אהבה. נישואין. חברה. לא מה שחשבנו.
"כשאנו מתחילים להטיל ספק בטבע האמיתי שלנו, אנחנו נטיל ספק גם באמיתות של המבנה החברתי. (או להפך). האם אנחנו מוכנים לחיות בדרך שנשלטת ע"י נורמות?
מה קורה אם הבסיס לאינטימיות אינו הולדה, הבסיס להמשכיות במערכות יחסים אינו נישואין, הבסיס של אסוציאציה קבוצתית אינו השרדות והבסיס לכל ארגון פוליטי אינו הגנה ובטחון? האם אנחנו בכלל יכולים לדמיין חיים כאלה?
רעיון הנישואין המסורתי התחיל להתמוסס מאז המצאת הגלולה, הממסד הדתי החל לאבד כוח, והלחצים של הימים המודרנים ביחד, החלו ליצור את המונוגמיה הסדרתית כתחליף לנישואין. מאיפה נישואין באו? מאיפה מונוגמיה מגיעה? איך הנורמות האלה התקבלו והפכו מוגנות? האם דיים דרך חדשה?
מערכת יחסים אינה על שני אנשים שנותנים ונושאים את עמדתם, רכושם והפסיכולוגיה שלהם. מערכת יחסים היא על שיתוף של חקירה מעמיקה את טבע העולם, והיא אינה יכולה להיות מוגבלת לבעל או לאישה. הוא חייב, מטבעו, להכליל כל מה שמי שרוצה.
אנו עלולים לחוש שיש רק אדם אחד שמוכן לצעוד איתנו בדרך, אבל זה אינו הכרח המציאות או הטבע. (גם אם) החברה, החינוך, הדת, עלולים למשטר את הרעיון. אבל אם האינטימיות שלנו היא רק עם אדם אחד, האם אין זה אומר שההתבודדות והנפרדות והפחד שלנו מעכשיו הורחבה לשניים?
אם מערכת יחסים זה הכרה בחיים משותפים, היא לא יכולה להגביל את עצמה. ללא גבולות (הגבלות), אנו מטילים ספק בכל ההנחות המוקדמות לגביה. נישואין לא מתחזקים בכך שאנו אוהבים רק אחד. זהו זרע ההרס שלו, סופו של החיוניות בקשר, מוות. לעומת זאת, נישואין יכולים להיות הגברה של אהבה וחופש.
כך גם בקשרים חברתיים. אנו משייכים את עצמו לקבוצה קטנה של אנשים שרק עימה אנו מתקשרים, בעיקר דרך המחשב. העולם שלנו מצטצמם. זהו ביטוי של בדידות, פחד וכאב. קהילתיות דורשת הפשטה קיצונית של חיינו. ילדינו צריכים לא רק זוג הורים אוהב, אלא קהילה אוהבת שלמה שדואגת גם לנזקקים ולעניים שאליהם לרוב אנו מתכחשים. לא רק לתת כדי להרגיש טוב לגבי עצמנו. אלא כי האחר הוא גם אני. האחריות שלנו לעזור היא האחריות שלנו לתקשר. נגלה שההפרדות שיצרו מחשבותינו, מתמוססים לתוך שלמות אחת". (וזו אהבה)
מתוך הספר "Doing nothing" של Steven Harrison
(הערות בסוגריים הם שלי)
"כשאנו מתחילים להטיל ספק בטבע האמיתי שלנו, אנחנו נטיל ספק גם באמיתות של המבנה החברתי. (או להפך). האם אנחנו מוכנים לחיות בדרך שנשלטת ע"י נורמות?
מה קורה אם הבסיס לאינטימיות אינו הולדה, הבסיס להמשכיות במערכות יחסים אינו נישואין, הבסיס של אסוציאציה קבוצתית אינו השרדות והבסיס לכל ארגון פוליטי אינו הגנה ובטחון? האם אנחנו בכלל יכולים לדמיין חיים כאלה?
רעיון הנישואין המסורתי התחיל להתמוסס מאז המצאת הגלולה, הממסד הדתי החל לאבד כוח, והלחצים של הימים המודרנים ביחד, החלו ליצור את המונוגמיה הסדרתית כתחליף לנישואין. מאיפה נישואין באו? מאיפה מונוגמיה מגיעה? איך הנורמות האלה התקבלו והפכו מוגנות? האם דיים דרך חדשה?
מערכת יחסים אינה על שני אנשים שנותנים ונושאים את עמדתם, רכושם והפסיכולוגיה שלהם. מערכת יחסים היא על שיתוף של חקירה מעמיקה את טבע העולם, והיא אינה יכולה להיות מוגבלת לבעל או לאישה. הוא חייב, מטבעו, להכליל כל מה שמי שרוצה.
אנו עלולים לחוש שיש רק אדם אחד שמוכן לצעוד איתנו בדרך, אבל זה אינו הכרח המציאות או הטבע. (גם אם) החברה, החינוך, הדת, עלולים למשטר את הרעיון. אבל אם האינטימיות שלנו היא רק עם אדם אחד, האם אין זה אומר שההתבודדות והנפרדות והפחד שלנו מעכשיו הורחבה לשניים?
אם מערכת יחסים זה הכרה בחיים משותפים, היא לא יכולה להגביל את עצמה. ללא גבולות (הגבלות), אנו מטילים ספק בכל ההנחות המוקדמות לגביה. נישואין לא מתחזקים בכך שאנו אוהבים רק אחד. זהו זרע ההרס שלו, סופו של החיוניות בקשר, מוות. לעומת זאת, נישואין יכולים להיות הגברה של אהבה וחופש.
כך גם בקשרים חברתיים. אנו משייכים את עצמו לקבוצה קטנה של אנשים שרק עימה אנו מתקשרים, בעיקר דרך המחשב. העולם שלנו מצטצמם. זהו ביטוי של בדידות, פחד וכאב. קהילתיות דורשת הפשטה קיצונית של חיינו. ילדינו צריכים לא רק זוג הורים אוהב, אלא קהילה אוהבת שלמה שדואגת גם לנזקקים ולעניים שאליהם לרוב אנו מתכחשים. לא רק לתת כדי להרגיש טוב לגבי עצמנו. אלא כי האחר הוא גם אני. האחריות שלנו לעזור היא האחריות שלנו לתקשר. נגלה שההפרדות שיצרו מחשבותינו, מתמוססים לתוך שלמות אחת". (וזו אהבה)
מתוך הספר "Doing nothing" של Steven Harrison
(הערות בסוגריים הם שלי)
