רועי החושב
New member
חירות ואחדות בחי
הגדרת החי אצל אריסטו הוא זה שתנועתו נובעת מעצמו.
מה שלא חי- תנועתו נובעת ממקור חיצוני.
עכשיו- מהו ידע? האם ידע יכול להתעורר לחיים?
כלומר, האם כל ידיעותינו, שהן ללא ספק ממקורות חיצוניים, יכולות להגיע ממקור פנימי ובכך בעצם לחיות?
זו שאלה שאם לוקחים אותה על אותה רמה היא בוודאי חסרת היגיון ומכילה סתירה עצמית.
אבל יש שתי רמות לפחות של מקור לידיעה- הרמה האחת היא זו שבה ידיעות ניתנות ממקורות חיצוניים. זו רמה פשוטה שבה יש תקשורת עם אחרים והם מוסרים מידע ויש גם שיחה עצמית שמכונה מחשבה, והיא אינה אלא גילגול של השיחות עם אחרים.
הרמה השניה של מקור לידיעה היא משהו שקצת קשה להסביר אותו במונחים של תקשורת. הייתי מדבר עליו במונחים של דימיון, הבנה ושינוי.
כלומר- כשאתה מדבר עם אחרים אתה לא יכול לקבל מהם את האיכויות האלו- דימיון, הבנה ושינוי.
אלא אלו איכויות שמתעוררות בך מבחינה סובייקטיבית.
הן יכולות להתעורר בך כאשר אתה מדבר עם אחרים, ללא ספק.
אבל הן גם יכולות להתעורר בך בלי שום תלות בשיחה עם אדם אחר, ואפילו בלי תלות בשיחה עם עצמך.
כלומר הן מגיעות, מבחינה מסויימת, ממקור פנימי.
כשאדם נהיה מודע לקיומן הבלתי תלוי של האיכויות האלו הוא נהיה מודע לחיי הנפש שלו והוא, לפיכך, יכול לשקוע בתוך נפשו ולחיות מבחינה פנימית.
כשזה קורה אז מתפתחים כל מיני עניינים שבדרך כלל מתוארים במיסטיקה כאברי חישה רוחיים או גופים עליונים וכו'
אבל התיאורים האלו מפספסים את התשתית שהיא הגישה המודעת כלפי האיכויות האלו.
ההבנה- היא לא משהו שניתן לומר עליו שהוא בתוך החשיבה המודעת. וכנ"ל לגבי הדימיון והשינוי.
אנחנו רוצים להפוך, אם כן, את ההבנה, הדמיון והשינוי למושאי התבוננות.
אנחנו לא יכולים להתבונן בהם אם אנחנו עסוקים בדברים ברמה הראשונה- כלומר תקשורת עם אחרים ועם עצמנו.
הדברים האלו קיימים כבר ברמה אחרת של התייחסות.
הם איכויות סובייקטיביות וכל ה"קטע" באיכויות סובייקטיביות הוא שלא ניתן להעבירן לאחרים.
אלא מה- אפשר לתפוס את האיכויות האלו כמשהו שעשוי להתעורר אצל אחרים.
וכך בעצם תקשורת עמוקה בין אנשים מתאפשרת.
אנשים שלא מפנים את תשומת ליבם לאיכויות האלו בעצם רק מגבילים את התקשורת שלהם.
הם מוכרחים להישאר ב"רובד חיצוני" של תודעה וכך היחס שלהם לתקשורת הוא יחס חיצוני.
הם מוכרחים להבין תקשורת כמלחמה של דעות.
כי הרי רק לעיתים נדירות הרבדים הגלויים של התקשורת באים לכדי הסכמה.
אנשים כאלו שבויים בהבל של העולם ולא יכולים להתבונן במה שנאמר להם מצד האיכויות הפנימיות שלו.
אם יתבוננו ברמת האיכויות הפנימיות אולי לא יוכלו למצוא אי הסכמה.
ואולי זו בעיה חמורה כשאין אי הסכמה- אין פתאום גרוי שפועל על היצרים באותה עוצמה כמו כשיש אי הסכמה.
הבעיה של השלום הפנימי היא עניין שמפחיד הרבה אנשים שתלויים בסטימולציה מעוררת של התלהמות ממש כמו שנרקומן תלוי בסמים.
וכמו שהנרקומן צריך גרויים יותר ויותר חזקים כך אנשים שנכנעים לזרם התקשורת החיצוני, עם אחרים ועם עצמם, מוצאים את עצמם במצב של שיעבוד.
הנטיה שלהם תהיה תמיד אחר אמצעים לסטימולציה יותר חזקה כלומר אחר אמצעי רטוריקה כדי לבנות נאומים.
ובנאומים האלו הם יוכלו להתלהם.
זו סטיה רוחנית שיש בה חכמה שמתפתחת בה- חכמת הנאום, הרטוריקה.
אבל הרטוריקה הזו משעבדת אותם לתוך שיכנוע עצמי באותה רמת הריאקציה של תקשורת עם אחרים ועם עצמם.
ובסופו של דבר גם התפתחותם ברטוריקה נעצרת כי אי אפשר להשיג את הרמות הגבוהות של הרטוריקה בלי הבנה, דמיון ושינוי ואז הם הופכים לפרובוקטורים עם נאומים מתלהמים שגורמים לאחרים להתלהם ובעצם מאלצים את כולם להתווכח ברמה שיטחית בלי להתייחס לאיכויות הפנימיות שמתעוררות.
איכויות כאלו, שלא מתייחסים אל התעוררותן נהיות רדומות.
ואז אפשר לומר על האדם שהוא בשינה עמוקה.
אז מה נעשה? נתבונן באיכויות הפנימיות הללו- דימיון, הבנה ושינוי.
האם אפשר להתבונן בהן שלא בתוך התגובה הנגדית ברמת התקשורת עם אחרים ועם עצמך?
זו שאלה חשובה מאד.
כשיש תקשורת תגובתית נגדית האם אפשר להתבונן?
והאם אפשר בכלל לסיים את התקשורת התגובתית?
האם סיום מוחלט של תקשורת תגובתית בלי כל תקשורת תגובתית שמשתיקה אותה הוא אפשרי?
אני אומר- בוודאי! לא על ידי השתקה מסתיימת התקשורת התגובתית אלא כאשר מתעוררת ההתבוננות אז התקשורת התגובתית מסתיימת מאליה בלי שום השתקה.
ההתבוננות היא איכות סובייקטיבית, בדומה לשלושת האיכויות שנזכרו ואי אפשר להעביר אותה לאחרים.
אי אפשר גם לקבל אותה מאחרים.
ורק ההתבוננות מאפשרת מעבר מרמת התגובתיות הנגדית לרמת החיים הנפשיים האמיתיים.
הגדרת החי אצל אריסטו הוא זה שתנועתו נובעת מעצמו.
מה שלא חי- תנועתו נובעת ממקור חיצוני.
עכשיו- מהו ידע? האם ידע יכול להתעורר לחיים?
כלומר, האם כל ידיעותינו, שהן ללא ספק ממקורות חיצוניים, יכולות להגיע ממקור פנימי ובכך בעצם לחיות?
זו שאלה שאם לוקחים אותה על אותה רמה היא בוודאי חסרת היגיון ומכילה סתירה עצמית.
אבל יש שתי רמות לפחות של מקור לידיעה- הרמה האחת היא זו שבה ידיעות ניתנות ממקורות חיצוניים. זו רמה פשוטה שבה יש תקשורת עם אחרים והם מוסרים מידע ויש גם שיחה עצמית שמכונה מחשבה, והיא אינה אלא גילגול של השיחות עם אחרים.
הרמה השניה של מקור לידיעה היא משהו שקצת קשה להסביר אותו במונחים של תקשורת. הייתי מדבר עליו במונחים של דימיון, הבנה ושינוי.
כלומר- כשאתה מדבר עם אחרים אתה לא יכול לקבל מהם את האיכויות האלו- דימיון, הבנה ושינוי.
אלא אלו איכויות שמתעוררות בך מבחינה סובייקטיבית.
הן יכולות להתעורר בך כאשר אתה מדבר עם אחרים, ללא ספק.
אבל הן גם יכולות להתעורר בך בלי שום תלות בשיחה עם אדם אחר, ואפילו בלי תלות בשיחה עם עצמך.
כלומר הן מגיעות, מבחינה מסויימת, ממקור פנימי.
כשאדם נהיה מודע לקיומן הבלתי תלוי של האיכויות האלו הוא נהיה מודע לחיי הנפש שלו והוא, לפיכך, יכול לשקוע בתוך נפשו ולחיות מבחינה פנימית.
כשזה קורה אז מתפתחים כל מיני עניינים שבדרך כלל מתוארים במיסטיקה כאברי חישה רוחיים או גופים עליונים וכו'
אבל התיאורים האלו מפספסים את התשתית שהיא הגישה המודעת כלפי האיכויות האלו.
ההבנה- היא לא משהו שניתן לומר עליו שהוא בתוך החשיבה המודעת. וכנ"ל לגבי הדימיון והשינוי.
אנחנו רוצים להפוך, אם כן, את ההבנה, הדמיון והשינוי למושאי התבוננות.
אנחנו לא יכולים להתבונן בהם אם אנחנו עסוקים בדברים ברמה הראשונה- כלומר תקשורת עם אחרים ועם עצמנו.
הדברים האלו קיימים כבר ברמה אחרת של התייחסות.
הם איכויות סובייקטיביות וכל ה"קטע" באיכויות סובייקטיביות הוא שלא ניתן להעבירן לאחרים.
אלא מה- אפשר לתפוס את האיכויות האלו כמשהו שעשוי להתעורר אצל אחרים.
וכך בעצם תקשורת עמוקה בין אנשים מתאפשרת.
אנשים שלא מפנים את תשומת ליבם לאיכויות האלו בעצם רק מגבילים את התקשורת שלהם.
הם מוכרחים להישאר ב"רובד חיצוני" של תודעה וכך היחס שלהם לתקשורת הוא יחס חיצוני.
הם מוכרחים להבין תקשורת כמלחמה של דעות.
כי הרי רק לעיתים נדירות הרבדים הגלויים של התקשורת באים לכדי הסכמה.
אנשים כאלו שבויים בהבל של העולם ולא יכולים להתבונן במה שנאמר להם מצד האיכויות הפנימיות שלו.
אם יתבוננו ברמת האיכויות הפנימיות אולי לא יוכלו למצוא אי הסכמה.
ואולי זו בעיה חמורה כשאין אי הסכמה- אין פתאום גרוי שפועל על היצרים באותה עוצמה כמו כשיש אי הסכמה.
הבעיה של השלום הפנימי היא עניין שמפחיד הרבה אנשים שתלויים בסטימולציה מעוררת של התלהמות ממש כמו שנרקומן תלוי בסמים.
וכמו שהנרקומן צריך גרויים יותר ויותר חזקים כך אנשים שנכנעים לזרם התקשורת החיצוני, עם אחרים ועם עצמם, מוצאים את עצמם במצב של שיעבוד.
הנטיה שלהם תהיה תמיד אחר אמצעים לסטימולציה יותר חזקה כלומר אחר אמצעי רטוריקה כדי לבנות נאומים.
ובנאומים האלו הם יוכלו להתלהם.
זו סטיה רוחנית שיש בה חכמה שמתפתחת בה- חכמת הנאום, הרטוריקה.
אבל הרטוריקה הזו משעבדת אותם לתוך שיכנוע עצמי באותה רמת הריאקציה של תקשורת עם אחרים ועם עצמם.
ובסופו של דבר גם התפתחותם ברטוריקה נעצרת כי אי אפשר להשיג את הרמות הגבוהות של הרטוריקה בלי הבנה, דמיון ושינוי ואז הם הופכים לפרובוקטורים עם נאומים מתלהמים שגורמים לאחרים להתלהם ובעצם מאלצים את כולם להתווכח ברמה שיטחית בלי להתייחס לאיכויות הפנימיות שמתעוררות.
איכויות כאלו, שלא מתייחסים אל התעוררותן נהיות רדומות.
ואז אפשר לומר על האדם שהוא בשינה עמוקה.
אז מה נעשה? נתבונן באיכויות הפנימיות הללו- דימיון, הבנה ושינוי.
האם אפשר להתבונן בהן שלא בתוך התגובה הנגדית ברמת התקשורת עם אחרים ועם עצמך?
זו שאלה חשובה מאד.
כשיש תקשורת תגובתית נגדית האם אפשר להתבונן?
והאם אפשר בכלל לסיים את התקשורת התגובתית?
האם סיום מוחלט של תקשורת תגובתית בלי כל תקשורת תגובתית שמשתיקה אותה הוא אפשרי?
אני אומר- בוודאי! לא על ידי השתקה מסתיימת התקשורת התגובתית אלא כאשר מתעוררת ההתבוננות אז התקשורת התגובתית מסתיימת מאליה בלי שום השתקה.
ההתבוננות היא איכות סובייקטיבית, בדומה לשלושת האיכויות שנזכרו ואי אפשר להעביר אותה לאחרים.
אי אפשר גם לקבל אותה מאחרים.
ורק ההתבוננות מאפשרת מעבר מרמת התגובתיות הנגדית לרמת החיים הנפשיים האמיתיים.