בדידות
עצוב לגלות שהדבר שממנו פחדת הכי הרבה, קרה, והוא הרבה יותר גרוע מאשר בפחדים שלך.
בדידות היא לא להיות.
אין גבול לכמה לבד אני יכולה להיות
זה מדהים אותי כל פעם מחדש
כשאין אפילו עם מי לדבר, למי להרים טלפון וכן הלאה וכן הלאה...
לפעמים אני מגלה שכמעט נעלמתי, כאילו מרוב לבד אני כבר כמעט לא קיימת, לא הייתה לי הזדמנות לפתח אותי.
אני מרגישה ששכחתי איך מתקשרים בכלל, איך זה מרגיש להיות עם אנשים, להרגיש חלק, שייכת, קיימת.
פעם עוד יכולתי לדמיין מצב אחר, היום אני כבר לא יכולה אפילו לדמיין אותו, יכולה רק לדמיין אותם חיים של לבד שממשיכים כפי שהם, לבד.
מרוב לבד, אני מתכווצת, מרגישה כל הזמן שצריכה להלחם על המקום שלי, כל הזמן צריכה להלחם שישמעו אותי, שיראו אותי, ואין לי כוחות למלחמות, אף אחד לא רוצה לראות ולשמוע, אז לא רוצה להלחם כדי שזה יקרה, במילא לאף אחד לא איכפת.
הכל כל מורכב, והכל הלך רחוק מדי, וכנראה למקום שממנו אין חזרה.
תמיד חלמתי להיות סיפור הצלחה, מישהי שהצליחה, שנחלצה, היום אני יודעת שזה כבר לא יקרה.
וזה מה יש.
רק הדמעות עומדות בעיניים ורוצות לזלוג ולזלוג, על מי שאני, על מי שיכולתי להיות, על מי שאני כבר לעולם לא אהיה.
אומרים שכל עוד אני בחיים אפשר לתקן, אבל כנראה שלא הכל אפשר לתקן, חיים של בדידות בלתי ניתנים לתיקון, משהו נהרס עמוק בנשמה.
לפעמים אני תוהה, אם אין איזה מישהו נוסף בעולם, אדם אחד, שמרגיש כמוני או משהו דומה אלי, או סתם מישהו שאפילו לא מרגיש ככה, שיראה אותי וירצה להיות בקרבתי, ולהכיר אותי כמו שאני.
מוזר שחיים שלמים לא פגשתי אדם שרצה בקרבתי, שרצה להכיר אותי, שלא ראה עד כמה אני נהדרת (וזה לא מקטע של התנשאות, רחוק מזה), תמיד אני מוקפת באותם אנשים, שעסוקים בעצמם, שעסוקים באנשים אחרים, שעסוקים נקודה.
ואני, אני רק רוצה את קרבתם, תמיד הרבה יותר ממה שהם רוצים.
פעם אחת, הייתי רוצה שזה יהיה שווה, הדדי, חלומי.
כנראה שלא הכל אפשרי, כנראה שהלבד הזה נתן את אותותיו ולפעמים אני לא מזהה את מה שנהיה ממני, ולפעמים יש ניצוצות של מי שאני באמת אבל אף פעם לא הייתה לי הזדמנות להיות..
וצריך לוותר, לא להתעקש, כי זה רק כואב.
אבל לא מצליחה, פשוט לא מצליחה.
זה כואב מדי.
זה לבד מדי.
זה בודד מדי.
עצוב לגלות שהדבר שממנו פחדת הכי הרבה, קרה, והוא הרבה יותר גרוע מאשר בפחדים שלך.
בדידות היא לא להיות.
אין גבול לכמה לבד אני יכולה להיות
זה מדהים אותי כל פעם מחדש
כשאין אפילו עם מי לדבר, למי להרים טלפון וכן הלאה וכן הלאה...
לפעמים אני מגלה שכמעט נעלמתי, כאילו מרוב לבד אני כבר כמעט לא קיימת, לא הייתה לי הזדמנות לפתח אותי.
אני מרגישה ששכחתי איך מתקשרים בכלל, איך זה מרגיש להיות עם אנשים, להרגיש חלק, שייכת, קיימת.
פעם עוד יכולתי לדמיין מצב אחר, היום אני כבר לא יכולה אפילו לדמיין אותו, יכולה רק לדמיין אותם חיים של לבד שממשיכים כפי שהם, לבד.
מרוב לבד, אני מתכווצת, מרגישה כל הזמן שצריכה להלחם על המקום שלי, כל הזמן צריכה להלחם שישמעו אותי, שיראו אותי, ואין לי כוחות למלחמות, אף אחד לא רוצה לראות ולשמוע, אז לא רוצה להלחם כדי שזה יקרה, במילא לאף אחד לא איכפת.
הכל כל מורכב, והכל הלך רחוק מדי, וכנראה למקום שממנו אין חזרה.
תמיד חלמתי להיות סיפור הצלחה, מישהי שהצליחה, שנחלצה, היום אני יודעת שזה כבר לא יקרה.
וזה מה יש.
רק הדמעות עומדות בעיניים ורוצות לזלוג ולזלוג, על מי שאני, על מי שיכולתי להיות, על מי שאני כבר לעולם לא אהיה.
אומרים שכל עוד אני בחיים אפשר לתקן, אבל כנראה שלא הכל אפשר לתקן, חיים של בדידות בלתי ניתנים לתיקון, משהו נהרס עמוק בנשמה.
לפעמים אני תוהה, אם אין איזה מישהו נוסף בעולם, אדם אחד, שמרגיש כמוני או משהו דומה אלי, או סתם מישהו שאפילו לא מרגיש ככה, שיראה אותי וירצה להיות בקרבתי, ולהכיר אותי כמו שאני.
מוזר שחיים שלמים לא פגשתי אדם שרצה בקרבתי, שרצה להכיר אותי, שלא ראה עד כמה אני נהדרת (וזה לא מקטע של התנשאות, רחוק מזה), תמיד אני מוקפת באותם אנשים, שעסוקים בעצמם, שעסוקים באנשים אחרים, שעסוקים נקודה.
ואני, אני רק רוצה את קרבתם, תמיד הרבה יותר ממה שהם רוצים.
פעם אחת, הייתי רוצה שזה יהיה שווה, הדדי, חלומי.
כנראה שלא הכל אפשרי, כנראה שהלבד הזה נתן את אותותיו ולפעמים אני לא מזהה את מה שנהיה ממני, ולפעמים יש ניצוצות של מי שאני באמת אבל אף פעם לא הייתה לי הזדמנות להיות..
וצריך לוותר, לא להתעקש, כי זה רק כואב.
אבל לא מצליחה, פשוט לא מצליחה.
זה כואב מדי.
זה לבד מדי.
זה בודד מדי.