ואם רק ארצה
New member
סבתא
סבתא, מוזר לי שאני כותבת לך בעברית, מצד שני, אני מדברת אלייך מהלב, שזאת שפה שתביני.
לראות אותך מחייכת עם העיניים, מחכה לי על הספה וקוראת לי 'יפה של סבתא, כמה שאת יפה, בואי אלי', ואז חיבוק חזק.
אבל את כבר לא מחכה לי, אנחנו נפגשות בחלומות כשאני כבר מתה מגעגועים אלייך, כאילו הנשמה דיברה ושלפה לי מהזיכרון את הבבואה שלך כדי להמשיך לנשום ואז אני קמה ומלאה מהנוכחות שלך בי ואז הכל בסדר, היית שם.
קראת לי אישה קטנה. אותי הכי אהבת, אותי הכי פינקת ובשבילך הייתי ההכי מיוחדת. בשבילי זה היה כמו לקטוף את הגביע הקדוש ללא תחרות, ידעת מי אני עוד לפניי. אולי בגלל זה שרדת את המלחמה וכל הטרגדיות כאילו רק עברו לידך ואולי בגלל זה בחרת בי, כי תמיד ידעת ומהר מי עומד מולך. אף אחד ושום דבר לא נסתר היה מעינייך, ידעת הכל איכשהו, החיים היו על כף ידך ואולי בגלל זה סבא כל כך העריץ אותך.
לפעמים אני מרימה ראש ומסתכלת ברקיע האינסופי ויודעת שאת שם איפשהו ואני לא יכולה לראות אותך כי התכול מסתיר לי. ואז אני מתנחמת במחשבה שאת איפשהו שם מאחורי זה, מסתכלת עלי ושומרת, ואז מתחילה שיחה בתוך הלב.
כל הנכדים משוועים לעוד שיחת שולחן איתך, לבוא אלייך, לבכות קצת כי עברו כמה דברים, כמו שאת בטח יודעת ורואה. ולי בא רק לרוץ מעלה במדרגות, פתוח את הדלת עוד פעם, להכנס אלייך, לראות אותך יושבת מצפה לי על הספה, להרגיש את האור על ריצפת השיש ואת ריח הגרניום מהמרפסת, רק עוד פעם אחת כי הכל שם זה את. שרק אני יושבת וישנה לצדך, בדיוק כמו סבא. מה תגידי לי אז? שהכל עובר. אשב על כיסא מולך ואבכה קצת מהוידויים ואז תגידי לי שוב עד כמה אני כל כך יפה ותכעסי עד כמה אני לא יודעת את זה, שיגיע מישהו אחר ויאהב אותי ולמה אני לא חושבת קצת על עצמי. וכשאוריד את הראש ממבוכה את תרימי את הקול שוב ותוכיחי אותי. ואולי רק את זה אני צריכה עוד רק פעם אחת לשמוע, את זה. ואז תפרסי בפניי חוכמת חיים חותכת ותאסרי עלי לבכות כי החיים הם לא באמת הכאב הזה שאני מרגישה והוא לא באמת כזה נורא כי יש תמיד אפשרות אחרת, אני רק צריכה לבחור. כמה כאבת על הבת שלך ועדיין, רק עם הנכדים זה הרבה יותר עוצמתי. עזבת אותי איתה כשאני מגדלת אותה והיא גונבת לי נעורים. אני זאת שצריכה לשמור עליה ולהגיד לה איך הם החיים ולאן הצעדים שלה מובילים ולי לא היתה את המשענת הזאת אלא רק את הגעגוע אלייך שאראה אותך מתישהו ותגידי לי עוד מילה של סבתא כי אני חווה חיים של יתומה. כמו שאמרת לה.
סבתא, אני צריכה עזרה בהרבה מאוד החלטות והרבה מאוד ממך תומכת בי עכשיו. אני רוצה לשים קץ לסבל הזה, עד כמה שאמרת לי אז להתאפק, אני כבר לא יכולה.
אני רוצה לקחת מזוודה וטף וללכת מכאן. לברוח. להתחיל משהו חדש ואחר עם הכל ולא להסתכל אחורה יותר כי זה סבל. אני רוצה לאהוב גבר כמו שאהבת את סבא, בחולשה ועוצמה, אהבה כי הוא אוהב אותי. ואני רוצה שיאהבו אותי כמו שסבא אהב אותך אבל לא למות מצער.
הצער כבר הורג אותי לאט לאט חיה, ואני לא בנויה לחיות בו ואני רוצה לחיות.
אני רוצה נאמנות כמו המוסר שבנית בי, אבל שזה יהיה כלפיי, עם גבר שיידע לכבד אותי כי הוא יודע שהוא גבר, עם אישיות. כמו שהיה סבא -חזק ורציני, בלי הרבה משחקים ובטח לא מתעלל רגשית.
כדי להריח אותך אני תמיד מתגנבת להתיז את הבושם שלך ואז את שם, אומרת לי את זה שיהיה בסדר ושתדאגי למצוא ולשלוח אלי גם את זה, משם למעלה.
אם רק תבואי אלי ותשלחי לי איזה מסר שיאמר לי מתי זה רק יקרה, לפחות אפסיק כל כך הרבה לבכות, אקח אוויר ואמשיך הלאה. אבל אני לא יכולה להשען רק על אמונה או משאלת לב אלא שאני צריכה לראות אותך. בחלום מרוב צער התחננתי להשאר איתך ולא נתת לי, התבוננת בי עצובה. שזה בעצם העצב שאני רואה על עצמי, זה הרי לא באמת, זה חלום. מלנכוליה זאת לא אני, זה לא הבית שלי. אז לפחות אם את רק מתבוננת ורואה שזה השיעור שלי, תעצרי אותו, תעבירי אותי וסיימי אותו. גם אם תלבישי עלי בגידה, העיקר שזה אמיתי ועוצמתי עם גבר שבאמת יאהב אותי ויידע לדבר איתי ולהגיד לי שאני מעצבנת אותו, שהוא כבר לא יכול איתי ומה לא בסדר בי ועם כל זה לזרוק את זה כמו שק לאחור ולהמשיך קדימה, כמו שגברים עושים, כמו שסבא עשה, רק לא לראות אותי בוכה ולעמוד באדישות ולהתעלל באכזריות.
תוציאי ממני את היופי ותני לי אושר, זה כנראה לא הולך יחד. תני לי מה שביקשתי ואשתוק. בואי נפגש בחלום, אני רק רוצה להרגיש אותך, אני כל כך מתגעגעת אלייך.
סבתא, מוזר לי שאני כותבת לך בעברית, מצד שני, אני מדברת אלייך מהלב, שזאת שפה שתביני.
לראות אותך מחייכת עם העיניים, מחכה לי על הספה וקוראת לי 'יפה של סבתא, כמה שאת יפה, בואי אלי', ואז חיבוק חזק.
אבל את כבר לא מחכה לי, אנחנו נפגשות בחלומות כשאני כבר מתה מגעגועים אלייך, כאילו הנשמה דיברה ושלפה לי מהזיכרון את הבבואה שלך כדי להמשיך לנשום ואז אני קמה ומלאה מהנוכחות שלך בי ואז הכל בסדר, היית שם.
קראת לי אישה קטנה. אותי הכי אהבת, אותי הכי פינקת ובשבילך הייתי ההכי מיוחדת. בשבילי זה היה כמו לקטוף את הגביע הקדוש ללא תחרות, ידעת מי אני עוד לפניי. אולי בגלל זה שרדת את המלחמה וכל הטרגדיות כאילו רק עברו לידך ואולי בגלל זה בחרת בי, כי תמיד ידעת ומהר מי עומד מולך. אף אחד ושום דבר לא נסתר היה מעינייך, ידעת הכל איכשהו, החיים היו על כף ידך ואולי בגלל זה סבא כל כך העריץ אותך.
לפעמים אני מרימה ראש ומסתכלת ברקיע האינסופי ויודעת שאת שם איפשהו ואני לא יכולה לראות אותך כי התכול מסתיר לי. ואז אני מתנחמת במחשבה שאת איפשהו שם מאחורי זה, מסתכלת עלי ושומרת, ואז מתחילה שיחה בתוך הלב.
כל הנכדים משוועים לעוד שיחת שולחן איתך, לבוא אלייך, לבכות קצת כי עברו כמה דברים, כמו שאת בטח יודעת ורואה. ולי בא רק לרוץ מעלה במדרגות, פתוח את הדלת עוד פעם, להכנס אלייך, לראות אותך יושבת מצפה לי על הספה, להרגיש את האור על ריצפת השיש ואת ריח הגרניום מהמרפסת, רק עוד פעם אחת כי הכל שם זה את. שרק אני יושבת וישנה לצדך, בדיוק כמו סבא. מה תגידי לי אז? שהכל עובר. אשב על כיסא מולך ואבכה קצת מהוידויים ואז תגידי לי שוב עד כמה אני כל כך יפה ותכעסי עד כמה אני לא יודעת את זה, שיגיע מישהו אחר ויאהב אותי ולמה אני לא חושבת קצת על עצמי. וכשאוריד את הראש ממבוכה את תרימי את הקול שוב ותוכיחי אותי. ואולי רק את זה אני צריכה עוד רק פעם אחת לשמוע, את זה. ואז תפרסי בפניי חוכמת חיים חותכת ותאסרי עלי לבכות כי החיים הם לא באמת הכאב הזה שאני מרגישה והוא לא באמת כזה נורא כי יש תמיד אפשרות אחרת, אני רק צריכה לבחור. כמה כאבת על הבת שלך ועדיין, רק עם הנכדים זה הרבה יותר עוצמתי. עזבת אותי איתה כשאני מגדלת אותה והיא גונבת לי נעורים. אני זאת שצריכה לשמור עליה ולהגיד לה איך הם החיים ולאן הצעדים שלה מובילים ולי לא היתה את המשענת הזאת אלא רק את הגעגוע אלייך שאראה אותך מתישהו ותגידי לי עוד מילה של סבתא כי אני חווה חיים של יתומה. כמו שאמרת לה.
סבתא, אני צריכה עזרה בהרבה מאוד החלטות והרבה מאוד ממך תומכת בי עכשיו. אני רוצה לשים קץ לסבל הזה, עד כמה שאמרת לי אז להתאפק, אני כבר לא יכולה.
אני רוצה לקחת מזוודה וטף וללכת מכאן. לברוח. להתחיל משהו חדש ואחר עם הכל ולא להסתכל אחורה יותר כי זה סבל. אני רוצה לאהוב גבר כמו שאהבת את סבא, בחולשה ועוצמה, אהבה כי הוא אוהב אותי. ואני רוצה שיאהבו אותי כמו שסבא אהב אותך אבל לא למות מצער.
הצער כבר הורג אותי לאט לאט חיה, ואני לא בנויה לחיות בו ואני רוצה לחיות.
אני רוצה נאמנות כמו המוסר שבנית בי, אבל שזה יהיה כלפיי, עם גבר שיידע לכבד אותי כי הוא יודע שהוא גבר, עם אישיות. כמו שהיה סבא -חזק ורציני, בלי הרבה משחקים ובטח לא מתעלל רגשית.
כדי להריח אותך אני תמיד מתגנבת להתיז את הבושם שלך ואז את שם, אומרת לי את זה שיהיה בסדר ושתדאגי למצוא ולשלוח אלי גם את זה, משם למעלה.
אם רק תבואי אלי ותשלחי לי איזה מסר שיאמר לי מתי זה רק יקרה, לפחות אפסיק כל כך הרבה לבכות, אקח אוויר ואמשיך הלאה. אבל אני לא יכולה להשען רק על אמונה או משאלת לב אלא שאני צריכה לראות אותך. בחלום מרוב צער התחננתי להשאר איתך ולא נתת לי, התבוננת בי עצובה. שזה בעצם העצב שאני רואה על עצמי, זה הרי לא באמת, זה חלום. מלנכוליה זאת לא אני, זה לא הבית שלי. אז לפחות אם את רק מתבוננת ורואה שזה השיעור שלי, תעצרי אותו, תעבירי אותי וסיימי אותו. גם אם תלבישי עלי בגידה, העיקר שזה אמיתי ועוצמתי עם גבר שבאמת יאהב אותי ויידע לדבר איתי ולהגיד לי שאני מעצבנת אותו, שהוא כבר לא יכול איתי ומה לא בסדר בי ועם כל זה לזרוק את זה כמו שק לאחור ולהמשיך קדימה, כמו שגברים עושים, כמו שסבא עשה, רק לא לראות אותי בוכה ולעמוד באדישות ולהתעלל באכזריות.
תוציאי ממני את היופי ותני לי אושר, זה כנראה לא הולך יחד. תני לי מה שביקשתי ואשתוק. בואי נפגש בחלום, אני רק רוצה להרגיש אותך, אני כל כך מתגעגעת אלייך.
