הארס (כי אי אפשר לסנטז ארס, ואי אפשר למצא חומר פלסבו עבור קבוצת הביקורת, שהשפעותים מבחינ תחושת כאב, גירוד, הפיחות דומות לארס אבל בלי שאר ההשפעות), כאמור בשונה ממנה, השני הפליג בכמות המחקרים שנעשו ומוכיחים.
השלישי סיפר איך חולים שכל הרפואה הקונבנציונלית התייאשו מהם, מוצאים אצלו מזור.
וכתנא דמסייע הוא הביא "פרופסור מקהיר" שהורה לו מה המינון של פרופוליס לטיפול בסרטן, וכבשה מג'נין שהחלימה מסרטן, וגם בעליה, כי שתו כמויות מחליטת שרביטן מצוי.
כל אחד מהם זרק מספרים אחרים, כל אחד מהם הביא "כעובדות" השערות שלא מצאתי להן ביסוס.
למשל, שבכלל האוכלוסיה יש סיכוי לאחד משלושה לחלות בסרטן. ושלדבוראים הסיכוי הוא אחד לאלף...
אחד סיפר על פלאי דבש המניוקה, צמח עץ התה, שמרפא פצעים.
והאחר סיפר על נפלאות הדונג אותו הוא חוקר שנים.
האמת, ההרצאה על הדונג הייתה שווה הכל. המרצא הוא דוקטור לכימיה, שבוחן בכלים מדעיים.
והתובנות שעלו מהרצאתו הן, שהדונג, בהיותו סופח חומרים על בסיס שומני, משמש בעצם קולטן רעלים בכוורת.
והמשמעות הלא נחמדה היא, שמי שאוכל או משתמש בדונג לצרכים רפואיים, כדאי שיבדוק טוב טוב מה מקור הדונג. האם הוא נקי דיו, או שספג רעלים שרק ממתינים למשתמש.
אהבתי את ראש עיריית נס ציונה, שכיבד את הטקס בנוכחותו – הוא עלה לדבר – לשתי דקות בלבד. ובמקום לשבח את עצמו ואת פועלו, שיבח את הדבורים, הדבוראים, והמשתתפים.
