איך אתם נהנים (כיום או בעבר) מהעבודה שלכם?

קלייטון.ש

Well-known member
איך אתם נהנים (כיום או בעבר) מהעבודה שלכם?

אני קורא ושומע שרוב האנשים לא נהנים מהעבודה.
כל מי שאני מכיר והכרתי נהנה מהעבודה שלו ואפילו מאד. ההורים, בנות הזוג, חברים לעבודה. גם אני.
אני מניח שהקופאית בסופר, הפקידה בדואר, נהג האוטובוס, היו מעדיפים לעשות משהו אחר עם הזמן בו הם משרתים אותי. אבל אותם לא מכיר אז לא בטוח.
 

שילה1

New member
נהניתי מאותו מקום בערך 30 שנה,

נהנית גם כעת מעסק קטן.
אם היו שואלים אותי-הייתי חוזרת על הכל,בדיוק כך.
 

צליליתה

New member
אני נהנית

וכך גם, למיטב ידיעתי, קולגות רבות ורבים שלי.

לגבי הדוגמאות שהבאת: סופר זה הסיוט הגדול של חיי, וכשהיו רגעים שחששתי שאין לי עבודה, הייתי רואה את עצמי מסדרת מדפים ומדביקה מחירים עם האקדח. כשאני עוברת לידי כזותי אני ישר מודה לכל מי שראוי להודות על ההשכלה והנסיון המקצועי שרכשתי, שמאפשרים לי לעשות עבודה מסוג לגמרי אחר.

פקידה בדואר - כבר המלצתי על הספר של שטפן צוויג הנערה מהדואר, וההיא שנאה את העבודה, לאו דווקא בגלל מהות העבודה, אלא בגלל השכר והחיים שהשכר הזה חהציעו לה. או יותר נכון לומר, מנעו ממנה.

כמה מידידי הטובים ביותר...רגע...לא מדויק...יש לי חבר טוב עם מקצוע צווארון לבן בוהק, אך בנשמתו הוא מכונאי, והוא מבלה הרבה במוסכים ועם נהגים מקצועיים. דרכו הכרתי כמה וכמה נהגי אוטובוס, שבניגוד לאיך שהם מצטיירים בשטח, היו אנשים נעימים ונחמדים, שמאוד אהבו את העבודה שלהם. לאחד היו אפשרויות, כאילו לשפר את מקום עבודתו, (היה עסק משפחתי מאוד מצליח) והוא העדיף לנהוג.

אני חושבת שהשאלה הזאת: נהנים מהעבודה? תלך ותעלם מהעולם, בו אנשים נאלצים או בוחרים להחליף מקום עבודה וגם מקצוע כל כמה שנים. כשכך מתנהלים החיים שלך, אני מניחה שמי שלא יהיה לו טוב, יתחיל לחפש מקום חדש קצת יותר מוקדם.

ואולי אני צריכה גם להודות שאני דינוזאור מהתקופה שפחות או יותר, היתה איזו קביעות, אם רצית. נראה לי מרתק להחליף עור כל 3 שנים, אבל גם מלחיץ ברמות שלא בטוחה שאני בנויה להן.
 

קלייטון.ש

Well-known member
עבודה בסידור מדפים נראית לי דווקא נחמדה

נראה לי נחמד לעשות עבודה מונוטונית שלא מצריכה יותר מדי חשיבה. גם אוהב שמסודר וחושב שהייתי יכול להפיק גאווה מהמחשבה שהמדפים המסודרים להנאת אלפי אנשים הם עבודה שלי.
את המחשבה על החלפת מקום העבודה אפילו פעם אחת אני לא אוהב. לא כל שכן כל שלוש שנים. אני עובד באותו מקום 21 שנה, מהשחרור. בדיוק באותו תפקיד גם. אם לא יתרחש איזה אסון כמו פגיעה של אסטרואיד או מלחמת עולם גרעינית, לא רואה סיבה שלא אמשיך בדיוק כך עד הפנסיה, כלומר קרוב ל-50 שנה באותו מקום ותפקיד. זו מחשבה מנחמת.
 
מרבית הזמן אהבתי את סגנון החיים שהיה כרוך בעבודה שלי - בעיקר

את זמן השהות בחו''ל. היה מתאים לי לחיות כך, כרווק ללא מחויבות. העבודה עצמה היתה קשה לי מאוד, בפרט כשהייתי דייל זוטר. אלה היו שנים לגמרי לא פשוטות והעבודה מול הנוסעים ומול הממונים גבתה ממני מחיר לא קל.

עם השנים התחלתי לאהוב פחות ופחות את הנסיעות הארוכות והשהות מחוץ לבית, בפרט מאז שנעשיתי אבא, ובמיוחד את שיבוש המערכות בגלל הבדלי השעות. בעיות השינה נעשו קשות מאוד. ביקשתי ועברתי לטוס רק טיסות שחוזרות באותו יום מה שעזר רק לחלק מהבעיות. ובמקביל, כשהתמניתי למנהל הטיסה נעשתה העבודה הרבה יותר מעניינת (חוץ ממכירת הדיוטי פרי שאף פעם לא אהבתי...)

בשנים האחרונות לפני הפרישה מרצון אהבתי את העבודה ונהניתי ממנה, אבל לא את ההשפעה שלה על חיי היום יום שלי. די נדהמתי לשמוע ממרבית העמיתים שלי לשעבר שהדבר שהם הכי נהנים ממנו אחרי הפרישה הוא... שינה מסודרת, מתי וכמה שהם רוצים.

 

קלייטון.ש

Well-known member
האם לאורך השנים שקלת להחליף את מקום העבודה?

מבין עכשיו יותר את הסיפור שלך על הטיסה ששכחת.
מה היית עושה לו יכולת לחזור ולשנות את הבחירה במקצוע?
 
לא רק שקלתי, גם פניתי למשרד אחד והגשתי מועמדות למשרה אחרת

אבל כפי שאמרתי, דיילות היא לא רק עבודה אלא גם סגנון חיים והיו שם אספקטים שמאוד התקשיתי לוותר עליהם כמו שכר, טיסה וחשיפה לתענוגות חו''ל, ויותר מכולם - רוקנרול. הפער בין הקושי בעבודה גופה ליתרונות שסביבה היה ענקי.

נדמה לי שאני יכול להשתמש במילה 'הארה' לגבי מה שקרה לי יום אחד, כשהייתי עוד דייל זוטר והגעתי לחדר המלון בניו יורק אחרי טיסת יום ישירה מהארץ, הטיסה הקשה והגועלית ביותר בלוח הטיסות שלנו. הייתי כל כך סחוט שלא יכולתי אפילו להוריד את המדים ולרחוץ מעלי את ריחות הטיסה ופשוט ישבתי לשולחן הכתיבה וכתבתי על דף נייר: אני לא אוהב את העבודה שלי. הייתי אז בכת מסויימת, שאחד הנושאים שהכי משכו אותי בה היה 'איך לחשוב'. הסתכלתי על המשפט שכתבתי כמו על בעיה לוגית, והחלפת החלק השני שלו לא התקבלה על דעתי כפתרון הבעיה. מוכרח להיות פתרון אחר.

ואז נפלו עיני על המילים 'אני לא אוהב', והבנתי שזה החלק שאני צריך למצוא דרך להחליף, לא את העבודה עצמה.

התחלתי להקדיש לזה מחשבה ומאמץ בטיסות - ומהר מאוד גיליתי שנדרש לזה הרבה פחות מאמץ מאשר לבצע אותן בגישה שלילית - ולאט לאט חוללתי שינוי ממשי בעבודה שלי ובחיים שמחוץ לעבודה.

זה האופן התמציתי ביותר שאני יכול לתאר בו את השינוי הזה, שתודות לו יכולתי להמשיך לעבוד עוד הרבה שנים.

 

צליליתה

New member
היה היה לפני הרבה שנים

עבדתי במקום שנקלע לקשיי ניהול נוראיים, מה שהפך את העבודה לסיוט. ערב אחד התביינתי לאבא שלי, שהיה איש מאוד מרכזי בחברה גדולה, והכי רחוק מכתות שרק אפשר לתאר. הוא נתן לי בידוק את העצה שהגעת אליה: או שאת מתפטרת, או שאת נשארת. ואני הבנתי, שאם אני בוחרת להשאר, אני נשארת, ומחפשת את המתכון ללימונדה.

והנהלה מאוד גרועה - סופה להתחלף. וכך קרה.
 
אכן, 'מחפשת את המתכון ללימונדה' הוא שם המשחק, ולימונדה היא

לא רק משהו שממציאים ונשאר בראש אלא חייב גם להיעשות בפועל. כך, לפחות, בעיני.

 

סופהו

New member
מניסיוני, אין צורך

בכתות כדי להגיע למסקנה שתמיד כדאי למצוא את החיובי בכל.
שכדאי ורצוי להפוך לימון ללימונדה..
אצלי זה קרה כמה שנים לפני שמונטי פייטון שר Always look at the bright side
זו בהחלט עבודה, זה לא קל, אבל זה אפשרי.
&nbsp
אז...
https://www.youtube.com/watch?v=SJUhlRoBL8M
 

שילה1

New member
אורי-הזכרת לי את השיחות עם הקולגה שלך,עליו השלום


כמה שהוא חסר.....
ואגב-בזמנו,ניסיתץי להתקבל כדיילת.הקולגה שלך,לאחר מבדקים וכו'-שכנע אותי ש....
לא כדאי.עד היום מודה לעצה הנבונה שלו,רק שלא יכולה לשתף אותו,מאחר והלך לעולמו.אבל ראה אותי בעבודה שבחרתי ומאושרת בה.הלכתי אחריי.....מסורת המשפחה.כנראה שכולם ידעו מדוע בוחרים.
 
איש חכם אחד אמר לי פעם שכולנו בוחרים עבודה בהתאם לפתולוגיות

שלנו. ומכיוון שהוא פסיכולוג, הכל אצלו פתולוגיות...

לקח לי הרבה שנים להבין מה באמת משך אותי כל כך בעבודה הזו, ועוד כמה שנים טובות ללמוד לחיות עם הפתולוגיה הזו.

 

שילה1

New member
אוי אוי..אז אם לא הייתי בוחרת בעבודה ההיא-


הייתי פושעת מתוחכמת?
 
אוי, זו האפשרות היחידה?
אין פתולוגיות נוספות שגורמות

לאנשים לרצות להיות שוטרים?

נדמה לי שיש עוד הרבה.

 

שילה1

New member
תלוי מה עשו במשטרה...

אני על עצמי מדברת.או כותבת.
ושלא תחשוד-נהניתי בכל רגע,גם אם היה קשה,שעות רבות,משמרות,מבצעים.
אלו חוויות שלא כל אחד זוכה להן ולא כל אחת.
 

שילה1

New member
אגב-פעם אחת,היתהלי ולו פגישה שלא נשכח שנינו.(למרות שהוא ז"ל)

זוכרת את ימי השביתה הגדולה של אל על?כשהמטוסים חנו על המסלולים,בשיא החורף?
אז הייתי בקורס,וזה מה שעשינו.
פתאום היגיע קפה,תה ושוקולדים.עם ד"ש.הוא היה בוועד ומישהו זיהה את הדמיון,שאל אותי ואשרתי.
ואחרי כן-על המסלול,ביום חורף קר,הוא הגיש לי פרחים.(גם לשאר השוטרות,שהיו בודדות).
אבל-דאג שדוווקא אותנו יצלמו.עם החיבוק והנשיקה.
וכל בני המשפחה,דודים דודות והוריי ובני דודים-ואננו חמולה לא קטנה,צפו בחדשות והתמוגגו.
חוויה לשנינו.
ואגב-אם לא אנשי הוועד של אל על-אנא היינו באים?(הוא כידוע היה בוועד הדיילים.זוכר?)
&nbsp
 
אצלנו היו אומרים, אין סודות בחברה...


נדמה לי שלכולם מגיע להבין במה מדובר, או שנעבור למערכת המסרים.


 

ruven7

Active member
כיום לא ממש,די שגרה

הנהלת חשבונות ועדכונים פיננסיים,בגדול
עבדתי 20 שנה כצלם מקצועי מדעי ברמה גבוהה מאד בצילומי סטודיו וחדר חושך בעידן הטרום דיגיטלי (אלה שעבדו בחדר חושך, הדפיסו על נייר ופיתחו נגטיבים) ונהניתי מאד למרות תנאים פיזיים לא פשוטים כלל שנים רבות.זה עולם יצירתי.גיליתי בעצמי יכולות שלא ידעתי שיש לי.
 
למעלה