כשהלילה מתחיל כבר בסוף נובמבר והשמש זורחת שוב רק באמצע ינואר

[אורי גפני]

כשהלילה מתחיל כבר בסוף נובמבר והשמש זורחת שוב רק באמצע ינואר

קצת מוזר לקרוא ביום יפה כזה על החיים מעבר לחוג הקוטב הצפוני, שנשמעים כמו על כוכב אחר:

"רבים מתושבי הצפון מחכים אפוא לבוא החורף. הם רגילים אליו. הם אינם חוששים ממנו ואינם מתחבאים ממנו בבתיהם. הם חיים בתוכו, מטיילים ומבלים בו, הם מתפרנסים ממנו ואפילו נהנים ממנו — מהאור שיוצר השלג הלבן הנערם על האדמה, מהשלווה והשקט העוטפים את הרחובות כאשר השלג מעמעם את קולות הצעדים ומהציפייה לחגי החורף המלבישים את החושך והקור הטבעיים באור ובחום מעשה ידי אדם."

כשהייתי ילד פחדתי מהחושך והשקט, כי לא ידעתי מה מתחבא בהם. היום אני ממש נרתע מיותר מדי אור ורעש. איך הייתי חי בארץ כפי שמתואר בכתבה היפה הזו ב'הארץ', בתוך הלילה השקט והארוך הזה?

האם אתם יכולים לדמיין איך אתם הייתם חיים בו?

https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-MAGAZINE-1.4667384

 

[שילה1]

אני שונאת חורף ובטח ששלג

וקור אימים.
הזוהר הצפוני-ראיתי בתמונות ובסרטונים וזה מספיק לי.הייתי רוצה לחיות במדינה בה יש קיץ באופן קבוע,או לפחות לטוס למדינה שכזו,כל חורף.

 

[נושיתי האחת]

בצעירותי אמרתי שאם הייתי גרה בארץ שבה יש הרבה

שעות חושך בחורף, הייתי ישנה רוב הזמן. כיום נראה לי שהייתי נכנסת לדכאון במקום כזה. היתרונות של הקיץ בארץ זה שיש הרבה שעות אור. חבל שזה בא עם חום מעיק.

 

[אורי גפני]

חשבתי קודם, בטיול הצהרים, בשמש הנפלאה ובאור היפהפה הזה על

מה שכתבתי קודם והחלטתי שאלה היו שטויות מוחלטות.

אילו גרתי בארץ כמו שתארתי קודם והייתי נזכר איך נראה יום יפה בחורף הישראלי, כל השקט שבסקנדינביה לא היו מנחמים אותי.

והחום המחניק שלנו... כ-ו-ל-ה שלושה חדשים בשנה, גג. כל השאר סתיו-חורף-אביב מקסימים מאין כמוהם.

איפה סופה שתביא לי כעת מחק מנהלים XXL!

(אבל נורא נחמד לי שרק 5:00 עכשיו וכבר חושך בחוץ, בכל זאת).

 

[קלייטון.ש]

אני אוהב את הלילה ומעדיף חושך

גם עכשיו יושב מול המסך עם מנורה קטנה בלבד, וטוב לי עם החושך בחוץ.
אוהב ללכת ביער בחושך קרוב גמור (כי בחושך גמור לא רואים, לא כי לא אוהב אותו).
אז הייתי מסתדר יופי עם החושך. פחות עם הקור, אבל יש פתרונות גם לקור.
כמובן שבמקומות בהם יש תקופות של חשכה רצופה יש גם תקופות של אור רציף.

 

[אורי גפני]

והמם הבלתי נמנע

שמצאתי יום אחד מאוחר מדי...