עם השנים השתנתה ההגדרה שלי לערך 'חברות' יותר מפעם אחת: מה

עם השנים השתנתה ההגדרה שלי לערך 'חברות' יותר מפעם אחת: מה

שהיה מתאים בעבר, לגיל וסגנון חיים אחר, לא מתאים לחיים שלי היום.

מעניין אותי מאוד לשמוע גם איך אנשים אחרים מגדירים את הערך הזה לעצמם.

מצאתי באיזה מקום הגדרה שעניינה אותי - בעצם, שורת הגדרות, שעם חלקן אני מסכים לגמרי, ועם אחרות - פחות: נדמה לי שלפחות אחת מהן, זו לגבי הצגה לאנשים אחרים, קשורה למערכת יחסים ספציפית. הסכמות? מחלוקות? אני לא בטוח מי הכותב, אבל מצאתי את זה כאן:

https://www.facebook.com/lifeauthor/posts/10101146420316364

 

קלייטון.ש

Well-known member
הבחור הזה הוא הדגמה מצויינת של אנוכיות

הוא מבטל לגמרי את הצרכים של הזולת ומחשיב רק את שלו. הוא מבין "חברות" רק דרך מה שהזולת נותן לו. בסוף עוד יש לו החוצפה להודיע שאם הוא יקבל את מה שהוא רוצה הוא יהיה חבר טוב. מה יעשה אותו חבר טוב? לי נראה שהוא יהיה חבר ממש גרוע.
 

סופהו

New member
חבר, בין היתר, הוא מי שיהיה מוכן

להיות עמך גם בעת צרה ושעת לחץ.
בלי להטיף, בלי לייעץ עצות אם לא התבקש, בלי למתוח ביקורת.
לפעמים פשוט להקשיב. לחבק.

חבר לא יעלם כשאתה במצוקה ולא יתעלם מהמצוקה.
חבר לא יתן לך להישאר ב"איזור הנוחות שלך" ויעודד אותך לצאת ממנו.
חבר יגיד לך אם משהו לא מצא חן בעיניו במעשה שעשית וימשיך להיות חבר.
חבר יתן לך להרגיש נוח עם מי שאתה.

חבר יצחק איתך גם משטויות, לא יסתכל עליך "מגבוה" ויצטרף אליך.
בקיצור, יהיה חבר.


 
הייתי מוסיף לרשימה שהבאת עוד חבר אחד... חבר למשחקים

במשך כמה שנים היה לי חבר אחד כזה, חבר ממש טוב, כך חשבנו שנינו. בילינו המון יחד, התמסטלנו והסתובבנו בבארים ובמסיבות וכל החברים שלנו היו משותפים לשנינו. כשאחד מאיתנו נראה לבד, תמיד שאלו איפה השני. אם לאחד מאיתנו היה דייט הוא השתדל שהיא תביא חברה, כדי שנוכל לצאת בארבעה.

למדנו והושפענו הרבה זה מזה - אני הוקסמתי לגמרי, למשל, מהיכולת שלו לפנות אל כל אדם כאילו הם מכירים מימים ימימה, והתאמנתי עד שלמדתי לעשות את זה בעצמי. עבורי זו היתה תכונה חיונית.

אבל ''להיות עמך גם בעת צרה ושעת לחץ''... זה לא היה בינינו, כמעט לגמרי, וגם לא גילוי לב אמיתי, ואפילו יושר. כשאחד מאיתנו היה במצוקה כלשהי היה הקשר בינינו ניתק כמעט לגמרי. החברות הזו התקיימה רק כשהיינו שנינו בהיי. בסופו של דבר, זו הפכה לנקודה קריטית.

וזה היה אולי השיעור הגדול ביותר שלי מהחברות ההיא.

 

קלייטון.ש

Well-known member
ב"סוף הגוף" של אייל מגד יש תיאור של חברות דומה לזו שתיארת

חברות בין המספר לחבר שלו שמת מסרטן. התחברו ונפרדו והתחברו, אבל בעיקר נוצר רושם שהחברות שלהם נבעה ממניעים אנוכיים, היתה רווייה בקנאה הדדית וגרמה להם לא פחות סבל מנחת.
 
לא קראתי את הספר הזה, אבל לא תארתי חברות מהסוג הזה

היא לא נבעה ממניעים אנוכיים יותר מכל חברות אחרת, לא היתה בה קנאה הדדית ובשורה התחתונה - כשהיא גרמה עוגמת נפש, היא הסתיימה מיד.

 

סופהו

New member
זו ה-חוכמה

לגרוע .
לגרוע מרשימת ה"חברים" את כל מי שגורם לך להרגיש לא טוב.
&nbsp
אין "לא נעים לי".
יש לי ספק לגבי אדם מסויים? בודקת בעד ונגד החברות.
יש יותר פלוסים? נהדר.
יש יותר מינוסים? שלום שלום ואל תבוא אפילו בחלום.

(נ.ב- זה כולל גם בני משפחה .. מה שמביא בסך הכל לרשימת מוזמנים לאירועים קצרה ומשובחת).
 

צליליתה

New member
היה אצלנו דיון בנושא

אנשים עוברים משברים
וקורים דברים רעים
לא כולם מלאכים, ולא כולם ממשיכים לחייך ולעזור לזולת כשהם על הקרשים
ואם יש לך חבר, שהיה חבר טוב, והיה טוב איתו, ופתאום קרה לו . משהו רע, וכבר לא כיף איתו, והוא העליב אותך, והוא מסתגר, ומתבכיין

האם אתה עושה את הבעד ונגד, ונוטש אותו?

ואם הנחאס ממשיך יותר משבוע שבועיים, עדיין אתה שם?

הדור הצעיר היה הרבה יותר בעד לחתוך מאשר הזקנים שבחבורה
 

סופהו

New member
א. יש, כמובן, נסיבות מקלות

אם הנאחס ממשיך, האם אני עדיין שם? אם החברות חשובה לי, אקח שוב את המאזניים ואשקול שנית, כי כפי שציינתי, יש לפעמים נסיבות מקלות. (בכל מקרה, כיום אני חותכת הרבה יותר מהר).

ב. הדור הצעיר חותך מהר יותר, אבל לדור הצעיר אין חברים שמלווים אותו ארבעים, חמישים, שישים שנה ויותר .
אמא שלי היתה ב"חבורה" . חלקם היו יחד מבית הספר היסודי- בטוב, ברע ובנורא.
כעסו, נעלבו, השלימו והמשיכו ביחד.
לא תמיד לשביעות רצונם, אבל הם חיו בהרגשה שאין דרך אחרת .
זה התאים להם.
אכן, אנחנו כבר לא כמותם ואצל הדור הצעיר הולכות ופוחתות עוד יותר הסבלנות והסובלנות.
זה
"- טוב יותר?
- רע יותר?
- לא יודעת מה יותר." (לא נאור)
 
הכל היה לי טוב ונכון ויפה... עד שהגעתי למשפט האחרון

'זה כולל גם בני משפחה ..'. עד איזו קירבה בני משפחה? אפשר להתרחק מכמה בני משפחה מדרגה שניה ושלישית, אבל מה כאשר הם מהדרגה הראשונה ביותר שאפשר להעלות על הדעת?

ראיתי אתמול לראשונה שני פרקים בסידרה טובה בשם 'דברים טובים' בערוץ יס אדג', על אם יחידנית שמגדלת שלוש בנות. באחד הפרקים דיברה אליה אחת הבנות באופן כל כך משפיל ואכזרי ששאלתי את עצמי מה צריכה האמא הזו כדי להגן על עצמה מההרס הזה.

אנחנו יכולים להיות גיבורים על דודות מרושעות וגיסים גועליים... אבל לא תמיד זה מסתיים שם.

 

סופהו

New member
נראה שאין לקשור קירבה ..

אני יכולה להעיד על מקרה עגום שלא קרה לי, לשמחתי.
שלוש אחיות בוגרות בקשר הדוק.
תמיד חשבתי שהן רק שלוש.
בשלב מסויים (בשנות הארבעים שלנו, אחרי מעל עשרים שנות הכרות) התגלתה הרביעית (יחד עם הסבר שמעולם לא הסתדרו..היא תמיד תמיד היתה "הכבשה השחורה"- סיכסכה, רבה, זילזלה, העליבה וכו' גם את אחיותיה, גם את הוריהן).
ומה חשבתי לעצמי? אלו עם ההגזמות.......

בשלב מסויים היה ניסיון לאיחוד, למען ההורים, למען המשפחה.
לא יתכן שהאחות הרביעית לא תכיר את הילדים שנולדו. שהם לא יכירו את הדודה ובני הדודים...
אחרי כמה פגישות, נותק הקשר והפעם, הבנתי.
היה צדק בניתוק.
אופי, כנראה , אי אפשר לשנות.
זו לא דודה ולא גיסה , זו בת ואחות שרק עשתה רע.
איך אמרה האמא בת הכמעט תשעים? זה עצוב וכואב, אבל אם אין ברירה, אין ברירה.
 
זה באמת המצב הקיצוני והקשה מכולם, כשהורה עומד במצב שבו

הוא מחוייב לקבל החלטה כזו לגבי בן או בת שלו.

חבר שלי חלה במחלה קשה וילדיו הגיעו לבקר רק כדי לברר למי הוא מוריש את מעט כספו - להם או לבת שנולדה לו מחוץ לנישואים ושמרה איתו על קשר חם ואוהב כל השנים האלה.

מבחינתי, השאלה הקשה והבסיסית היא: מה אנחנו חייבים לילדים שלנו, גם אם הם התנתקו מאיתנו או ממש פגעו בנו במכוון ובהתמדה?

אני כמעט מפחד ממה שעוד עלול לעלות בדיון הזה.

 

צליליתה

New member
מקווה שהחבר עדיין לא צריך להתמודד עם שאלות הירושה

אין כמו ירושה, גם אם מדובר על ממש קצת, וגם אם המועד רחוק, כדי להוציא את המכוער ביותר מאנשים.
 

סופהו

New member
מה אנחנו חייבים?

לדעתי, אין מה לחשוש ממה שיעלה. יש חוק.
לפי חוק זכותו של אדם לבחור למי הוא רוצה להוריש וכמה הוא רוצה להוריש.
עליו לערוך צוואה העומדת בהוראות החוק ולהורות במסגרתה באיזה אופן תחולק הירושה ומי יהיו היורשים.
אדם רשאי לנשל מירושה בתנאים מסויימים המוזכרים בחוק.
על המנושל התובע ירושה, למרות הצוואה, להוכיח לבית המשפט מדוע הוא זכאי לקבל את הירושה.
למיטב ידיעתי, בית המשפט מזמן עדים, בודק מסמכים וכו.
לפחות במקרה אחד (שאני מכירה ) פסק ביהמ"ש נגד התובע, אחרי שהסתבר שזה החליט "להעניש" את ההורה ולא התעניין בו במשך מספר שנים וגם הרחיק ממנו את הנכדים.

ואכן, כפי שכתבה צליליתה, אין כמו ירושה כדי להוציא את המכוער ביותר מאנשים.
(לשמחתי, איני מדברת מניסיוני האישי).

 

קלייטון.ש

Well-known member
מעניין מה שכתבת: לא נבעה ממניעים אנוכיים יותר מכל חברות אחרת

מה לדעתכם מידת האנוכיות הסבירה בחברות? יותר או פחות מהסבירה ביחסים זוגיים?
 
לא הרבה אחרי שהעליתי את זה התקשר מחו"ל חברי כאח לי וסיפר

על ביקור של חבר קרוב אחר שלו, עוד מימי הצבא, שבא אליו לעשות עבודה (בתשלום) ועד סוף הביקור נוצר ביניהם קרע בלתי ניתן לאיחוי. היה עצוב כל כך לשמוע אותו, מאוכזב ועצוב.

חברות צריכה לעמוד לאורך זמן בהשתנות שני הצדדים, ולפעמים זה מבחן קשה מאוד. לצערי נשארו גם לי, כלכל אדם, כמה חברויות יפות שלא עמדו בשיני הזמן, כמו שאומרים.

 

צליליתה

New member
יצא לי לחשוב על חברות הרבה לאחרונה

אני חושבת שהיום אני הרבה פחות דורשת ומצפה מחברים
הילדים הבוגרים שלי מספקים לי את היחסים הקרובים מאוד, המחוייבים מאוד, הם האנשים שאלך איתם באש ובמים, הם האנשים שאני סומכת עליהם בעיניים עצומות, וכו, וכו וכו,
לגבי כל השאר - אם הם אנשים טובים, וחברתם נעימה לי - זה ממש בסדר לי.

כשהייתי בערך בת 30, אמא צעירה, פתאום מצאתי את עצמי חלק מחבורה, ממש בלי קשר לתינוקות, הנקה, גן משחקים, וכל שאר הדברים שהיו החיים שלי. קיבלתי ממישהו שם הצעת עבודה מפתיעה, והפתעתי את עצמי, והסכמתי. מה ששינה לגמרי את כל התוכניות שלי והוביל אותי לכיוונים אחרים וחדשים.

עם 2 מהנשים התידדתי מאוד, ממש סטייל החברות הכי טובות.

זה נגמר רע

אחת מהן היתה מספרת לבעלה שהיא אצלי, בזמן שהתענגה אצל המאהב (שהיה אחד האנשים המבחילים שאי פעם פגשתי, אבל זה כבר סיפור אחר.). לילה אחד בעלה הגיע בחצות, הכה באגרופים על הדלת, העיר את כולנו, וגם את השכנים. אמרתי לה שמצדי היא יכולה ללכת ל@#$%, אבל מבלי לערב אותי.

גם עם השניה בשלב מסוים תפסתי מרחק בטחון.

אני לא זוכרת למה החבורה הפסיקה להפגש. אבל זה מה שקרה. עם 2 הנשים הייתי כל השנים ביחסים לגמרי קורקטיים, אבל נזהרתי מאוד לא להתקרב שוב יותר מדי.

פתאום, הן שתיהן מאוד מחפשות את חברתי, החבורה מתכנסת פה ושם. זה טוב לי וזה נעים לי וקצת חזרתי הביתה. השיחות לגמרי אחרות ממה שהיו בגיל 30. כאילו, פחות אינטימיות (אין שום הוא אמר לי ואני אמרתי לו) אבל יותר אמיתיות ויותר מספקות (לעניות דעתי)
 
כשהילדים מספקים את היחסים הקרובים ביותר - בכללי, לא בהכרח

שלך - האם יש מקום גם לשיתופים אישיים, אפילו אינטימיים? הרי לא בכל נושא אפשר לשתף ילדים, בוגרים ומבוגרים ככל שיהיו, ולא בכל נושא יש להם את הבגרות לתמוך ובעיקר לייעץ. היה לי חבר מבוגר ממני, והיו נושאים שרק הוא היה יכול להית בן-שיחה מועיל לגביהם.

 

צליליתה

New member
שיתופיים אישיים

אפשריים עם כל מיני אנשים

ואני מניחה שרובינו, לפחות פעם אחת, שיתפנו דברים אישיים מאוד עם איש זר, או ממש לא קרוב.

ואתה צודק, לא הכל ראוי לשתף עם הילדים, אבל הם מי שאני בוטחת בהם במיליוני אחוז
 

סופהו

New member
בשיתוף הדור הצעיר צריך,לטעמי, לחשוב למה יביא השיתוף.

אין כל היגיון בשיתוף בעיה שתגרום להם מועקה, שרק תגבר מכיון שאינם יכולים לעזור בפתרונה.
 
למעלה