יום שלישי פעמיים כי טוב, צהריים טובים
הייתי אצל השיננית. איך אני שונאת את זה, וכמה אני שמחה שזה מאחורי.
הייתי באירוע משפחתי מקסים, שאני הפקתי בישלתי הגשתי ניקיתי. באמת פעמיים כי טוב.
ראיתי סרטים, סוף סוף לאהוב את וינסנט. חוויה מרגשת, ואני צופה גל של סרטים בעקבות אמנים. (ולא ממש מצפה בקוצר רוח. חלק מההנאה מהסרט הזה היה בחידוש, בשפה החדשה).
ראיתי את חוטים נסתרים. כשהסרט יצא לפני חודש חודשיים דיברו עליו במכון כושר. אחת הגברות (לא העפרון המחודד ביותר בקלמר) אמרה שהסרט טוב אבל קשה להבנה. אם כי, היא הבינה הכל. אז לפני ההקרנה קראתי קצת ביקורות, לבדוק אם אני צריכה לרענן את ידיעותי במכניקת הקוואנטים, או משהו כזה . בחו״ל היו בקורות מאוד נלהבות, ואף אחד לא דיבר על תעלומות, חידות, ידע קודם נדרש, וכיוצב.
לידי ישבה גברת שהגיעה לבד, מה שלא הפריע לה לדבר עם עצמה בהתלהבות ובקול רם לאורך כל הסרט. בשלב מסוים היא מרפקה אותי, חזק, ושאלה אותי אם אני חושבת שככה וככה (לא יהיה כאן ספוילר) והתחלתי להבין מה ההיא לא הבינה. גם האיש שישב לפני עשה טעות קולנית בהתחלת הסרט, וגם כשכבר נגמרו הקרדיטים בסיום הוא עוד התווכח עם עצמו או זוגתו וניסה להוכיח שהוא צדק (הוא טעה).
אז כן. סרט קשה להבנה. אעלק.
אבל אני נהניתי.
הייתי גם בפתיחה של פסטיבל הקולנוע הצרפתי, בסרט להתראות שם למעלה. הסרט היותר בעייתי, לטעמי, מבין ה3- אבל עדיין לגמרי שווה צפיה. לצערי, מעבר לפתיחה לא יצא לי לדגום סרטים, וזה חבל לי, כי אני אוהבת קולנוע צרפתי. מקווה להגיע בהמשך.