ויפאסאנה עכשיו
New member
לא בהכרח שייך לנושא הפורום. אבל אני אוהבת לכתוב כאן
עבר הווה ועתיד. העדינות במעברים החשיבתיים והרגשיים שמתרחשים בפנים.
כדי לחיות את ההווה (/לחיות כאן ועכשיו) יש בהכרח צורך לחפור בעבר?
הבחירה במה להתמקד ואיך להתייחס למציאות קיימת
אבל האם קיימת באמת כשבעבר יש סיפורים לא פתורים?
אפשר להרגיש רגשות אשמה על מה שהתרחש לפני 15 שנים ולחיות עכשיו באמת?
התחלתי טיפול. וברחתי אחרי 4 פגישות.
הנשימה הצטמצמה. תחושת הגוף עושה מעברים בין שייכות לזרות.
ה"רגע לעצור" ליותר מדקה ולהרגיש. נהפכה לכמעט חסרת סיכוי. כבר לא מנסה.
מצד שני יש רגעים לבדיים מעטים שהם מחזקים ומעצימים. לפעמים תחושת אושר כזו שלא תלויה בדבר.
משחררת בינתיים את האפשרות לטפל בעצמי מול מטפל מקצועי (מאמינה בזה מאוד.)
מתבוננת ביכולות הנפשיים שלי. ומודעת. מודעת כשאני אוכלת ושותה כדי למלא צורך רגשי.
כשאני בפייסבוק כדי לברוח
כשאני חולמת על הודו. טיול. חווה. ומתנחמת שזו אפשרות למתישהו. כאילו למתישהו יש איזו משמעות.
מודעת לעיסוק האינסופי שלי בגן. הכנת משחקים. חומרים. שירים. תכניות עבודה. שיתוף עם גננות אחרות.
גאה בעצמי כאילו. אבל יודעת שבתכלס אני מעבירה את הזמן. אני בגן לפעמים עד 19:00 כי זה לשכוח שאני קיימת.
לצפות בטלוויזיה, לכבות, להדליק, לפתוח מחשב, לכבות, לפתוח ספר.
חיפוש אחרי חיזוקים חיצוניים. מחכה שיגידו לי כל הכבוד. ממש כמו שאני אומרת לילדים.
לפעמים אני אומרת להם "X אני רואה איך אתה משחק יפה" כדי לעדכן אותם שרואים אותם.
ואני מחפשת את זה גם. דואגת שיראו אותי.
מעריכה את היכולות שלי. יודעת שיש לי כאלו. מול ילדים. בלימודים. בכתיבה. יצירתיות. אבל צריכה שמישהו אחר יגיד לי שהוא רואה אותם.
צריכה לשחרר את היכולות האלו. לתת להם להיות כחלק ממני. ולהישאר בצניעות. לא צריך ל(ה)ראות אותם.
לפעמים אני גוזרת על עצמי דין שתיקה בשיעור/בישיבה בעבודה. כי לא תמיד צריך להראות שאני יודעת. מתעניינת. מבינה עניין. אבל אז אני מרגישה שקופה.
שאלת מטרת החיים. תרחף כנראה תמיד. הניסיון הזה של -רק לנשום- ולתת לחיים להתקיים כמו שהם. עם אהבה. נכשל אצלי.
תודה על המקום. כל המילים יצאו מתוך ערימות של מחשבות. שאולי בעוד שעה יתחלפו.
אבל בינתיים אני בהודיה על האפשרות לכתוב כאן
