היום אומרים חוזר אלינו הגשם ובגדול

[יחפהבפארק11]

היום אומרים חוזר אלינו הגשם ובגדול

אז הנה משהו שכתבתי רק אתמול

כשהאפור הזה מכסה את השמיים
ויורדים להם המים מבלי להשמיע קול
כי החלונות מוגפים ואטומים ואין שומע קול זרזיפי הגשם
אבל המבט מהחלון מתמלא שמחה ועליצות חודרת
למעמקי הבטן ונזכרת בשיר ילדות קסום
גשם גשם משמיים
כל היום טיפות המיים
טיף טיף טף טיף טיף טף
מחאו כף אל כף
ונזכרת בשמחה הגדולה כשנכנסים לתוך המגפיים הגדולות
שהיו פעם של האח הבא בתור ויוצאים החוצה אל תוך השלוליות שנוצרו
בין צריף אחד למשנהו והשמחה מרחיקה אותי עוד קצת ועוד קצת
לעבר השדות הצמאים שגומעים את המים בהנאה רבה
והפרדסים מלאים מלאים בתפוזים כתומים
ואז השומר מגיע בריצה ומבריח אותנו כל עוד רוחנו בנו
ואנחנו רצים בגשם ונופלים לתוך השלוליות...
מגיעים הביתה בשן ועין
ואימא מבשלת מרק חם
ומגישה עם פרוסת לחם עבה כדי שנאכל ונשבע...
ושום דבר מאז לא השתנה,
אני עומדת ליד החלון ומביטה
איך מהשמיים יורדים המים
ומחכה בעוד שעה או שעתיים או שלוש
הנכדים יבואו רטובים עם נעליים מלאות בוץ
וישאלו
סבתא מה יש לאכול?
ואני אגיד בקול מתנצל, יש פסטה וקציצות וגם מרק עוף עם איטריות...
אז יום גשם נפלא שיהיה כאן לכולם!

 

[אורי גפני]

פסטה וקציצות וגם מרק עוף עם איטריות ונכדים רטובים עם נעליים

מלאות בוץ... מי צריך יותר מזה ביום גשם.

ירדנו כעת לטיול הבוקר לפני שיבוא הגשם האיום שהבטיחו החזאים - נשיאים ואפילו קצת רוח, אבל גשם - אין.

ננסה שוב אחה"צ.

 

[סופהו]

כשהאפור הזה מכסה את השמים..

איזו נוסטלגיה..
המגפים שלי לא היו גדולים עלי, התפוזים היו במקוה ישראל והשומר רדף אחרינו גם שם.. השדות שבשכונה כוסו בירוק (ולפעמים הגיעו גם הבדואים עם הכבשים והעיזים), השלוליות קרצו מכל עבר ומגפי הגומי הכבדים לא תמיד עזרו.

באמת הכי כיף לעמוד ליד החלון , לראות ולשמוע את
"הגשם מתופף, הגשם מתופף
הגשם מתופף על הגג .
נעשה לי חם בלב כשהגשם מתופף,
כשהגשם מתופף לו על הגג."(דפנה אילת).

ובינתיים, השמש מאירה פניה אלינו. יש זמן להתארגן לפני שהסופ"ש יגיע ומי יודע מה יגיע איתו.

דרך אגב...
גֶּשֶׁם, גֶּשֶׁם, מִשָּׁמַיִם
קוֹל הֲמוֹן טִפּוֹת הַמַּיִם
טִיף-טִיף-טַף! טִיף-טִיף-טַף!
מַחֲאוּ כַּף אֶל כַּף!

דרך אגב נוסף: למה בקול מתנצל?

 

[יוסי ר1]

אוי! איפה מוצאים כזה מעיל לכלב?

מה ששלחו לי מסין שווה לזבל.
&nbsp

 

[סופהו]

משערת שבאתר של ציוד רכיבה.. מיד מבררת

 

[גילגם אש]

עליך אני מתפלא

לא תתפור חדש משילדה ישנה של אופניים?

 

[סופהו]

, אולי חסר לו הריפוד

 

[יוסי ר1]

עלי אתה בא לצחוק?

כל כלב ללא פרווה קבל מה שהיה לי להציע.
הבחור הזה קיבל מעיל דובון שנגזרו שרווליו והוסר כובעו.
חברה שלו קבלה שלל סוודרים מצמר ואפילו מעיל עור של נשים.
אבל הם לא במידה שלה, היא 'מאבדת' אותם בשיטוטים.
אני צריך משהו שנסגר ברוכסן, צמוד לגוף, חלק מבחוץ ואטום למים.

 

[יחפהבפארק11]

תודה על התיקון

כשהיינו ילדים היינו שרים - כל היום טיפות המים, כמובן שזה מה שנשאר לי בראש מאז

ולמה בקול מתנצל?
כי תמיד אני בטוחה שמה שהכנתי זה לא מספיק
אבל זה מה שיש

 

[שילה1]

ואצלי יודעים:גשם=סבתטוש אופה

או עוגיות או אמפנדאס.
אז האחרונים-ממולאים בתירס ורוטב לבן,חוסלו וכבר הוכן מלאי חדש.
וגם=ורסיה למרק בורשט(יותר דומה למרק קובה) סלק,עם ניוקי מסלק.(שמכינים כשוירד גשם....)

 

[סופהו]

נו, באמת.. יודעת מה הזכרת לי?

את השכמיה. כחולה עם ציורי מטריות וריח נוראי של גומי........
והערדליים של סבא שלי.
&nbsp

 

[אורי גפני]

אמרת ריח נוראי של גומי והעפת אותי ברגע לשכמיות המסורבלות

הכחולות כהות של הילדות, בזמני עוד בלי שום ציור, שהיינו תולים בפינת הכיתה שתתטפטפנה ביחד ותזכרנה לנו שצפויה לנו גם הליכה חזרה הביתה בגשם...

...זה והאורות הדלוחים שהיו מדליקים בכיתה בימי חורף קודרים והקור בכיתה והגעגועים לתנור הנפט שהיינו יושבים סביבו ביחד בבית והחמימות המשפחתית הזמנית הזו...

תחושת הריח והזכרונות שבעקבותיו הזכירו לי את השורות הראשונות של 'פרשת גבריאל תירוש':

"אתמול, כשעברתי ליד אחת המספרות שברחוב בן-יהודה, נפלה עלי חרדה גדולה. ריחו המיוחד של אותו בושם שלאחר גילוח שבו היה משתמש גבריאל תירוש הוא שגרם לכך. זה למעלה מעשרים שנה לא בא באפי אותו ריח, ואף על פי כן הכרתיו וזכרתיו.... האמת היא שלא הייתי מתפלא אילו מצאתי שם את גבריאל... ככלות הכל נעלם גבריאל מן העין בצורה המניחה מקום לחשוב שעשוי הוא לחזור ביום מן הימים" (עמ' 5).

 

[יחפהבפארק11]

זה כל כך נכון איך שהזכרת לי עכשיו את פינת המעילים

ואת המקום בו היינו תולים את מעילי הגשם המטפטפים כי לי לא זכור שהייתה לי מטריה. פשוט היינו הולכים בגשם עם המעיל גשם והמגפיים. אבל מאחר ובית הספר שלנו היה מאוד רחוק ממקום מגוריי, בימים גשומים במיוחד, אימי לא הייתה שולחת אותנו לבית הספר וכך היינו נשארים במיטה ואימא מדליקה את תנור הנפט שעליו היו שמים את הפינג'ן עם מים רותחים וכך המבוגרים, אבא וסבתא היו מספרים לנו סיפורים מימי ילדותם במלחמת העולם הראשונה. היינו מאושרים גם בגלל שאין צורך ללכת לבית הספר וגם בגלל שהיינו זוכים לשמוע סיפורים מופלאים. אלה היו ימים שישארו לנו בזיכרון עד יומנו האחרון.

 

[ruven7]

גם אני זוכר את הפינה בה תלינו את המעילים

והכיף שלי היה לזרוק אותם לבעליהם כשהלכנו הביתה.
גם זוכר את תנורי הנפט שחיממו,היום בטח היו מדברים על זיהום והתחממות גלובלית

ובלי מכשירים ניידים,איזה כיף.

 

[יוסי ר1]

שכמייה מזכירה לי את המארבים בשירות הסדיר בבקעה

והיה לילה אחד, שכבנו במארב מתחילת הלילה עד בערך 5 בבוקר, גשם נוראי כל הלילה, לא הייתה עצם בגוף שלא חילחלה מים. אתה שוכב במארב כוכב, על הבטן, לא זז, כל כף רגל מונחת על כף הרגל של החבר ליד, לא רואה כלום, ורק מחכה.
&nbsp
-------------
אחרי כמה ימים של מארב (היו ידיעות ממוקדות) שמענו לילה אחד צרור של מאג מהצד הירדני.
זה היה הלילה האחרון ששכבנו. סיפרו לנו שהירדנים חיסלו את החולייה.
עד היום אינלי מושג מה באמת היה שם, ומי הייתה החולייה.
אבל אני שומר למזכרת כמה חבילות של נייר "לפלפ", נייר גילגול סיגריות שמצאנו במקום המארב.
יכוליות שהיו אלה אנשי גרילה צמאי דם.
ויכול להיות שמבריחים פשוטים של טבק ונייר גלגול.
אמצע שנות ה70.

 

[אורי גפני]

שירתתי במחנה פיקוד מרכז בתקופת המרדפים בבקעה בסוף שנות ה-60

לא ראיתי שום אקשן, אבל אכלנו ונשמנו בהערצה את הסיפורים והיינו מעודכנים בנעשה שם. אני מוכרח להודות שעד היום אני מצטמרר כשאני עובר ברח' גדי מנלה או אריק רגב באזה"ת ליד הבית. מהבסיס שלנו נראו מבצעי המארבים והמרדפים האנשים עם הג'ובים הכי נהדרים בעולם...

ככה זה בעולמם של הג'ובניקים.

 

[גילגם אש]

על גדי מנלה היו מספרים

שכשהיה מתפקד כשלם היה מחלק את הכסף מצמרת של עץ וקיבל רק מי שטיפס אליו.

 

[שיח סלימאן]

זה מעוד הסיפורים המינוריים אודותיו

גם בתחילת שנות השבעים עדיין הסתובבו בגדוד 50 סיפורים על שיטות החינוך שלו.

 

[יוסי ר1]

לא יודע על מי בדיוק הסיפורהבא, אבל: אחד המפקדים הבכירים

בבקעה באותם שנים, בא לראות תרגיל מחלקה או פלוגה של כח מסתער.
שמו מטרות על צלע גבעה, והרביצו תרגיל הסתערות רטוב, כולל ירי ודילוג בין מטרות.
בסוף התרגיל, ככה מספרת האגדה, כשכולם נצרו כלי נשק, התרוממה דמות מאחורי אחת המטרות, טפחה על שולי המדים לנער גרגר אבק או שניים, וצעדה אל הכח הנדהם וההמום.
אם ככה אתם פוגעים, נזף בהם הקודקוד, כי אז

 

[אורי גפני]

גם זה מתאים מאוד לסיפורי מנלה