אני ראיתי את פוקסטרוט
ואני אתחיל מהסוף (לא סוף הסרט, סוף הדברים שרציתי לומר, או אולי זו ההתחלה). יש בסרט כמה סצנות שאינן מפארות ומהללות את צהל ואת מדינת ישראל, אך זה נעשה בעדינות, ברגישות, כשאלות לדיון ולא כהשלכת רפש על אף אחד.
במלחמה, כמו במלחמה, קורים דברים רעים. הדבר הרע ביותר שקורה בסרט (מבחינת התדמית של מדינת ישראל) הוא שצהל מטייח על טעות מיותרת ומבישה. הדרישה של השרה, לטייח על כל מה ששגוי, מיותר ומביש במדינה הזאת, בעייתי בעיני עוד יותר.
כל כך הרבה נכתב ונאמר על הסרט הזה. אני אצטרף למשבחים ולמהללים את ההיבטים הויזואלים והקולנועיים. הסרט הזה מומן עי גורמים רבים, לא רק ממשלת ישראל, והיה לו, בניגוד לרוב אחיו, תקציב ממש ראוי, והתקציב הזה לא בוזבז, רואים את התקציב. במובן הטוב ביותר של הראיה.
וליאור אשכנזי. וואוו....ממש וואוו...
הרבה מאוד נאמר על הסרט. לכאן ולכאן. והדברים מענינים, במיוחד אחרי שצופים בסרט.
הנה הגענו להמלצה שלי- הסרט מאוד קשה לצפיה. מאוד. (בגלל העיסוק בשכול, לא בגלל הביקורת על צהל). אני לא זוכרת מתי פעם אחרונה עברתי טלטלה רגשית כל כך עמוקה בסרט. אבל לטעמי שווה צפיה, הרבה מעבר לאפשרות להשתתף בדיון על הסרט, כמי שבאמת ראה אותו.
האם הסרט יזכה באוסקר?
אז מי יודע, אולי.בהחלט יש לו סיכוי
והרבה מאוד בגלל יחסי הציבור המצויינים והחינמים של כבוד שרת התרבות.
מה אתה ראית?