yehudit4god
New member
בדד
תמיד הייתי לבד. בת יחידה לאמא חולה ואבא עסוק, לא הזמינו אותי למסיבות וארועים. ילדה שקופה שאף אחד לא שם לב לקיומה
הייתי זו שנדבקת לילדים החדשים או הביישנים בכתה, בהתחלה הם שמחו על ההתחלה הנהדרת ואז כשגילו מה מקומי בכתה, גם הם נטשו ועברו לקבוצת המקובלים
כשהיו מסיבות, היו מעבירים פתקים ומתלחששים שרק אני לא אשמע, או בעצם כדי שאשמע , שאדע שיש מסיבה ואינני מוזמנת
תמיד חשבתי שילדים זה פשוט רעים, זה יעבור כשאגדל. בטח אתחתן ויהיו לי המון חברים יום אחד
אבל תמיד הרגשתי לבד. גם כשהייתי עם אנשים
ויום אחד, היא ניפטרה , אמא שלי
אבא המשיך לעבוד ונשארתי לבד, עוד יותר לבד
בגיל 15 ומשהו מישהי ניצלה את הצורך העז שלי בחברות, אהבה, אמא.... לא נמשכתי לנשים מעולם , אבל מצאתי את עצמי ביחסים עם אשה
יחסים לא הגיוניים, יחסים שאפילו לא רציתי. היא ניצלה ואני רק רציתי חברה, רציתי את אמא שלי, רק לא רציתי להיות לבד יותר
בכוחות אחרונים הצלחתי לצאת גם מהיחסים האלה, עם הרבה שריטות בראש ורצון עז לסיים את החיים
סבלתי מדיכאון גדול מאוד
בצבא מצבי מעט השתפר, היו לי מעט חברים וגם קשר עם בחור, סיפור אהבה שנגמר
וכשהוא נגמר שוב, הייתי לבד
גם השירות הצבאי נגמר, והייתי שוב, לבד
נסעתי לחו"ל, התחתנתי וילדתי , חשבתי שעכשיו יש לי משפחה, לעולם לא אהיה יותר לבד
אבל התחתנתי עם האיש שיותר מהכל גרם לי להרגיש לבד
בחור שלא אוהב לדבר, בחור ביישן, מופנם
כמו באותם ימים בבית הספר היסודי, כשבחרתי חברים ביישנים ומופנמים, כאלה שידעתי שלא יעזבו אותי
גם עכשיו, חזרתי על אותה התבנית ונישאתי לביישן ומופנם, האהבה שלנו מזוייפת , אני חושבת
מצאתי עבודות שונות ותמיד אני מסיימת באותה הצורה, אני חושבת שאנשים חברים שלי והם בסופו של דבר מתנהגים כהפך הגמור
ועכשיו אני בעבודה אחת... בהתחלה הזמינו אותי לצהרים הביעו התעניינות, צחקנו ודיברנו הרבה, שוב נכנסתי לאשליה שהפעם יהיו לי חברים, יקבלו ויאהבו אותי
ואז יום אחד שוב הכל התהפך
כולם יוצאים לאכול בלעדיי, אף אחד לא מזמין אותי לצהריים
גם לאף אחד לא באמת אכפת מה יש לי להגיד
היום הגיעה בחורה חדשה לעבודה, אנחנו צוות קטן, החברה לקחו אותה לצהריים ואותי לא הזמינו
אני מחשיבה את עצמי חברותית, נחמדה, תמיד מציעה לעזור, אני נראית טוב , מנסה מאוד מאוד להתאים את עצמי
אבל בסוף היום
תמיד הייתי ותמיד אהיה לבד
זה כל כך כואב שלא מקבלים אותי
שלא מזמינים אותי
אני אמורה להתרגל לזה אחרי שלושים ומשהו שנים של נידוי חברתי
ללבד הזה
אבל זה לא ממש מצליח
כואב להיות לבד בעולם
אני כל כך רוצה לחיות בשביל הילדים שלי
ובאותו הזמן יש קול קטן שאומר, הלוואי שלא הייתי נולדת , הלוואי שלא הייתי קיימת
אני יודעת שאני מאוד מצליחה במה שאני עושה, אני יודעת גם שאני עושה מאמצים גדולים מאוד לא לפגוע באף אחד ולהשתייך תמיד
אבל כנראה שאני משדרת משהו, משהו אחר
שאני מוזרה
או בודדה
או אולי הם מפרשים את נסיונות העל שלי להשתייך כמשהו עלוב, משהו שצריך לזלזל בו
כל כך עצוב להיות לבד, שלא מקבלים אותי
תמיד הייתי לבד. בת יחידה לאמא חולה ואבא עסוק, לא הזמינו אותי למסיבות וארועים. ילדה שקופה שאף אחד לא שם לב לקיומה
הייתי זו שנדבקת לילדים החדשים או הביישנים בכתה, בהתחלה הם שמחו על ההתחלה הנהדרת ואז כשגילו מה מקומי בכתה, גם הם נטשו ועברו לקבוצת המקובלים
כשהיו מסיבות, היו מעבירים פתקים ומתלחששים שרק אני לא אשמע, או בעצם כדי שאשמע , שאדע שיש מסיבה ואינני מוזמנת
תמיד חשבתי שילדים זה פשוט רעים, זה יעבור כשאגדל. בטח אתחתן ויהיו לי המון חברים יום אחד
אבל תמיד הרגשתי לבד. גם כשהייתי עם אנשים
ויום אחד, היא ניפטרה , אמא שלי
אבא המשיך לעבוד ונשארתי לבד, עוד יותר לבד
בגיל 15 ומשהו מישהי ניצלה את הצורך העז שלי בחברות, אהבה, אמא.... לא נמשכתי לנשים מעולם , אבל מצאתי את עצמי ביחסים עם אשה
יחסים לא הגיוניים, יחסים שאפילו לא רציתי. היא ניצלה ואני רק רציתי חברה, רציתי את אמא שלי, רק לא רציתי להיות לבד יותר
בכוחות אחרונים הצלחתי לצאת גם מהיחסים האלה, עם הרבה שריטות בראש ורצון עז לסיים את החיים
סבלתי מדיכאון גדול מאוד
בצבא מצבי מעט השתפר, היו לי מעט חברים וגם קשר עם בחור, סיפור אהבה שנגמר
וכשהוא נגמר שוב, הייתי לבד
גם השירות הצבאי נגמר, והייתי שוב, לבד
נסעתי לחו"ל, התחתנתי וילדתי , חשבתי שעכשיו יש לי משפחה, לעולם לא אהיה יותר לבד
אבל התחתנתי עם האיש שיותר מהכל גרם לי להרגיש לבד
בחור שלא אוהב לדבר, בחור ביישן, מופנם
כמו באותם ימים בבית הספר היסודי, כשבחרתי חברים ביישנים ומופנמים, כאלה שידעתי שלא יעזבו אותי
גם עכשיו, חזרתי על אותה התבנית ונישאתי לביישן ומופנם, האהבה שלנו מזוייפת , אני חושבת
מצאתי עבודות שונות ותמיד אני מסיימת באותה הצורה, אני חושבת שאנשים חברים שלי והם בסופו של דבר מתנהגים כהפך הגמור
ועכשיו אני בעבודה אחת... בהתחלה הזמינו אותי לצהרים הביעו התעניינות, צחקנו ודיברנו הרבה, שוב נכנסתי לאשליה שהפעם יהיו לי חברים, יקבלו ויאהבו אותי
ואז יום אחד שוב הכל התהפך
כולם יוצאים לאכול בלעדיי, אף אחד לא מזמין אותי לצהריים
גם לאף אחד לא באמת אכפת מה יש לי להגיד
היום הגיעה בחורה חדשה לעבודה, אנחנו צוות קטן, החברה לקחו אותה לצהריים ואותי לא הזמינו
אני מחשיבה את עצמי חברותית, נחמדה, תמיד מציעה לעזור, אני נראית טוב , מנסה מאוד מאוד להתאים את עצמי
אבל בסוף היום
תמיד הייתי ותמיד אהיה לבד
זה כל כך כואב שלא מקבלים אותי
שלא מזמינים אותי
אני אמורה להתרגל לזה אחרי שלושים ומשהו שנים של נידוי חברתי
ללבד הזה
אבל זה לא ממש מצליח
כואב להיות לבד בעולם
אני כל כך רוצה לחיות בשביל הילדים שלי
ובאותו הזמן יש קול קטן שאומר, הלוואי שלא הייתי נולדת , הלוואי שלא הייתי קיימת
אני יודעת שאני מאוד מצליחה במה שאני עושה, אני יודעת גם שאני עושה מאמצים גדולים מאוד לא לפגוע באף אחד ולהשתייך תמיד
אבל כנראה שאני משדרת משהו, משהו אחר
שאני מוזרה
או בודדה
או אולי הם מפרשים את נסיונות העל שלי להשתייך כמשהו עלוב, משהו שצריך לזלזל בו
כל כך עצוב להיות לבד, שלא מקבלים אותי