והיום ערב יום השואה אני מרגישה צורך לשתף גם אותכם
בדברים שכתבתי בסדנה לפני כמה שנים כשהתבקשנו לכתוב סיפור על השואה בחמש מאות מילים. כאז כן היום, לא מצאתי מילים שיכולות לספר על השואה. זה היה גדול עליי. לכן הסתפקתי רק בזיכרון בסיסי.
זיכרון בסיסי
אני כבר כמה שעות מנסה למצוא פרורי זכרון ואני לא מצליחה. מנסה לדלות מזכרוני פרטים קטנים מבית הספר, סיפורים ששמעתי בהיותי ילדה, וכאילו כל מאגר זכרוני נמחק כלא היה.
יד נעלמה עשתה דליט ומחקה לי את כל הקבצים.
אני זוכרת במעורפל איך ישבתי בכיתה א' ומנהל בית הספר בא לספר לנו על השואה. הוא פתח והקריא לנו קטע על אם אשר שמרה על ילדיה כאשר חיילים גרמניים נכנסו אל ביתה וקרעו את ילדיה ממנה ואת תינוקה השליכו מהחלון כדי לחסוך בכדורים...
מבחינתי זה הזכרון הכי צורב שחקוק בי ואת הסיפור הזה שמנהל בית הספר סיפר לנו, את זה כנראה שום כפתור לא יצליח למחוק.
שישים שנה אני נושאת איתי את סיפורי יום השואה. סיפורים על גבי סיפורים. שירים, הצגות, אנה פרנק, חנה סנש, מרדכי אנילביץ, הגטו, הפרטיזנים. שוב חוזר הניגון, משואות, יזכור, קדיש.
שנה ועוד שנה. טקסי בית הספר, מצעדי המוות, מצעדי החיים, פולין, אושוויץ, באבי יאר, טרבלינקה. ושוב הסרטים מהדהדים מתוך מקלטי הטלויזיה. הצעקות בגרמנית. היריות, שקשוק הרכבות.
ששים שנה שאני קוראת את הסיפורים ואת הזוועות. ששים שנה שאני שומעת את הקולות מהרדיו ומהטלויזיה. והנה אני רוצה לרגע אחד, לספר משהו שלא יעלה על 500 מילה ואני לא מצליחה.
והנה לרגע, הבזק פתאומי של ילדה יחפה עם שתי צמות, רצה בין הפחונים והצריפים, עומדת על קצות האצבעות מנסה להציץ מאחד החלונות ולראות את האיש הרזה עם קעקוע המספרים על הזרוע.
ושוב, התמונה נעלמת. אותו זכרון בסיסי הולך ודועך. מוזיקה חרישית, בחירתה של סופי, אנה פרנק. על מרצפות ברלין, פרנקפורט, שטוטגארט, הלכתי כמו על גחלים לוחשות. לא זוכרת כלום. מי מוחק לי הכל מהדיסק הקשיח?
לא זוכרת כלום מלבד אותו זכרון מעורפל של ילדה קטנה מהמעברה שיושבת בכיתה ומסתכלת על מנהל בית ספרה בחרדת קודש כמו היה האלוהים כשהוא עם שיער מאפיר ומדובלל קורא בקול חנוק ומספר את הסיפור על האם הצעירה ותינוקה.
לא אשכח!
היום הוא גם יום אזכרה לאבי המנוח
לכן אני מדליקה שני נרות זיכרון
בדברים שכתבתי בסדנה לפני כמה שנים כשהתבקשנו לכתוב סיפור על השואה בחמש מאות מילים. כאז כן היום, לא מצאתי מילים שיכולות לספר על השואה. זה היה גדול עליי. לכן הסתפקתי רק בזיכרון בסיסי.
זיכרון בסיסי
אני כבר כמה שעות מנסה למצוא פרורי זכרון ואני לא מצליחה. מנסה לדלות מזכרוני פרטים קטנים מבית הספר, סיפורים ששמעתי בהיותי ילדה, וכאילו כל מאגר זכרוני נמחק כלא היה.
יד נעלמה עשתה דליט ומחקה לי את כל הקבצים.
אני זוכרת במעורפל איך ישבתי בכיתה א' ומנהל בית הספר בא לספר לנו על השואה. הוא פתח והקריא לנו קטע על אם אשר שמרה על ילדיה כאשר חיילים גרמניים נכנסו אל ביתה וקרעו את ילדיה ממנה ואת תינוקה השליכו מהחלון כדי לחסוך בכדורים...
מבחינתי זה הזכרון הכי צורב שחקוק בי ואת הסיפור הזה שמנהל בית הספר סיפר לנו, את זה כנראה שום כפתור לא יצליח למחוק.
שישים שנה אני נושאת איתי את סיפורי יום השואה. סיפורים על גבי סיפורים. שירים, הצגות, אנה פרנק, חנה סנש, מרדכי אנילביץ, הגטו, הפרטיזנים. שוב חוזר הניגון, משואות, יזכור, קדיש.
שנה ועוד שנה. טקסי בית הספר, מצעדי המוות, מצעדי החיים, פולין, אושוויץ, באבי יאר, טרבלינקה. ושוב הסרטים מהדהדים מתוך מקלטי הטלויזיה. הצעקות בגרמנית. היריות, שקשוק הרכבות.
ששים שנה שאני קוראת את הסיפורים ואת הזוועות. ששים שנה שאני שומעת את הקולות מהרדיו ומהטלויזיה. והנה אני רוצה לרגע אחד, לספר משהו שלא יעלה על 500 מילה ואני לא מצליחה.
והנה לרגע, הבזק פתאומי של ילדה יחפה עם שתי צמות, רצה בין הפחונים והצריפים, עומדת על קצות האצבעות מנסה להציץ מאחד החלונות ולראות את האיש הרזה עם קעקוע המספרים על הזרוע.
ושוב, התמונה נעלמת. אותו זכרון בסיסי הולך ודועך. מוזיקה חרישית, בחירתה של סופי, אנה פרנק. על מרצפות ברלין, פרנקפורט, שטוטגארט, הלכתי כמו על גחלים לוחשות. לא זוכרת כלום. מי מוחק לי הכל מהדיסק הקשיח?
לא זוכרת כלום מלבד אותו זכרון מעורפל של ילדה קטנה מהמעברה שיושבת בכיתה ומסתכלת על מנהל בית ספרה בחרדת קודש כמו היה האלוהים כשהוא עם שיער מאפיר ומדובלל קורא בקול חנוק ומספר את הסיפור על האם הצעירה ותינוקה.
לא אשכח!
היום הוא גם יום אזכרה לאבי המנוח
לכן אני מדליקה שני נרות זיכרון
