בן מועדף

[shikoshoko]

בן מועדף

ש לי שני בנים בגיל 15 ילדי הראשון מציק בהתנהגותו, פחות חברותי, ומאוד שקט. וילדי השני יש לנו מן חיבור כזה, והוא אהוב בקרב כל המשפחה, מוכשר, חכם ועוסק בדברים שאני אהבתי בגילו. אני מרגישה שהוא כל החיים שלי. אני מרגישה שהוא ממש מועדף עליי.
יש מן משהו שעובר במשפחה כבר שלוש דורות, בעלי מאוד רוצה להעביר את זה לבני הבכור- שאני פחות אוהבת. אני מרגישה שזה פספוס ובזבוז לתת את זה לו ולא לבני השני.

מה אני אמורה להרגיש עם ילדי הגדול? איך אני אמורה להתייחס אליו? ומה לעשות בנוגע למתנה ?
האם זה מוסרי שיש לי בן יותר אהוב? ואיך אני צריכה להתנהג ?

 

[הייתיאביבקיץ]

אם את לא מסוגלת להיות אוביקטיבית, שבעלך יחליט

גם ככה הבן שלך סובל מזה שהוא חי עם אמא שלא אוהבת אותו, אז לגרום לו עוד עוול ולקפח אותו במניעת החפץ המשפחתי הזה?

 

[אמאyyy]

לא מאמינה שאפשר לשלוט על הרגשות

אבל כן אפשר לשלוט על התנהגות, ולדעתי את חייבת להכריח את עצמך להתנהג אליהם באופן מאוזן ושקול. אני אומרת שקול ולא שווה כי לכל אחד צרכים אחרים, אבל את חייבת לנסות לאזן.
וכפי שאת בטח יודעת, דברים משתנים. הבן הגדול יכול מאוד להפתיע אותך בהמשך!
&nbsp
בנוגע לחפץ - קודם כל אני מבינה שזה של משפחת בעלך אז ההחלטה היא שלו.
האם אפשר לדחות אותה במספר שנים?
&nbsp

 

[kmiki]

אני בשוק מאיך שאת מרגישה

אני מעריכה אותך מאד על האומץ לכתוב את זה, אפילו בפורום אנונימי אבל
עצוב לי נורא שאת אוהבת אותו פחות.
אני מבינ הלגמרי את הקטע של החיבור הגדול עם בנך השני, אבל עד כדי לאהוב אחד פחות מהשני? באמת?
אני לא הייתי מסכימה להעביר לאף אחד מהם את אותו החפץ, לא בשלב זה של החיים.
ובמקום זה הייתי עובדת חזק על פיתוח הקשר עם בנך הגדול, אני בטוחה שתצליחי אם תרצי.

 

[adif11]

גם אני מעריכה מאוד את גילוי הלב שלך

אני מנסה לדמיין את ההרגשה ולא מצליחה.
אצלנו במשפחה מעולם לא נתנו ולעולם לא ניתן חפץ או נכס בעל חשיבות או ערך כספי משמעותיים רק לילד אחד.
או שהנכס הזה יעבור איכשהו לשניהם יחד או שנמצא משהו שווה בערכו לתת גם לילד השני.

 

[disturbedZ]

לא, זה ממש ממש לא מוסרי

אני מבין את זה כמובן שיש חיבור יותר גדול לילד אחד מאשר השני, זה טבעי ואנחנו בני אדם. אפשר כמובן לאהוב בצורה שונה כל ילד וילד שלנו. אבל בחיי שאני לא מקנא בבן הבכור שלך. את ממש עושה שיקול קר של "אני לא אוהבת אותו כל כך, אז אני אתן את המתנה לבן האהוב". בחיי שבמקומך הייתי מתבייש לכתוב כזה דבר אפילו בתור משתמש אנונימי. לא פלא שהבן שלך "מציק ושקט". יש לו אח חברותי שתופס את כל התשומת לב.
במקומך ולטובתו של בנך (אם בכלל אכפת לך ממנו כי כבר יש לך בן מושלם אחד), הייתי כן מנסה למצוא דרך להתחבר אליו ולתת לו קצת יותר תשומת לב במקום להתעסק באיזה ירושה משפחתית מטופשת.

 

[ענבר113]

עניין רגשי בלבד. אין קשר למוסר

על הרגשות קשה לנו לשלוט. היכולת שלך להודות בהעדפת בן אחד על פני אחיו ראויה להערכה. בתור מי שעסקה בנושא לפני שנים לא מעטות (ואז זה היה כל כך לא מדובר שלא היה כמעט חומר קריאה בנושא) אני יודעת שרובינו נוטים יותר לכיוון של הכחשה...בעיקר משום שזה נראה לנו לא מוסרי ואיך יתכן שהורה לא אוהב באופן שווה את כל ילדיו וכו'. קורה שאנחנו מרגישים יותר חיבור לאחד מילדינו.זה אנושי ויותר נפוץ ממה שחושבים.
הכרה במצב מאפשרת לך לבחון את התנהגותך כלפי בנך הבכור - מדבריך עולה שמשהו מטריד אותך במצב, מעבר לעניין המתנה. אני מציעה לך לנסות ולהכנס לנעליו של בנך הבכור ולדמיין איך הוא מרגיש (והוא מרגיש!!!) ? יתכן שהוא חווה דחיה, תחושה שהוא לא רצוי, שלא משנה מה הוא יעשה זה אף פעם לא יהיה מספיק טוב. נסי לדמיין את עצמך במצבו, את היאוש והתסכול...מצב בו הוא תמיד מפסיד בתחרות על אהבתך.
אז נכון שאין לך שליטה על הרגשות שלך אבל יש לך שליטה על ההתנהגות שלך.
ואם הצלחת לדמיין רק מעט ממה שחווה בנך הבכור ודאי הבנת באיזה מצב בלתי אפשרי הוא חי, וגם הוא הילד שלך. ממליצה לך בחום לקחת אחריות על המצב ולפעול לקירוב ביניכם (אחרת זה עלול גם לחזור כבומרנג בצורת קנאה איומה בין האחים).
ואם צריך, פני ליעוץ מקצועי.
בהצלחה!

 

[חובטת שטיחים]

אם שניהם בני 15, זה אומר שהם תאומים...

אני מבינה שטכנית האחד יצא 5 דקות קודם, אבל בכורה במקרה הזה היא רק טרמינולוגיה ואין לה משמעות אמיתית.
בכורה במשמעות האמיתית שלה היא שיש ילד אחד שנולד תקופה (שנה/שנתיים/5 שנים) לפני אחיו ואת התקופה הזאת בילה כבן יחיד להוריו, התפתח באופן מסויים והוא משמש אחר כך אח גדול לאחיו הצעיר. לבכורה במובן הזה יש משמעות מבחינת בגרות, אחריות ועוד תכונות. לכן בנך ה"בכור" איננו האח הגדול של בנך השני במובן האמיתי של העניין...
עכשיו, בעניין המתנה, מאחר שכך, אינני חושבת שאחד מהם זכאי לה באופן אוטומטי. לדעתי במצב הזה יש מקום לדון בעניין עם שני הבנים יחד ולפצות באופןן מסויים את האח שמוותר עליה.
ובעניין העדפת אחד הבנים - אני מעדיפה להגדיר זאת אחרת: יש ילדים שיותר קל איתם וילדים אחרים מאתגרים יותר. לגבי המאתגר הספציפי שלי, אני מזכירה לעצמי (וגם לו) לעיתים קרובות את התכונות הטובות שלו. אני לומדת איך להתמודד עם האתגרים ומרגישה שבכל פעם שאנחנו צולחים אתגר כזה, זה הופך אותי לאמא קצת יותר טובה ואותנו לקצת יותר קרובים.
אחרי הכל, לא חכמה להיות אמא מושלמת לילד קל...

 

[נהורית1]

היי, אני מהראשי.

ההתלבטות שלך קשה, ואני מבינה אותך, אבל לא מצדיקה. ילדים שונים באופיים זה מזה. לכל אחד יש את האופי שלו המיחד אותו מהאחר. במקרה שלך את מתמקדת בעצמך ולא בילדים. את טוענת שקל לך יותר עם האחד ועם השני לא כל כך קל. השאלה למה? האם הבעיתי, הגדול, מרגיש את זה, ולכן ההתנהגות שלו? כי הרי שניהם בנייך, למה להעדיף אחד ואת השני לא כל כך, כי לך קל איתו? לפי דעתי, כדאי לך להתייחס לגדול, לדבר איתו כאל בוגר, לבדוק מה מציק לו? יתכן שהוא פשוט מקנא. וזה עלול להחמיר ברמת היחס שלו לאחיו. לעיתים ילדים כאלה נפלטים מהמשפחה או מהאמא שלא כל כך אוהבת אותם ופונים לחפש את הסיפוק אצל אחרים, סמים, פשע, או אולי חזרה בתשובה. מקווה שתקדימי ותפתרי את הבעיה עם הבן הגדול. הוא צריך להיות לך יותר חשוב מהקטן. הקטן כבר מקבל מספיק, הגדול נמצא בחסר. תשלימי לו את החסר, וככל שמוקדם יותר טוב יותר.
בהצלחה!!!

 

[נוסעת27]

אני יכולה להגיד לך

בתור מישהי שחד משמעית אימא שלה אהבה את אחיה יותר מאותה, שזה מצלק לכל החיים. שנים של טיפול ותסביכים נפשיים ומה לא ועדיין סוחבים מטען.
הילד יודע שאימא שלו פחות אוהבת אותו, היא לא צריכה להתוודות בפניו, מרגישים. אולי אפילו בגלל זה הוא מציק, מעצבן וכו', נסיונות גרועים למשוך תשומת לב. גם אני הייתי עושה זאת. זה הרחיק אותי ואת אימא שלי עוד יותר ונתן לי חרא של אישיות (שלקח לי שנים לצאת ממנה ולהפוך לאדם נסבל). ההבדל הוא שאת המבוגר האחראי, את אימא שלו והתפקיד שלך הוא לשקם את הקשר בניכם ולא שלו. הוא בסך הכל ילד שרוצה שאימא שלו תאהב אותו. ממש כואב לקרוא את הפוסט שלך. ליבי עם הילד שלך.

 

[sharonwe]

אני לא חושבת שזה בר-שיקום.

זה כמו לאמר למישהוא אחרי blind date "תן/ני לו/ה עוד צ'אנס". אין דבר כזה. לא 'לומדים לאהוב'.
ואת צודקת לחלוטין - זה מצלק וכואב לכל החיים. זה לא תמיד הורס את האופי של הבלתי נאהב, אבל זה בהחלט גורם לו כאב for good.
אין בי טיפת הערצה / הערכה כלפי הכותבת. אני גם לא כועסת עליה. אני פשוט מרחמת על הילד וכואבת את כאבו. מקווה בשבילו שיבנה קן משפחתי שבו יאהבו אותו כל כך שזה ינחם אותו ולו במעט.

 

[נוסעת27]

לא מסכימה

היא אימא שלו. זה לא דייט כושל. ואני בטוחה שאם חלילה הייתה מאבדת אותו הייתה מתרסקת. אני גם בטוחה שהיא אוהבת אותו מאוד, אבל בגלל שהוא כבר לא ילד קטן אלא מתבגר עם אישיות קל לפעמים להפריד בין הצאצא לאדם.
בד"כ ההורים סוחבים את הפאקים שלהם ומכניסים אותם לקשר עם הילדים. אני למשל יודעת היום שאימא שלי ראתה בי את אימא שלה (גם קראה לי על שמה, גם אני דומה לה וכו') והשליכה עלי את הקשר הבעייתי שהיה לה איתה. אני בטוחה שאם הייתה לה יותר מודעות והיא הייתה הולכת לטיפול ככל הנראה הקשר היה משתקם פלאים. בפועל אני בסוף הלכתי לטיפול בבגרותי ולמדתי לאט לאט איך לנהל את הקשר והיום אנחנו שמיים וארץ מאיפה שהיינו, קשר אוהב וקרוב. ועדיין יש מטענים מהעבר, אי אפשר להתעלם מזה.
אני מאמינה שאם כותבת הפוסט תחליט לטפל בעניין הזה, בעזרת איש מקצועי, למען הילד שלה (שזה הדבר הכי חשוב בעולם, לא?) יהיה אפשר להתקדם מהמקום הזה.

 

[sharonwe]

לצערי אני לא חושבת שהנושא יטופל:

1. לאשה כבר יש מודעות לחוסר האהבה שלה כלפי אחד מילדיה, ויחד עם זאת אינה חושבת על אופציית הטיפול. היא פשוט לא מעוניינת לשנות את המצב.

2. כשאוהבים ילד מקבלים אותו עם כל חסרונותיו של גיל ההתבגרות, ואם אינה אוהבת אותו עכשיו - האמיני לי שלא אהבה אותו גם כשהיה פעוט מתוק בן שנתיים, או כשלבש לראשונה את התלבושת האחידה ונכנס בשעריו של ביה"ס, מבועת מן המערכת המאיימת, או כשחגגה לו יום הולדת עם בני כיתתו.
אהבה זה לא משהוא שנעלם עם הגיע פצעי הבגרות או התקפי הזעם שהם חלק בלתי נפרד ממנו.

3. הטיפול שאת מדברת עליו עוזר לילד הבלתי אהוב להתמודד, הוא לא יוצר אהבה יש מאין.

 

[נוסעת27]

את הולכת קיצוני מדיי וחבל

גם אני היום, בגיל 30 פלוס, ביחסים נפלאים עם אימא שלי, אחרי שנים של יחסים עכורים שכללו את הילדות וגיל ההתבגרות וגם אחריו. תמיד חשבתי שאימא שלי לא אוהבת אותי, או אוהבת אותי פחות מאחי. אני בטוחה שגם היא חשבה ככה. בפועל ברגע שמנקים את הלכלוך מהניקוז, המים זורמים נקי יותר.
בגישה כזאת, איך אפשר לתקן?

 

[sharonwe]

שני דברים:

1. לא נראה לי שהאמא כאן מעוניינת בטיפול - היא לחלוטין מודעת למצב!
2. אל תניחי בשם אימך. יתכן שהיא אוהבת אותך ויתכן שלא. במקרה זה - האמא אומרת בפה מלא שהיא לא אוהבת אותו.
איזה סיכוי לשיקום יש במקרה הזה? ואיך ניתן לשקם חוסר אהבה?!