:Anandamayi ma

lightflake

New member
:Anandamayi ma

When by the flood of your tears the inner and outer have fused into one, you will find Her whom you sought with such anguish, nearer than the nearest, the very breath of life, the very core of every heart.
 

זה פשוט

New member
inner & outer.

אין דבר כזה פנים או חוץ, הכל שוחה במרק קוסמי אחד.
גם אין אחד, אבל זו מילה שהכי קרובה לאמת.
הבנתי את זה שנה שעברה כששכבתי על הדשא בגני ססקס בברייטון
תוהה איפה המחיצה שמפרידה ביני/מחשבה לבין השמיים.
לא מצאתי..
 

זה פשוט

New member
אותו דבר עם הצליל הפנימי, ינוקא..

אל תטעה לחשוב שהצליל נמצא בתוך הראש.
הוא לא. או לא רק.
הוא בכל מקום.
 

ינוקא1

New member
זה אתם הפילוסופים , לא אני.

אני אוהב דברים פשוטים , פחות מעניין אותי מהיכן הגיע הצליל.
אולי אנחנו גם לא מסוגלים להבין זאת.
&nbsp
 

ינוקא1

New member
זה בסדר


 

זה פשוט

New member
מה עם זה אגב? ממשיך לעשות נאדה?

נאדה הצליל ונאדה הכלום (בספרדית)
 

זה פשוט

New member
בעיני שורש הסבל קשור ישירות לאמונה ש"אני" זו שעושה

כל שאר המילים נגזרות מזה. תשוקה, היאחזות, היקשרות, קיבעון, דפוס, כעס, דיכאון וכו'
 

lightflake

New member
כל עוד יש לי אינטרס להשיג משהו

כלומר שאני מחפש חוויה כלשהי איך אני יכול להתפנות כדי לראות מה אני ? אני מאמין שהסיפוק שלי יתגשם כאשר ... זה משמר את מעגל הסבל האינסופי, מעגל הבורות, השכחה העצמית... משמר אישיות... משמר את ההבדלה, הנפרדות, האשלייה... כל עוד אני רוצה להיות שם, איך אני יכול לראות שאני כאן? להיות כאן, ולהשאר כאן, הרי על זה בסך הכל מדובר, לא?... כל מה שאי פעם חיפשנו... זה כבר כאן עכשיו ממש... להיות כאן.. זה מצריך לוותר על כל תשוקה שיש עכשיו להיות באיזה שהוא מקום/מצב/חוויה/ אחר ...
 

ינוקא1

New member
למה את כל כך בטוחה בזה ?

לפי בודהה , למשל , ההבנה ש"אין אני" היא הבנה מוטעית בדיוק כמו ההבנה ש"יש אני" :
&nbsp

 

זה פשוט

New member
לא דיברתי על יש או אין אני. כבר נגמלתי מזה.


היתה לי במשך שנים תחושה חזקה של ישות פנימית ("אני") שעושה כל מה שקורה לי.
אבל הבנתי, התנסיתי וחוויתי שאין.
כל מה שמתרחש קורה מעצמו וכשאין התנגדות או מאמץ אפשר לנוח ולהנות מהשואו.
עם זה אתה לא מסכים?
&nbsp
 

ינוקא1

New member
ברור שלא


גם בודהה לא הסכים עם זה - בקטע שהבאתי לך.


האם "יש אני או אין אני" , "יש מי שעושה" או "אין מי שעושה" , זו שאלה של יחסיות.
ומאחר וכך , כל נסיון לתת תשובה מוחלטת של "יש" או "אין" הוא שטות (כמו בסרט המדהים שהבאתי למטה , לגבי "רוצה להיות שם" !).


אם נשווה אותך יחסית לאבן , למשל , אז ברור שיחסית לאבן אצלך "יש מי שעושה" , ושום דבר לא נעשה מעצמו.
את לא פאסיבית כמו האבן.

לעומת זאת , אם נשווה אותך להוויה , או ליצור מפותח כמו השמש , למשל , אז את כמו האבן.
ואז ברור ש"אין מי שעושה".

(זה אולי נשמע מסובך , אבל זה פשוט בדיוק כמו ההבדל בין "כאן" ו"שם"
צריך רק להשתחרר מהחשיבה במונחים מוחלטים של "יש" ו"אין").

וכמובן שאני לא מסכים גם עם הקטע של "כשאין התנגדות או מאמץ אפשר לנוח ולהנות מהשואו".
האם חוסר מאמץ או התנגדות שווה "הנאה" ? ממש לא

ההיפך , לפעמים דווקא המאמץ מביא הנאה.
משחק בלי אתגר ובלי התגדות , איננו מהנה בכלל.

כל צורת החשיבה הזאת שמקדשת את ה"אין" , את ה"פאסיביות" , את "חוסר התנועה" , אולי נשמעת הגיונית , אך היא רחוקה מאוד מכל הגיון אמיתי , מכל הגיון מעשי.
לכן אני אומר עליכם שאתם "פילוסופים" - כי ההגיון שלכם הוא יותר הגיון של פילוסופיה מאשר הגיון של תרגול או של חוויה אמיתית.

צורת החשיבה הזו אומנם כן נובעת מחוויה מסוימת (לדעתי זו חווית המוות) , אך זו לא הארה.
הארה היא חוויה של הכל , וזו חוויה רק של "צד אחד".

הארה זה לעבור את גבולות הדואליות של היש והאין , ולהיות במקום שיכול להיות גם יש וגם אין.
 
אין מי שעושה לא בהכרח אומר שאין עשייה

העשייה מתרחשת כחלק מרצף הסיבה והתוצאה.
נראה לי שהכוונה ב"אין מי שעושה" היא שאין "הזדהות" עם העשייה.
אפשר אולי לומר "זה לא אני שעושה, אלא זה נעשה באמצעותי".
מה ההבדל? זה קצת קשור לאותו "חוסר בחירה" שדיברנו עליו קודם.
הנהג אינו בוחר לעצור, אלא העצירה מתרחשת דרכו באופן אוטומטי.
אולי באותו האופן הציור מתרחש דרך הצייר והכתיבה דרך הכותב.
לא בטוח שזה משנה למעשים עצמם, הם הרי נעשים בכל מקרה.
אולי ההזדהות היא איזו "שכבה" נוספת מעל העשייה, ואינה בהכרח מייצרת אותה.
 

ינוקא1

New member
לא דיברתי כרגע על השאלה האם יש

או אין עשיה.

אמרתי ש"יש מי שעושה" ו"אין מי שעושה" , שתיהן נסיון להגדיר דברים בהגדרות לא נכונות.
זה כמו להבריג ברגים בעזרת פטיש.


הילד בסרט (בתחתית הודעה זו) לא מבין את ההבדל של "כאן ושם" , כי הוא רוצה להבין את ה"כאן" וה"שם" במונחים מוחלטים (כמקומות ממשיים) , ולא במונחים יחסיים ("כאן" יחסית ל"שם").

כך גם האם "יש אני" או "אין אני" , "יש בחירה" או "אין בחירה" , זה נסיונות מופרכים להבין דברים יחסיים במונחים מוחלטים :
כי יחסית לX ,Y,Z "יש אני" ו"יש בחירה" ,
יחסית לA,B,C "אין אני" ו"אין בחירה".



לגבי הנהג , הציור והכתיבה :
גם שם אמרתי לך שלהבנתי כל עוד קיימת האפשרות לעצור , יש בחירה.
(לנהג אין בחירה "לעצור" , רק אם הוא לא יכול לעצור).
אך אם הוא עוצר באופן אוטומטי - לא רק שיש בחירה , היא גם נעשית במנגנון האוטומטי , לאחר שהאדם בחר במודע פעמים רבות בפעולה הנכונה


כך גם לגבי ציור וכתיבה -
רק לאחר שציירת וכתבת באופן מודע פעמים רבות , רק אז אתה יכול לדבר על הציור או הכתיבה היוצאים "מעצמם".

כך שלא הייתי קורא לזה חוסר בחירה , אלא הייתי מוסיף זאת כקטגוריה שלישית -
1. אין בחירה כלומר "אין יכולת". כמו נהג עם זמן תגובה איטי.
2. יש בחירה כלומר "יש יכולת". כמו נהג שיש לו יכולת לעצור את הרכב במודע ולמנוע תאונה.
3. יש בחירה ברמת "סופר יכולת". כמו נהג שנהג שנים רבות והפעולה הנכונה כבר הפכה לאוטומטית אצלו כאינסטינקט.

כך שלהבנתי יש אצל הנהג הזה "מי שעושה".
והראיה שאם הוא יפגע בבעיה מוחית כלשהיא , יתכן שהוא יאבד את האינסטינקט. כך שזה לא "נעשה מעצמו"


(מה שכן , אני מסכים איתך במאה אחוז שכאשר מדברים על "חוסר המאמץ" , הכוונה היא לזה - למספר 3.
זה לא חוסר בחירה , זה דווקא ההיפך מחוסר בחירה. זה "סופר בחירה" מגיעים לזה רק לאחר שבחרת פעמים רבות

ולכן תמיד אני אומר כי "תנועה ללא מאמץ , נקנית במאמץ".
רק תרגול רב מביא אותך לקטגוריה ה3)

 
הבעיה שאין אני

וה"יש אני" הוא ההצהרה הכי מוחלטת שיש.
אבל- החשיבה לא יכולה להתעסק בדברים יחסיים באופן ישיר אלא רק בהשתקפות שלהם בפרשנות שמשדכת להם מוחלטות.
החשיבה לא מסוגלת לדבוק ביחסיות המוחלטת של הכל ובגלל זה היא עוסקת בקיפולים של היחסיות הזו ובמידה שהיא מודעת- היא מודעת להם כקיפולים.
אפשר גם לקרוא להם בעוד שמות ועדיין- שם לתהליך הזה תלוי במקום שממנו אתה מתחיל לחקור.
כלומר- אנו רוצים לבטא במילים את התהליך של המעבר מהיחסי למוחלט במחשבה אבל כל ביטוי של זה יהיה כבר בתוך המוחלט ולכן יהיה כבר משהו דואלי לגמרי והוא יהיה רק פרספקטיבה ולא יבטא את ריבוי הפרספקטיבות.
אז כל "אני" הוא פרספקטיבי ואי אפשר לבטא בגבולות הפרספקטיבה את מה שמכיל את הפרספקטיבה, את פרספקטיבת העל שלה.
אז הסופר-פרספקטיבה שאין אני לא יכולה להתבטא בגבולות פרספקטיבת האני ולכן בעצם לעולם לא יכולה להתבטא על ידי אף אחד והחשיבה מוכרחה להתחיל ממקום כלשהו והמקום הזה הוא המקום בו היא יכולה לבטא דברים, כלומר זה המקום, הפרספקטיבה, שבה יש אני.
בלי להשתמש באני כגוף ראשון יחיד במשפט אי אפשר לדבר ואי אפשר לחשוב והחשיבה היא דיבור.
מי שסבור שהוא יכול לשחרר את החשיבה שלו מהאני חי באשליה כי החשיבה היא דיבור ולא יתכן דיבור בלי גופים דיקדוקיים.
כך שאני קורא לכל החיפוש הרוחני של אלו שמאמינים שהם יכולים להגיע להארה בשם הזיות של עילגות.
ההזיות של העילגות הן כשאתה חושב שאתה יכול לשחרר את החשיבה שלך מהאני.
 
אולי זה בכלל לא משנה :)

בפועל, בכל "צומת בחירה", מתגשמת אפשרות אחת בלבד.
השאלה האם באותן הנסיבות בדיוק, הייתה יכולה להתגשם אפשרות אחרת.
למרבה המזל, זו שאלה פילוסופית בלבד, כי הנסיבות אינן חוזרות על עצמן.
כלומר, אין שום דרך מעשית לענות על השאלה הזו.
לכן, מבחינתי לפחות, התשובה היא בגדר דעה/אמונה בלבד.
ככזו, ניתן לבחור (או שלא) בדעה השימושית בהתאם למצב.
למשל, לאדם הסובל מעודף שיפוט עצמי, אולי מועיל להאמין כי לא יכל לבחור אחרת.
לאדם המפחד "לאבד שליטה", אולי מועיל להאמין כי הוא בוחר את מעשיו בעצמו.
אולי דרך האמונה הזו, ניתן ללמוד משהו על עצמנו, אם זה מעניין בכלל.
 
למעלה