אלמד איך לנשום

[ואם רק ארצה]

אלמד איך לנשום

אין בנפשי זעקה מלבד אמת פשוטה וכואבת.
אני מתבוננת לפעמים מהצד ולא מאמינה לנגד עיני. רואה את השיעור ולא מסוגלת לשחק בקורים, משאירה אותם לעכבישות, לכאלה שאינן יודעות מלבד קנאה וסילוף.
ועדיין, אני טועה.
אני טועה בגישה, בדרך ובפתרון של הדברים. האם מראש נכתב כי זו מערכה שתחזור על עצמה כהדרן ואפגע? ואם כך, איפה מי שאמורה לחבוק, להתריע ולהיות לי המישהו הזה שיוריד את כל לחץ האוויר?
עולם כאוטי. צרכן אנושי של כאוס וכוח שאין לו עוגן.
האם בגלל שגבי חשוף אז אפשר לנשוף חזק יותר לכיוון העורף?
האם בגלל שיד רוחצת יד כדי לדפוק את השלישית, אצטרך לשלם מחיר משולש?
ואם יובלי חיי יובילו אותי בסופו של דבר לנהר? לא יודעת.
התנפצה לה בועת אשליות, עומדת לבד אחרי הפיצוץ ומביטה בכלום, ריקנות, לא מבינה למה בעצם.
חשבתי שהיה מדובר בדבר אחר, אבל מה שנגלה מול עיניי כאב שבעתיים.
קמתי בתחושת זחיחות אבל אחרי חצי שעה כבר חל בי מהפך, הייתי מודאגת, כואבת ונעלבת - למה זה מגיע לי? לא יהיה מישהו שיענה לי על זה.
התנפצו להן האשליות ואני לא יודעת מאיפה להתחיל.
אולי מהצעד הקטן לעבר בניית מערך מחשבות אחר וככה אולי יפסיק את כל הסבל.
נורא קשה כשכזה כואב.
נורא קשה
אני אשמה - אני!
וחבל שלא ידעתי את זה קודם, הייתי מאשימה את עצמי לפני שהייתי עוברת את השנים האחרונות. אני יודעת שיהיה טוב, רק קשה לי לראות את זה בכלל מגיע.

 

[תחינה 1]

השם שבחרת אומר הרבה

אם רק תרצי תלמדי לנשום מחדש
לא בהכרח לבד אם אפשר בשניים
את לא אשמה כי גם אני חייתי בצד האשם שנים
לפעמים אנשים מראים לנו את הצד שלא טוב לנו לראות
אני מאמינה שלאמת שתיי פנים גם אם לא רואים זאת.
אם בחרת בחיים של כאוס וכוח כמי שאין לה עוגן
אין לי מקום לחבק אותך, אלא להשאיר אותך במקומך ולקוות לטוב.

ובכל זאת קבלי

בשורות טובות.

 

[ואם רק ארצה]

אני דווקא כן נושמת,

הפוסט שלי נגע בזיכרון.
הרבה מהפוסטים שלי נוגעים בזיכרונות שעולים מדי פעם ומקבלים ביטוי שכזה.
החיים שאני בוחרת, אלו הם החיים שאני רואה בהם שביל אמצע, מאוזן וכזה שידעתי ויכלתי לחשוב ולהרגיש בו ממקום של חופש, אמת וכמובן את הצד החיובי שבחיים.
תקראי לזה איך שתקראי לזה, אני קוראת לזה מפגש אופטימיות עם הצד היפה של הרציונל. תודה על תגובתך.