כשרק פרץ האינטרנט לחיינו האיש שעמד בראש החברה בה עבדתי היה מצחקק ואומר שהוא מחכה לצאת לפנסיה, ולפתוח בית אבות וירטואלי. הוא לא יצא מהבית ויקשקש כל היום עם חברים.
כשכמובן בית אבות כזה הוא רעיון רע מאוד, רעיון של איש צעיר שלא מבין דבר וחצי דבר בצרכים של זקן. התושבים הוירטואלים מן הסתם יגוועו ברעב, אם לא ימותו קודם מסרחון הכביסה המלוכלכת. ומה יקרה אם יקרה משהו לאחד האנשים? האם החברים לצאט בכלל ידאגו לחפש אותו?
כשהורי היו בבית אבות היו מצלמות ולחצני מצוקה בחדרים, וארוחת הבוקר בדקו נוכחות.
זו תקופה קשה גם גופנית ובעיקר נפשית.
אבל ממה שאני הבנתי הרופאים נוטים לצייר תמונה יותר קודרת מזו שבה הם מאמינים, גם כדי להניע את החולה לפעולה (כי כנראה הכחשה היא תגובה רווחת), גם, לדעתי, כדי שלא יגיד להם החולה בעתיד שהם אמרו שיהיה טוב והנה לא טוב.
כך שאם הרופאים אומרים שתתגבר, כנראה שהם בכנות מאמינים בכך.
מעריכה מאוד את היכולת לשמור על אופטימיות ולא לאכול סרטים. אין ספק, (אני בדיוק סיימתי לקרוא עכשיו ספר של אלן לאנגר, שעוסק במיינדפולנס, אבל היא נוגעת הרבה בקשר גוף נפש, אפקט פלצבו ועוד. הספר באנגלית אבל יש מאמר עליה בהארץ, שקראתי בימים שעוד הצלחתי לקרוא. ) שזו תרומה משמעותית לתהליך ההחלמה.