בעיית רצונות
טוב, אני מרגיש שזה מטריד אותי וזה משהו שעוד לא הצלחתי לפתור כבר הרבה מאד זמן.
אני כן מרגיש שיפור באופן כללי, ושעברתי כל מיני תהליכים שונים בחיים.
הקטע של המחסור ברצונות שוב מפריע לי - אני לא רוצה כלום אין לי מטרות, לא רצונות, ושום שאיפות...
מלבד הרצון הבסיסי שהוא לשרוד בעולם ולהרגיש טוב, אני כמעט ולא רוצה דבר.
כרגע, אני מרגיש שהכל עם לא רוב הדברים הם "בכח" אין זרימה ואין רצון אמיתי וממשי.
עבודה בכח, טיולים בטבע בכח, חיים בכח, מפגשים עם אנשים בכח.
מדיטציה בכח - בזמן האחרון בכלל לא טורח לעשות.
הליכה לים בכח, וכו' וכו' וכו'.
הרבה אנשים אמרו לי - תייצר רצונות, תדאג לכך שיהיו לך מטרות ושאיפות.
אין לי כמעט שום רגש פנימי או אינטואיציה שאומרת לי - עשה כך וכך וכך , תתקדם, תפעל וכו' וכו'.
למען האמת, לא רוצה כלום. כמעט ולא רוצה דבר.
היו מצבים שפעלתי כבר מתוך ייאוש וחוסר ברירה, שמבחינתי כבר כלו כל הקיצין.
מה האלטרנטיבה?
אין לי אלטרנטיבה, הגעתי לעולם הזה כדי לחיות וייתכן וארגיש כך לנצח.
כמה שטחי שזה יישמע, אני מקנא לפעמים באנשים וברצונות שלהם.
"אני רוצה חו"ל, אני רוצה ללמוד מדעי המחשב, אני רוצה להיות מתכנת, אני רוצה את הבחורה הזו, אני רוצה ללמוד את זה, אני רוצה להשתפר בזה..., אני רוצה לעשות כושר ולהשתפר כל יום".
היו תקופות גם שהאדישות הפנימית ותכונות מסויימות הפריעו לי בי, שגם ניסיתי לשנותן בכח:
"אני אתגייס לקרבי וכך אני אשתנה ואתחשל"
"אני אלך לתפקיד מלחיץ בשירות לקוחות וזה יחשל, יעזור לי להתמודד עם לחץ".
"אלך לויפאסנה כדי שאיזה משהו יקרה, שישפיע עליי ויגרום לי הבין מה אני רוצה מהחיים שלי".
כמעט כל נסיון מלאכותי וכוחני כזה, עשה רק ההיפך ואפילו יותר גרוע.
" אלך לאיזו סדנא מאתגרת במדבר בת 10 ימים בשביל שיתעורר בי איזה ניצוץ". - זו הייתה אחת הפעמים היחידות, שהרגשתי שמשהו מתחיל להתעורר בי אבל שחזרתי לחיים האמיתיים הניצוץ הזה כבה.
אין הרבה דברים בעולם הזה, שאני יכול להגיד שאני ממש רוצה ואני באמת נהנה לעשות אותם.
מבחינתי, כל החיים שלי הם ברירת מחדל כי ממילא אני לא רוצה כלום אז אני לפחות דואג לכך שהחיים שלי יהיו נוחים במידת האפשר ובלי הרבה לחץ.
לאן הלכו להם הרצונות?
אני מרגיש כמו רובוט שעושה את אותם הדברים שוב ושוב ושוב, ולא משנה מה אני אעשה אני לוקח את עצמי איתי לכל מקום.
לאשרם, לשביל ישראל, לחו"ל, למאדים, לעבודה ולכל מקום שהוא...
אני לא יכול לברוח מעצמי - אני לוקח את עצמי ואת המטענים שלי איתי לכל מקום.
אני לא יודע גם עד כמה יעזור לי טיול ארוך בחו"ל - הרצון הזה גם מאוד מעומעם ומאוד תיאורטי.
זה מאד מתסכל למרות זאת, אני תמיד מנסה לראות את חצי הכוס המלאה.
לדעתי, רק חמלה אמיתית תעזור כאן.
ייתכן והרצונות, המאווים והתשוקות מסתתרים מאחורי הר של פחדים?
הר של מחסומים?
טוב, אני מרגיש שזה מטריד אותי וזה משהו שעוד לא הצלחתי לפתור כבר הרבה מאד זמן.
אני כן מרגיש שיפור באופן כללי, ושעברתי כל מיני תהליכים שונים בחיים.
הקטע של המחסור ברצונות שוב מפריע לי - אני לא רוצה כלום אין לי מטרות, לא רצונות, ושום שאיפות...
מלבד הרצון הבסיסי שהוא לשרוד בעולם ולהרגיש טוב, אני כמעט ולא רוצה דבר.
כרגע, אני מרגיש שהכל עם לא רוב הדברים הם "בכח" אין זרימה ואין רצון אמיתי וממשי.
עבודה בכח, טיולים בטבע בכח, חיים בכח, מפגשים עם אנשים בכח.
מדיטציה בכח - בזמן האחרון בכלל לא טורח לעשות.
הליכה לים בכח, וכו' וכו' וכו'.
הרבה אנשים אמרו לי - תייצר רצונות, תדאג לכך שיהיו לך מטרות ושאיפות.
אין לי כמעט שום רגש פנימי או אינטואיציה שאומרת לי - עשה כך וכך וכך , תתקדם, תפעל וכו' וכו'.
למען האמת, לא רוצה כלום. כמעט ולא רוצה דבר.
היו מצבים שפעלתי כבר מתוך ייאוש וחוסר ברירה, שמבחינתי כבר כלו כל הקיצין.
מה האלטרנטיבה?
אין לי אלטרנטיבה, הגעתי לעולם הזה כדי לחיות וייתכן וארגיש כך לנצח.
כמה שטחי שזה יישמע, אני מקנא לפעמים באנשים וברצונות שלהם.
"אני רוצה חו"ל, אני רוצה ללמוד מדעי המחשב, אני רוצה להיות מתכנת, אני רוצה את הבחורה הזו, אני רוצה ללמוד את זה, אני רוצה להשתפר בזה..., אני רוצה לעשות כושר ולהשתפר כל יום".
היו תקופות גם שהאדישות הפנימית ותכונות מסויימות הפריעו לי בי, שגם ניסיתי לשנותן בכח:
"אני אתגייס לקרבי וכך אני אשתנה ואתחשל"
"אני אלך לתפקיד מלחיץ בשירות לקוחות וזה יחשל, יעזור לי להתמודד עם לחץ".
"אלך לויפאסנה כדי שאיזה משהו יקרה, שישפיע עליי ויגרום לי הבין מה אני רוצה מהחיים שלי".
כמעט כל נסיון מלאכותי וכוחני כזה, עשה רק ההיפך ואפילו יותר גרוע.
" אלך לאיזו סדנא מאתגרת במדבר בת 10 ימים בשביל שיתעורר בי איזה ניצוץ". - זו הייתה אחת הפעמים היחידות, שהרגשתי שמשהו מתחיל להתעורר בי אבל שחזרתי לחיים האמיתיים הניצוץ הזה כבה.
אין הרבה דברים בעולם הזה, שאני יכול להגיד שאני ממש רוצה ואני באמת נהנה לעשות אותם.
מבחינתי, כל החיים שלי הם ברירת מחדל כי ממילא אני לא רוצה כלום אז אני לפחות דואג לכך שהחיים שלי יהיו נוחים במידת האפשר ובלי הרבה לחץ.
לאן הלכו להם הרצונות?
אני מרגיש כמו רובוט שעושה את אותם הדברים שוב ושוב ושוב, ולא משנה מה אני אעשה אני לוקח את עצמי איתי לכל מקום.
לאשרם, לשביל ישראל, לחו"ל, למאדים, לעבודה ולכל מקום שהוא...
אני לא יכול לברוח מעצמי - אני לוקח את עצמי ואת המטענים שלי איתי לכל מקום.
אני לא יודע גם עד כמה יעזור לי טיול ארוך בחו"ל - הרצון הזה גם מאוד מעומעם ומאוד תיאורטי.
זה מאד מתסכל למרות זאת, אני תמיד מנסה לראות את חצי הכוס המלאה.
לדעתי, רק חמלה אמיתית תעזור כאן.
ייתכן והרצונות, המאווים והתשוקות מסתתרים מאחורי הר של פחדים?
הר של מחסומים?
