עבר עלינו כאן יום שקט. לחלקנו בטח קשה להתמודד עם נושא השואה

[אורי גפני]

עבר עלינו כאן יום שקט. לחלקנו בטח קשה להתמודד עם נושא השואה

מסיבות משפחתיות, ואחרים פשוט מעדיפים להתרחק מהרגשות שהיום הזה מציף. יש סיבות נוספות?

אישית, יום השואה מעורר בי רוגז הולך וגובר משנה לשנה. עוד חיים בינינו כל כך הרבה קשישים ניצולי שואה, אבל יש לפעמים הרגשה שהמדינה מעדיפה את הנספים על הניצולים.

אני, לפחות, מרגיש יותר הזדהות עם הניצולים, בגלל הבדידות וההזנחה ואפילו ההתעלמות שרבים כל כך מהם זוכים לה.

 

[צליליתה]

מזדהה עם כל מילה

בכל מוצאי יום השואה אני אומרת שאני מתביישת לחיות כאן.
אבל לא מספיק להתבייש, צריך גם לעשות, כי ברור שמי שמנהלים את המדינה הזאת לא מתכוונים להזיז אצבע.

רק לא כל כך ברור לי מה ואיך אני יכולה לעשות

 

[ruven7]

האחריות היא על המדינה

מה שלא מובן לי הוא מדוע כל אימת שמדברים על קשיש החי במצוקה מוסיפים תמיד שהוא/היא ניצול/ת.ייתכן שהיה אז ילד בן 5.
קשיש חסר אמצעים שאינו ניצול נמצא במצב גרוע באותה מידה.
זה לא שייך למה שהמערכת צריכה לעשות.
למי שלא עבר את השואה מגיע להזדקן בכבוד באותר מידה.

 

[אורי גפני]

ההבדל הוא שהתקבלו עבורם מגרמניה כספי שילומים ופיצויים

שמרביתם נשארו ביד המדינה ולא הגיעו לידם. רווחתם של הרבה ניצולי שואה בכלל לא נתונה בידי המדינה.

 

[ruven7]

מה הקשר לזה ולאיזכור "ניצול שואה?"

עוני זה עוני בלי קשר למה שהיה לפני 70 שנה.

 

[Ron W]

הקשר שניצול שואה עבר טארומה של רעב גם אם היה בן 5

היום הזה גורר אצלי משנה לשנה יותר חשיפה להתכחשות
ברמות שונות לזוועה שלא היתה כדוגמתה
נכון שכל קשיש שסובל מעוני עד פת לחם וכסות מעורר אמתפיה .
שלא כל שכן בעל נכות לצורך הענין גם נפשית מאובחנת כביכול.
אלא שכאן מדובר בתצריף של ניצולים שהטראומה שעברו
חסרת השוואה ונבדלת מכל מלחמה אחרת בהתנסותם.
של השפלה+ רעב + אימת מלחמה + יחס עוין מהשלטונות והסביבה
מה שקורה להם בזקנתם מעורר אצלי לפחות חזרה שלהם לשואה

 

[ruven7]

זו לא הנקודה שלי

ברור שטראומות כאלה נחרתות גם אם קרו בגיל צעיר מאד.
השאלה היא מדוע כל כך חשוב להזכיר בחדשות שהוא ניצול?
זה ישנה משהו?
זו אחריות המדינה ואם היא נכשלה בנושא צריך מי שצריך לתת את הדעת.

 

[צליליתה]

יש סיבה נוספת

ילדי בית ספר הולכים לבית ספר עם חולצה לבנה, אין לימודים סדירים אלא טקס ושעות חינוך ושיחות ופגישות עם ניצולים ובני ניצולים. אנשים מבוגרים הולכים לעבודה ועובדים. ויצא לי יום עמוס. מוקדם בבוקר ניסיתי להזמין תור לרופא, מסוג הרופאים שבדרך כלל מחכים חודש חודשיים לתור, והיה ביטול, ויכולתי להגיע, אז גם זה נדחס לתוך היום. בכל קומה במרפאה היו שלטים, משהו נוסח עובדי שירותי בריאות מרכינים ראש, אבל העובדים עצמם לא הרכינו דבר וגם הם עשו את עבודתם.

אפילו צחקקתי קצת עם הרופאה, שנראתה בערך בגיל בת מצווש.

אבל נכון, הייתי במין התכנסות כזאת, שקועה בעצמי, לא הייתי פנויה למה שקורה סביב.