מי שאתה באמת .....

[ינוקא1]

מי שאתה באמת .....

רבים טוענים כי במדיטציה מתגלה "מי שאתה באמת".
הם טוענים כי במדיטציה מתגלה שאתה "בלתי מוגבל" , "מושלם כמו שאתה" , ועוד כהנה וכהנה.

לדעתי הם טועים לחלוטין

לדעתי ,
מי שאתה באמת מתגלה ביחסיך עם קרוביך.
מי שאתה באמת מתגלה בעבודתך.
מי שאתה באמת מתגלה בזוגיות שלך.
מי שאתה באמת מתגלה בכתיבתך.
מי שאתה באמת מתגלה בבחירותיך בחיים.
מי שאתה באמת מתגלה בזמני מצוקה.
מי שאתה באמת מתגלה בכוסך , בכיסך , ובכעסך !

מי שאתה באמת , מתגלה במפגשיך עם המציאות

מי שאתה באמת , זה אדם מוגבל ולא מושלם

רק בחירותיך מגלה מי אתה באמת , לא המדיטציות שלך

אז למה יש מדיטציה

המדיטציה איננה באה להגיד לך "מי אתה באמת" , אלא רק "מי אתה יכול להיות

"
המדיטציה נותנת לך רק "טעימה" קטנה מגן העדן שתוכל להגיע אליו - אם תעבוד.

תמיד אחרי המדיטציה , אתה חוזר לעולמך הרגיל ולמי שאתה באמת.

 

[מודטחדש]

האם "מי שאתה באמת"

יכול להיות משהו שמשתנה כל הזמן? משהו שאין בו שום קביעות? כי הרשימה הארוכה שאתה כותב, הכל שם משתנה כל הזמן. אז אולי זה אתה. אבל לא אתה האמתי. עבורי מדיטציה לא "

באה להגיד​

". היא דרך, כלי, שמביא אותך (ולא רק אומר לך) ל-"

מי אתה יכול להיות​

".

 

[ינוקא1]

האם מי שאתה באמת יכול להיות מה שאינו משתנה כל הזמן ?

אם אני משתנה כל הזמן , אז זה מי שאני באמת

כאשר אדם נולד , הוא סיפור שלא נכתב עדיין.
הוא פוטנציאל.
הדפים בספר שלו ריקים.
ככל שהאדם מתבגר , הדפים מתמלאים , ומתברר "מי הוא באמת".
הפוטנציאל התממש

הסיפור נכתב.

(על זה יש פסוק ביהדות שאומרים אותו בבית האבל :
"טוב שם משמן טוב , ויום המוות מיום היוולדו" -
אצל אדם שזכה ל"שם טוב" , יום המוות עדיף מיום הלידה

כי ביום המוות רואים "מי הוא היה באמת" - רואים את בחירותיו , את מעשיו , את המורשת שלו.
כל אלו לא היו כשהוא נולד

לכן עדיף עבורו יום המוות מיום הלידה).

ובכל זאת , למרות שמדיטציה לא אומרת לך "מי אתה באמת" , יש למדיטציה חשיבות עצומה :
כי היא מזכירה לך את הפוטנציאל שלך :
היא אומרת לך שלמרות שכבר כתבת בסיפור שלך כמה דפים , כבר יש לך "שערות לבנות" , עדיין יש לך "דפים ריקים" בסיפור.
היא מחברת אותך אל המקום שבו "לא כתוב כלום" , אל המקום שבו אתה עדיין "דף חלק" , וממילא נותנת לך את היכולת לשנות.
אומנם , הפוטנציאל שלך איננו "מי שאתה באמת" - אך אם תתחבר אליו , הוא ישקה ויפרה את מי שאתה - באמת

כך , העלילה של הסיפור שלך הופכת לגמישה.

 

[מודטחדש]

יום אחד, כשתאזור אומץ

ותחליט לתרגל מדיטציה שנותנת לך את ההתנסות במוחלט, במה שלא משתנה, תבין שההבנה שלך את החיים היא חלקית ביותר. למרות כל הציטטות, קריאת הספרים, חקירה וניסיון לתרגל גם בלי מורה, אתה מבין את החיים רק ברמה היחסית שלהם. יש להם עוד המון שהוא לא יחסי.

 

[ינוקא1]

יום אחד כשתאזור אומץ

תבין שההבנה שלך את החיים היא חלקית ביותר גם.
בדיוק כמו שלי

שנינו כמו שני פשפשים המחליפים דיעות על הנשגב מבינתם.

זה דבר מעולה (כי זה עוזר לנו להתקרב טיפה אל הנשגב הזה) אבל אם נחשוב שמשהו בהבנה או במדיטציה שלנו הופך אותנו ליותר מאשר שני פשפשים קטנים בעולם ענק , לא הבננו כלום.

האומץ נדרש דווקא כדי להבין כמה אתה קטן.

 

[מודטחדש]

התנסות במוחלט היא לא

"

נשגב מבינתנו​

", ומי שאינו מתנסה אינם "

שני פשפשים​

". שוב. כשתאזור אומץ, תראה שזה משהו כל-כך טבעי ופשוט. איך היחסי פוחת ופוחת ופוחת, נעלם לגמרי. ואז עם מה אתה נשאר? עם המוחלט.

 

[ינוקא1]

כבר אמרתי לך פעם

ולמען האמת אמרתי גם למורה שלך :

אפילו בשמש אינך יכול להתנסות או להסתכל עליה .... אתה תישרף הרבה לפני זה

אז איך אתה חושב שאתה יכול להתנסות במוחלט ? אפילו השמש ליד "המוחלט" נראית כגרגיר אבק

הדבר היחיד שאתה יכול לעשות לגבי "המוחלט" , זה לנקות את ה"חלון" שלך.
כך אולי תיכנס פנימה איזושהיא "קרן אור" קטנה מהמוחלט ותאיר אותך במקומך , פישפש קטן

את זה מדיטציה עוזרת לעשות - אולי גם המדיטציה שלכם.

אבל אל תטעה לחשוב שאם אתה מקבל קרן אור קטנה , אתה מתנסה בשמש עצמה .....
אתה מתנסה בפירור קטנטן קטנטן של שמש , לא יותר מכך.

 

[מודטחדש]

נדבר על זה שוב

כשתאזור אומץ... אבל אשאל אותך משהו אחר: מה קורה כשכל היחסי נעלם? עם מה אתה נשאר?

 

[ינוקא1]

מה יקרה כשכל כדור הארץ יעלם ?

והאוויר יעלם ?
והשמש תיעלם ?
ואפילו המקום יעלם ?
והזמן יעלם ?
....
&nbsp
עם מה אתה נשאר ? אתה פשוט לא נשאר

עם מה נשאר דג במיים אחרי שהורידו לו את המיים

&nbsp

 

[מודטחדש]

נכון. במצב הזה

אין אוויר. אין שמש. הזמן והמקום אינם. עם מה אתה נשאר? עם עצמך - עם האלוהי שבך. זה הבדל בינך לבין דג. הדג לא יכול לחוות את העצמי שלו. אתה כן. אבל, שוב, אתה מתעקש לא רק שאתה לא רוצה לחוות את זה, אלא שזה לא קיים.

 

[ינוקא1]

אין בעיה -

אם תצליח לחיות בלי אוויר , בלי שמש , בלי מיים , בלי קרקע , ורק "על האלוהי" שבך - לא רק שאני אסכים איתך , אלא גם אנשק לך את כפות הרגליים.

 

[רועי החושב]

מודטחדש מדבר מתוך תיאוריה נכונה

זה לא שאני מסכים איתו או מעריך במיוחד את דעותיו בנושאים שונים אבל הרעיון, שאתה לא מצליח להבינו הוא רעיון קוהרנטי ומדוייק שעומד בזכות עצמו בלי שום קשר לכת המוזרה שלו.
הרעיון הוא שאתה יכול להתנסות במה שקרוי "אני" על ידי אלימינציה אבל האמת היא שלא מדובר על ה"אני" במובן הדואלי של המילה אלא על ההיעדר של ה"אני" שאפשר לפרש אותו כאחדות של האני עם הטבע, או כהיעדר אני והופעתו של ה"אל" או "המוחלט" באופן שמותיר רישום בזיכרון, או כשקט מופלא ומלא אנרגיה ועוד פירושים...
כל הפירושים האלו חוטאים לאמת והאמת אפשרית, אמנם, לביטוי, אבל לא בתוך המסגרת האכסיומטית של הנחות יסוד חסרות קשר לעובדות עצמן.
מהן העובדות? שאדם, במובן פיסי, יכול לתפוס את הזמן והמרחב מתוך מימד אחר, גבוה יותר, והמימד הזה, שאינו השערה אלא יש בו תפיסה ישירה של "עצמים" או, יותר נכון, כוחות, הוא מימד שבו גבולות הזמן והמקום לא קיימים.
האדם, אינני יודע למה, מסוגל להתייחס ל"מה שבכוח" כלומר לאפשרויות.
בגלל העובדה הזו תודעתו חודרת למימד הזה ותופסת את הטבע כמשהו שאינו דטרמיניסטי.
מכיוון שהמימד הזה אינו דטרמיניסטי אפשר לכונן הבנה שסבה סביב כל נקודת יחוס.
נקודת היחוס שעליה מדובר ברעיון הזה היא ה"עצמי" שהוא בעצם מוגדר בהקשר הזה כפוטנציאל של הפעולות, ההרגשות והמחשבות.
היופי שבהגדרה הזו הוא שהיא מותירה בעצם משהו שאין לו שום מרכז.
אין שם אובייקט. יש שם פוטנציאל מוחלט.
והפוטנציאל הזה שווה, פיסית, לאנרגיה של הטבע בנקודה בה נמצא הזיכרון, כלומר הוא אחד עם הטבע.
הטבע הוא "הנפש של היקום" כלומר התהליכים שמתנהלים על ידי הטבע הם תהליכים שמתאזנים אחד עם השני ומכאן נובע שהאנרגיה שישנה בנקודה בה יש זיכרון היא פוטנציאל של תהליך (של חשיבה, רגש או תנועה) אשר נובע בעצמו מאיזון של תהליך מנוגד, שהוא הדבר הקרוי "אי חשיבה".
כשישנה "אי חשיבה" מתפתח הפוטנציאל של החשיבה, או הזיכרון.
העיקר הוא אי חשיבה וכמובן שתירגול מנטרה לא מביא לאי חשיבה ולכן דברי מודטחדש הם רק חצי אמת.
האי חשיבה היא הדרך למימד של פוטנציאל מוחלט. לא "מוחלט" כפוטנציאל היחיד שישנו, אלא "מוחלט" שאינו "אובייקט" בעל יחסים לעולם- הוא יחסי רק לנקודת היחוס השרירותית של ה"מרכז" הארביטררי.
אם אין "מרכז" אז המימד הזה מתבטא כמשוואות מורכבות של פוטנציאלים.
אפשר לטעון שהכתות האלו מציעות מעין פיסיקה פרימיטיבית אגוצנטרית שבה האגו הוא מרכז העולם ומפתחות את הפרספקטיבה הזו עד לרמה מאד עמוקה.
או בקיצור- אגו טריפ.
ותאר לעצמך שהם צודקים. אפשר לכונן פיסיקה אינטגרטיבית על יסודות האגו כנקודת יחוס אבסולוטית.
הבעיה היא שפיסיקה כזו תהיה מורכבת מדי ועיקרון התער של אוקהאם יחסל אותה תוך שניות.
פיסיקה כזו מייצרת נקודת התעלות אבל גם הופכת את המחשבה לטיפשית ומסורבלת.
יש מחיר להיבריס והוא טיפשות.
חברי הכתות האלו מטפחים פרספקטיבה אגוצנטרית והתשלום הוא בכך שתמונת היקום הופכת למסורבלת.
וכשהיא מסורבלת הם לא יכולים לגשת לבעיות החיים בראש "נקי".
ולכן הם אנשים שלא עוזרים לאף אחד חוץ מלערך העצמי שלהם.
וכל היומרות האלו שלהם לעזור לעולם בטלות ומבוטלות.
הם חושבים שעל ידי טיפוח האגוטריפ שלהם הם יצילו את העולם, שהתדר של תודעה באגוטריפ עוזר למישהו.
זה אולי עוזר להם עצמם במידה שיש להם בעיות חמורות בערך העצמי אבל לעולם זה לא ממש מועיל, אבל גם לא ממש מזיק במידה שלא בנו על האינטלקט המזהיר שלהם...

 

[מודטחדש]

איתך, זה כמו לנסות להסביר לעיוור צבעים

מהו ירוק... כשאתה במוחלט, כל היחסי נעלם מההתנסות שלך. זה לא שנשאב כל האוויר מהיקום... ה-"

אוויר , שמש , מיים , קרקע​

" לא קיימים עבורך באותו רגע, או באותם חיים. אתה אחד עם האלוהי שבך. רק איתו עם שום דבר אחר. האם לא שמעת, אגב, על היוגים שהוכנסו לתיבה אטומה לשעות, לימים... ולא היו זקוקים לאוויר? שחיו שנים בלי לאכול או לשתות? אני לא משליך עלי. אבל נבדקו אצלי אובייקטיבית, כשהייתי בהודו בשנה שעברה, 5 דקות בלי שום נשימה בזמן המדיטציה. ואח"כ נשימונת קטנטנה ושוב דקות בלי. כשאהיה בהארה, הצורך שלי בחמצן יהיה מינימלי עד לא קיים.

 

[ינוקא1]

בהצלחה

שלא תבין אותי לא נכון - אני מאמין שהכל אפשרי בחיבור לאלוהי , אני עצמי ניסיתי בעבר להגיע ל"פראניות".

עם זאת , בין תיאוריה לבין הגשמה מעשית קיים מרחק ואני בספק אם תצליח לגשר עליו. אני מאחל לך שכן.
אני בזמנו לא הצלחתי להגיע לפראניות (למרות שהניסוי ההוא הוביל אותי לכיוונים אחרים - ומבחינה זו הוא היה הצלחה). עדיין , החלום שלי הוא להגיע לזה , אך כנראה שה' מעוניין שאעסוק כרגע בדברים אחרים.

זה שכאשר אתה במדיטציה נעלם כל מה שסביבך זה יפה מאוד , אך כפי שכתבתי כאן , מבחינתי המבחן הוא לא "חוויותיך" אלא מציאותך.
חוויות לא מענינות אותי.

כן מענינים אותי המעשים שלך ביום יום : ההתגברות שלך על אתגרים העומדים בפניך , בחירותיך בסיטואציות שונות.
כשיש את זה , זה אומר שגם החוויות שוות משהו.
כשאין את זה , אז החוויות הן סוג של בריחה - בדרך כלל.