פתאום היה צלצול בדלת והשכן בא עם התינוק שלו לבקש שאשמור

[אורי גפני]

פתאום היה צלצול בדלת והשכן בא עם התינוק שלו לבקש שאשמור

עליו קצת...

עברה עלי חצי שעה של קסם. הוא ישן בעגלה בשלווה אינסופית ואני חגתי סביבו בהתרגשות.

תינוק הוא נזר הבריאה, אני אומר לכם. ממש נזר הבריאה.

 

[שילה1]

וכשזה יהיה שלך,כלומר:נכדך....

על אחת כמה וכמה.האמן לי.

 

[קלייטון.ש]

אני קצת תמה על השכן

לא עליך, אתה בלי שום ספק אחלה בנאדם.
במציאות של היום עם כל החדשות ששומעים וקוראים (אפילו לא רוצים לא לשמוע ולא לקרוא), קצת מוזר שאנשים מפקידים ילדים בידי זרים ובמיוחד בידי גברים. אפילו שמכירים אותם הרבה שנים.
כנראה אתה איש מעורר אמון במיוחד.

 

[יוסי ר1]

מסכים. גם עם השאלה, וגם עם התשובה.

 

[אורי גפני]

בעיקרון השאלה שלך במקומה, כמובן, והתשובה נמצאת לדעתי

בפער בין הביטויים 'זרים' ו'שמכירים אותם הרבה שנים'.

לפי ההגיון הזה, לא רק שאי אפשר לקחת גם שמרטפיות ומטפלות סיעודיות - לאור הסיפורים האיומים ששומעים - אלא גם אי אפשר לסמוך על בני משפחה.

ובעצם, גם על ההורים עצמם.

הכי בטוח - לא לעשות ילדים, ובמחשבה שניה - לא להיוולד בכלל.

 

[יוסי ר1]

העולם מאוד לא בטוח. ההיגיון באמת

מעמיד בסימן שאלה את 'כדאיות' הבאת צאצאים.
מזל שבני אדם לא מתרבים על סמך ההיגיון...
סיפורים מצמררים יש גם במשפחות הכי טובות, וצריך הרבה מזל כדי לא להקלע למצבים שתוארו קצת בסקר שהיה כאן לפני ימים ספורים.
אבל אנחנו בני אדם כולנו.
מוכנים לקחת סיכונים, ולקוות שאלה לא באמת סיכונים.

 

[אורי גפני]

כל חיינו אנחנו עסוקים בהערכת סיכונים, במציאות עם כל כך הרבה

גורמים משתנים בלי הפסק. אחד העיקריים בהם הוא... נקודת ההשקפה שלנו.

לשאיפה לחיות חיים בטוחים לגמרי יש מחיר כבד כל כך שלפעמים אין כבר יותר טעם לחיות אותם, ובלאו הכי אף אחד לא מצליח להגיע לחיות חיים כאלה.

השכנים שלי ואני מכירים די טוב ולא היתה להם אף פעם סיבה לדאוג לגבי. ובלאו הכי, התינוק נשאר אצלי חצי שעה לכל היותר.

ואגב, לפעמים נכנסות אלי הבנות של השכנים בדלת השניה כדי לבקר את לונה, ואני אף פעם לא נועל את הדלת ובד''כ אפילו משאיר אותה פתוחה, כפי שנוהגים פה גם השכנים האחרים. אם אני סוגר אותה, זה רק כדי שלונה לא תיכנס אליהם הביתה אם הדלת שלהם פתוחה...

 

[קלייטון.ש]

אני חושב פשוט שאתה איש נחמד וטוב לב

השכנים שלך יודעים זאת וזו הסיבה שמפקידים בידיך את היקר להם מכל.
להכרות ארוכה יש משמעות אבל אני מתרשם שטוב לב מוקרן באישיות ובעמידה ואנשים פשוט קולטים, יודעים.
לעולם שיש בו אנשים טובים (לדוגמה, אתה) כדאי להיוולד וכדאי להוליד בו ילדים.

 

[יוסי ר1]

מחרה ומחזיק אחריך

 

[אורי גפני]

תודה!

אני מאוד רוצה להיות ראוי למילים הטובות האלה

נוכחתי שכשמשתדלים פחות, הן באות יותר.

אני מאמין שהרבה מההתרשמות של השכנים נוצרת בעקבות הילדים. אני מיודד עם מרבית הילדים סביבי, בעיקר בזכות לונה, ואוהב להחליף איתם משפט או שניים כשאני עובר בחצר. אני מכיר גם את כל הכלבים שלהם... תנחש בזכות מי.

גם בבנין הקודם שגרתי בו לפני שעברתי לנתניה הייתי הבייבי סיטר הראשון של שני תינוקות. טוב, לא חוכמה, אבא של אחד מהם היה (ונשאר) חבר שלי, והשני שמע ואמר לי שהוא מרגיש יותר בטוח עם אדם מבוגר שהוא מכיר מאשר נערה שרק ראה מודעה שלה במכולת.

וגם יוצא לי להיות בייבי סיטר של כלב שאהוב עלי במיוחד, אבל לונה מה זה משחקת לו אותה פולניה...

 

[קלייטון.ש]

יפה ואופטימי במיוחד כשמדובר בעיר

בעולם ומקום שבו רוב האנשים בכלל לא מכירים את שכניהם, שבו אנחנו שומעים על הניכור ההולך וגובר והבדידות שאנשים חיים בה דווקא כשהם מוקפים בבני אדם, סיפור על אמון כל כך עמוק בשכן מעורר שמחה ותקווה.

 

[אורי גפני]

האמון הוא דו צדדי. מפתח לדירה שלי נמצא אצל השכנים, לכל מקרה

שלא יהיה, וכשנתקעתי לילה אחד מחוץ לבנין והתקשרתי לשכן השני שיבוא לפתוח לי הוא ירד באמצע הלילה ברצון ובמאור פנים. גם הם משאירים אצלי מפתח כשצריך.

 

[אספרסו2]

זכור לי לטוב

הבנין שבו התגוררה משפחתי בגבעתיים של המאה הקודמת,שלוש קומות כשכל המשפחות באותו חתך גילאים וחברות לב ונפש בין כל דיירי הבניין,כל כך הרמוני שזה נשמע דמיוני במציאות של היום.

 

[אורי גפני]

השכנים שלי באותו חתך גילאים, לא אני...

אבל צריך להוסיף שהמצב הזה נוצר רק עם השכנים הנוכחיים. בעבר לא התאפשר פה מצב כזה ועם שכן אחד אפילו הפסקתי לדבר (ובעלת דירה שניה הפסיקה לדבר איתי...)

 

[diday]

שכנים יכולים להיות דבר מבורך ומקולל

כשעברנו לגרמניה היו יחסים נפלאים עם חלק מהשכנים.
היה אחד שרצה ל"חנך" אותנו, ומאד נעלב שבמקום להרכין ראש נעזרנו במשטרה.
במקום המגורים הנוכחי היחסים עם השכנים בדרך כלל בסדר.
יש שכנה שמשאירה את המפתח אצלנו כשהם יוצאים לחופשה, והמפתח שלנו נמצא אצלה קבוע - אנחנו לעתים קרובות נוסעים לכפר.
יש שכן שנוהג להתלונן על כל דבר - בעדיפות בכתב.
רצה שנכרות עצים שלטעמו גבוהים מיד ומפריעים לו לשים קולטים סולרים על הגג.
אמרתי לו שהוא יכול לקפוץ לי - גם בכתב - אבל כמובן בנוסח יותר נעים, והבהרתי שהחוק אינו מאפשר גם אם הייתי רוצה.

 

[קלייטון.ש]

גם לי יש יחסים מצויינים עם השכנים

כבר סיפרתי עליהם בפורום כמה פעמים. אפילו באמת יש לנו מפתחות אחד של השני. אבל אין מצב שהם יפקידו ילד שלהם בידי. לפעמים הבת הגדולה מגיעה עם הנכד שהוא כבן 5, והוא אוהב לעבור לחצר שלי ולקרוא לי לשחק איתו בחוץ בכדור. האמא מסכימה אבל לא עוזבת אותנו לרגע. והיא מכירה אותי יותר מ-7 שנים, הייתי בחתונה שלה וגם בברית של הילד. אני מבין ומצדיק אותה לגמרי.
יש הבדל מהותי בין יחסי שכנות טובה ואמון הדדי ובין לתת לך בידיים ילד.

 

[יוסי ר1]

חבל שזה כך. אולי באמת נשתנו העיתים.

אני לא יודע אם העולם היום מלא יותר בפגיעה בילדים, או שפשוט זה יותר נחשף מאשר פעם.
אני מאמין שהאפשרות השניה היא הנכונה.
&nbsp
כשהילדים שלי היו סביב גיל 10 בערך, היינו עולים בקיץ עם אוהל לכמה לילות בצפון. לילה בכינרת, ולילה בחרמון (בנקודה הכי גבוהה שעדיין פתוחה בלילה).
ישנו שם באוהל בלי שום אדם סביבינו, רק חזירי בר ותנים.
ולמה אני מספר את זה? כי חברים שלנו היו שולחים איתם את הילדה שלהם, בת עשר, חברה של הבת שלי. אני זוכר שהרהרתי אז כמה אמון זה באמת מצריך, לשלוח אותה לישון איתנו באוהל באמצע השום מקום.

 

[סופהו]

עד לפני כמה שנים

גרתי בבית דו משפחתי.
היחסים היו נפלאים ותמיד שאלו אותנו מדוע אין דלת משותפת בין שני הבתים.
&nbsp
עזרה הדדית לאורך כל השנים, בלי התחשבנות.
החל מכוס קמח או סוכר אס או אס לעוגה של מחר, מפתח וקוד לאזעקה במקרה הצורך, שמירטוף הדדי, הסעות ילדים, עזרה בקניות וכלה בשיפוץ משותף.
זה היה מזל גדול ואני מברכת על השכנות הזו.
כיום?
כולם כל כך חשדנים, כך כך מסוגרים.. אבל התרגלתי גם לזה.
&nbsp