צורת מדיטציה אחת מני רבות

צורת מדיטציה אחת מני רבות

לכוון שעון לחמש דקות, בצלצול נעים, עדין.
לשבת בנוחות, מבלי להישען.
לעצום עיניים.
להתרווח בתוך הישיבה, למצוא את מירב הנוחות (מבלי להישען, כאמור).

במצב הזה, בעיניים עצומות, לנסות פשוט לנוח.
עמוקות.
לנסות להשתפר בכך מרגע לרגע.

לנוח מכל הבחינות - פיזית, נפשית, הכל.

זאת מבלי לאבד את הערנות אפילו לרגע.
כל הגוף מעורב במנוחה הזאת, מפני שאנחנו מנסים להרפות הכל, בתוך המצב הזה, של הישיבה הזקופה פחות או יותר, נטולת ההישענות.


זהו.
זאת צורה פשוטה מאוד של מדיטציה.
שבראשיתה, נועדה פשוט להחלפת כוחות, להירגעות, להתרעננות
.
בהמשך, היא יכולה להתפתח בהדרגה למנוחה עמוקה מאוד, פלאית ממש, הכוללת החלפת כוחות, התנקות, היטענות, התמלאות בתחושה נפלאה.

יש אנשים שמתפלאים מאוד מכמה רעננות ואנרגיה אפשר לקבל מכמה דקות של מדיטציה. זוהי הפתעה משמחת ובלתי צפויה מבחינתם.

כמה זמן עושים אותה? לאו דווקא חמש דקות. השעון זה רק בשביל שיהיה לנו מושג כמה זמן עובר וכדי שנרגיש נינוחים. אפשר לוותר עליו אם זה לא עוזר. כשהוא מצלצל, אפשר ליטול אותו לידיים מבלי לפקוח עיניים ופשוט לכבותו. אם לעומת זאת מתחשק לנו לסיים לפני שהוא מצלצל, פשוט מסיימים.

המדיטציה הזאת היא לא רוטינית. היא לא חוזרת על עצמה. בכל פעם שעושים אותה, מנסים מחדש, רגע אחרי רגע, לנוח באופן העמוק ביותר, גופנית ונפשית.

לא בטוח כמה באמת אפשר ללמוד דרך טקסט (רצוי שיהיה איזשהו נסיון קודם בשביל זה) ובטוח שאפשר גם להזיק לעצמנו (בעזרת תרגול כוחני-אובססיבי למשל), אז אני מזמין את מי שרוצה, לנסות את המדיטציה הזאת ולדווח כאן, כדי שיהיה אפשר לפחות להגיב לו על זה כאן, בפורום.

כרגיל, כל המנסה משהו מהפורום, בלא הדרכה צמודה, עושה את זה על אחריותו הבלעדית.
 
משתפת.. ושאלה בסוף

זו המדיטציה שתרגלתי בריטריט במיאנמר.
לשבת זקוף, בלי לחשוב במשך שעה רצופה.
היה קשה מאוד, ולא הצלחתי לא לחשוב. להיפך הרגיש לי שחשבתי יותר מידי.
&nbsp
עכשיו, שעבר זמן, אני ממשיכה לתרגל (לא שעה, הרבה פחות).. וזה מרגיש אחרת.
קודם כל, לא מרגיש לי שאני נלחמת במחשבות. אני מקבלת אותם בהבנה, מבלי לשפוט ולחפור בהם. ויש הרבה יותר רגעים (קצרים עדיין) ללא מחשבות.
&nbsp
בימים האחרונים
אני חווה רגעים של ריק אינסופי.
&nbsp
ולמען האמת.. אני חוששת מהריק הזה. הוא קצת מפחיד אותי.
יש פעמים שאני פוקחת את העיניים ולוקח לי כמה רגעים כדי "להתאפס" ולהמשיך הלאה.
מצד אחד נראה שזה בדיוק העניין. מצד שני, אני חושבת שאולי זה יותר מידי עבורי.
&nbsp
האם גם לכם לוקח זמן אחרי מדיטציה "להתעורר" ולהמשיך?
 
"לשבת זקוף, מבלי לחשוב"

או ליתר דיוק: "לשבת זקוף, בערנות מלאה, מבלי לחשוב".
כן, זוהי מדיטציה בעלת פוטנציאל עצום, בידיים הנכונות, בהכוונה הנכונה.
לאו דווקא שעה - אפילו כמה שניות.
אחד מהיתרונות ב"שעה שלמה" הוא שזה נותן הזדמנויות רבות, בזו אחר זו, שוב ושוב ושוב, להיכנס למדיטציה הזאת ולעשות אותה.

איך זה משפיע עלייך באופן כללי? איך הימים שלך? איך המרגש? אני לא ממליץ בדרך כלל לעשות דברים כאלה בלי הכוונה וביקורת, אך נשמע שאת אולי יודעת מה את עושה וגם מספיק מפקפקת וזהירה בכדי להפסיק או לשנות.
אם את יכולה לפקח על עצמך, אז יכול להיות שאת יכולה להרשות לעצמך להתנסות בזה ללא הכוונה.
מצד אחד, מה כבר יכול לקרות? מצד שני, חשבי על כל מה שיכול לקרות בשיחה או בטיפול פסיכולוגי או בכל חוויה אנושית אחרת... ודעי שבמדיטציה, זה יכול לקרות הרבה יותר חזק. לכן הזהירות חשובה וההדרכה עוד יותר.

יכול להיות שאת עוברת תהליך ממש טוב, של השלת שכבות שהן כבר חסרות משמעות עבורך... ואולי אפילו עוד יותר טוב מזה. לחלופין, יכול להיות שאת עוברת תהליך נורא ואיום. יש כל-כך הרבה אפשרויות ואני לא יכול לדעת בוודאות מתוך כמה הודעות.

אני מציע שתתייחסי לזה כמו אל משהו שהמצאת. משהו שהופיע סתם כך, הגיע מתוכך או מתוך איזושהי השראה. את לא מבינה את זה. את לא צריכה להבין את זה. את רשאית לזרום עם זה, כמו עם כל מתנה אחרת שנוחתת אצלנו.

את לא יודעת אם זה טוב או רע - איך זה מרגיש? אולי זה מרגיש נכון. את יכולה לנסות ולנוע בעקבות מה שהופיע אצלך, אולם עלייך לדעת שזה באחריותך. כמו לזנק לתוך שער קסום שנפער בפנייך. את לא יודעת מה מקורו, אולם יכול להיות, שעמוק בתוכך, את יודעת... ובמקרה כזה, את יודעת בדיוק מה לעשות ומה לא לעשות.
 
תודה שחר

קראתי שוב ושוב את מה שכתבת
אהבתי את ההקבלה לטיפול פסיכולוגי, הייתי בעבר בטיפול ויצאתי לא פעם מאוד מעורערת ועם התקפי חרדה, ניתוקים. אני חושבת שאני מצליחה להתמודד טוב מול מצבים כאלו, שומרת על שליטה (לקח לזה זמן.. אבל הניסיון עשה את שלו).- ובכל אופן עברו כמה שנים מאז.
&nbsp
באופן כללי- אני מרגישה יותר נינוחה, יותר "נמצאת" בהווה, פחות עסוקה במחשבות מטרידות וקשובה לעצמי. הלימודים לא מלחיצים אותי יותר מידי, כרגע אני מנסה למצוא את האיזון- כי אני אמורה להיות בלחץ.. בנוסף אני מרגישה הרבה יותר את האנשים, לא יודעת איך לתאר את זה, אבל ההסתכלות שלי על אנשים השתנתה.
יחד עם זאת, אני גם מרגישה לא מפוקסת, אני רוצה לעשות כלום המון זמן, אם הייתי חיה במצב אידיאלי של הרבה זמן פנוי, זה אולי היה בסדר. אבל דברים שאני צריכה לעשות לא נעשים.
אני מרגישה מנותקת לעתים במהלך היום.
&nbsp
"לזרום עם זה"
זה בדיוק העניין, שהתחלתי לזרום עם זה.. והפלגתי למקומות חדשים שמסקרנים אותי.
ועכשיו אני מחפשת את האיזון בין חיי היום יום- למקומות החדשים האלו.
אני מנסה לקחת את הדברים הטובים כמו- לחיות בכאן ועכשיו. אני עובדת עם ילדים, ואני הרבה יותר איתם. אני מרגישה שאני עובדת איתם ממקום מאוד פנימי אצלי, ואולי זה רק תחושות אבל העבודה שלי מולם יותר איכותית. וזו אולי אחת המתנות הכי טובות שיכולתי לבקש.
&nbsp
&nbsp
אני כבר לא יודעת מה ממה שכתבתי אלו סיפורים שאני מספרת לעצמי, או שבאמת מתרחשים אצלי שינויים.
בכל אופן, הרבה תודה על ההקשבה, והמקום. עכשיו שכתבתי הדברים יותר בהירים לי :)
 
בשמחה עכשיו (או ויפאסאנה)


גם אני קראתי שוב ושוב את מה שכתבת.

נשמע טוב, הלהיות-יותר-כאן-ועכשיו עם הילדים. מרגיש לך טוב, משמעותית יותר טוב. אולי שווה, מסקרנות ועניין, לחקור את החוויה הזאת גם עם דברים אחרים, פעולות אחרות, אפילו כאלה שלא מערבות אנשים. אפילו כשאת עסוקה בלימודים, למשל, אז מעניין אם אפשר להביא את המקום הפנימי הזה לשם. הרי גם את הספר שאת מחזיקה ברגע מסויים, כתב אדם; והמיומנות שאת מנסה לרכוש ברגע מסויים, היא חלק שמתפתח בך, עצמך, אדם אמיתי וחי.

נשמע טוב המרגישה-הרבה-יותר-את-האנשים. אמיתי כזה, פתוח. אולי שווה עכשיו להפנות את זה יותר גם אל עצמך (אני לא יודע, אני סתם מנחש), להרגיש-לחמול אפילו יותר על האדם היקר הזה (לא יודע מה זה אומר, המדובר במבט אמיתי שניתן, בלב אמיתי שנפתח אל אדם אמיתי, אז אין לדעת מה יתגלה ומה נראה).

נשמע טוב גם הנינוחות העמוקה יותר, היודעת שלא להסתבך עם מחשבות סרק החולפות/מופיעות לפעמים. בכלל לא להסתבך עם מחשבות. בכלל לא להסתבך עם דבר. נשמע טוב.

נשמעת טוב גם המודעות לחוויית הניתוק המתגלה מדי פעם.

נשמע שאת צומחת בעדינות. אותה עדינות שמאפשרת לצמיחה להיות אמיתית וקשובה, סקרנית.
 
תודה שוב

לקח לי זמן להגיב, קראתי את מה שכתבת והדברים לאט לאט מחלחלים.
מאז השיתוף כאן משהו בי נרגע.
אתה מנחש נכון, וקורא היטב את התמונה.
&nbsp
הניתוק מפריע לי (האם זה קורה לכולם בזמן/לאחר מדיטציה?) אבל אני מנסה לא להתייחס לזה.
 
חוויות של ניתוק

אני לא יכול לדעת בוודאות, כמובן, למה את מתכוונת, אולם אחת מהחוויות הנפוצות של ניתוק בקרב בני-אדם, בלי קשר למדיטציה - היא מעין תגובה פוסט-טראומטית, לטראומה שלא עובּדה ונפתרה במלואה.

זהו מעין מנגנון הגנה וזה מאוד נפוץ.
כמעט כולנו מלאים בין היתר בחוויה זו, בצורתה המודחקת, מבלי לדעת על כך אפילו.

סוגי טיפול מסויימים יכולים להעלות פיסות מהחוויה הזאת לריפוי באור המודעות. כמובן שקיימת אפשרות שזה מה שקורה לך במדיטציה. בהתכתבות מרחוק, בלי הכרות מוקדמת ועבודה משותפת, אפשר בעיקר לנחש ולא לדעת.

אם המדיטציה נעימה לך, מרגיעה אותך ואת חווה גם סוג של צלילות וערנות במהלכה לפעמים, אז עולים הסיכויים שחוויית הניתוק שמתלווה לזה בחלק מהמקרים, היא מהסוג המתרפא (אך אין זה אומר הרבה, מפני שגם אם את מרגישה אחרת לגמרי בזמן המדיטציה, עדיין כל האפשרויות פתוחות בנקודה זו).

אם את מרגישה את גופך במהלך המדיטציה ומאפשרת לעצמך לחוות את מה שעולה באהדה ובלי התנגדות, מבלי לאבד את עצמך, מתוך חוויה נעימה של השתרשות מוגברת בעצמך, אז קרוב לודאי שזה טוב מאוד.

איך היית מתייחסת לחוויית ניתוק שכזאת, אצל ילד/ה שאת מטפלת בו/ה? אם היית מבחינה בכך? אני מתכוון - איך היית מתייחסת לזה מבפנים, בתוכך, עוד לפני שהיית בהכרח עושה עם זה משהו חיצונית.

אני מניח, שלא היתה עולה בך כל שיפוטיות כלפיו/ה, למשל (אפילו עוד פחות מאשר אל עצמך במצב דומה). גם שהיית חווה חמלה, בין היתר. אני שואל, כדי שתבדקי עם עצמך, האם כדאי לך להתייחס אל חוויה זו אצלך, ברוח עוד יותר דומה לכך - ממש כאילו את ילדה שאת מטפלת בה, נותנת לה להיות, מאמינה בה, בקצב שלה.
 
למעלה