כל האהבה במלואה
New member
אני בחיים לא אכתוב לך בגלוי
רק פה בסתר, שאף אחד לא רואה, שאני יושבת בחדר ואמא עדה לדמעות הכאב שלי.
הכרתי אותך לפני קצת יותר מ 4 וחצי שנים. לא האמנתי שתתפוס אצלי מקום כל כך הרבה זמן.
התאהבתי בך בטיפשות .ידעתי שהקשר שלנו לא יוביל בחיים לנישואים, וזה היה לי נוח ככה. כי אני לא טיפוס שמתאים לחתונה ולילדים. כי יש אנשים שפשוט לא מגיע להם. והם לא בנויים לזה. אני אחת מהם. אין לי חלומות על שמלה לבנה, וגם לא על ילדים. ובין כל זה מצאתי אותך, היינו כל כך דומים. חשבנו דומה, וידענו שיהיה לנו כייף כמה שנים יחד.
תמיד אמרת לי שכייף לך איתי . ושאתה מת עליי. ושאתה לא רוצה להיות רחוק ממני. גם אז, שפתחתי את הפלאפון שלך מתוך כוח פנימי עז שאמר לי לעשות את זה. גם אם בחיים לא נגעתי לך בפלאפון, גם אם בחיים לא ראיתי איך המסך של הפלאפון שלך נראה שהוא דלוק. גם אז לא האמנתי שאמצא את ההודעות האלה. לא האמנתי שבגדת בי, כבר מאז. והמשכת את הקשר כאילו כלום לא קרה. ועוד המשכת להאכיל אותי שקרים, גם שהייתה אישה אחרת. עולות בי מחשבות על בדיקות, אולי הדבקת אותי במשהו ועם כמה הייית. אך מעל הכל עולה בי השאלה למה? למה בגדת? מה היה חסר לך? ואם היה חסר. למה לא יכולת לפתור איתי את זה? למה בדרך כל כך מכוערת שהשאירה בי צלקת גדולה ?
אני מתגעגעת. העברתי את הימים האחרונים עם מישהו אחר, עשיתי מאמצים שיהיה לי כייף איתו. ואני מנסה לשכוח אותך.אני יודעת שאתמול בלילה בכיתי לו שעה והוא היה שם כדי לחבק ולהזכיר לי שיש נחמה. אבל הוא גם יתקדם, ימשיך בלעדיי בקרוב.בקושי מחוות אהבה ברחוב הוא מסוגל לתת לי, ואיתך זה לא שינה לך. היית מנשק אותי גם באמצע כביש בפקק הכי ארוך. וזהו. זה אבוד. כהרגלי סיפרתי לכולם על הפרידה שלנו, על שבגדת בי. אנחנו כבר לא נחזור. אבל אם רק היית יודע שכולם ממשיכים בחיים שלהם ורק אנחנו כבר לא נהיה יחד כולם משאירים אותי לבד בסוף היום ורק אני נשארת לחשוב עלייך.
אם לפחות היית מתחרט. אבל גם זה לא. אפילו הודעה אחת לא שלחת, מלבד הודעה שהאשמת אותי בשקר. הכי קל להאשים אחרים.
אני אתגבר מכאן...
זה רק המכתב שרציתי לשלוח לך, ובחיים לא אשלח.
"אבל בסך הכל בסדר
הכרתי מישהו אחר
שהחיוך שלך הוא אתה. והמבט שלו מזכיר לי את שלך.
אך אתה כל הזמן חוזר, להסתיר לי את השמש
אתה לא שואל אם אפשר. למרות שאתה הלכת הרבה ממך נשאר..."...
רק פה בסתר, שאף אחד לא רואה, שאני יושבת בחדר ואמא עדה לדמעות הכאב שלי.
הכרתי אותך לפני קצת יותר מ 4 וחצי שנים. לא האמנתי שתתפוס אצלי מקום כל כך הרבה זמן.
התאהבתי בך בטיפשות .ידעתי שהקשר שלנו לא יוביל בחיים לנישואים, וזה היה לי נוח ככה. כי אני לא טיפוס שמתאים לחתונה ולילדים. כי יש אנשים שפשוט לא מגיע להם. והם לא בנויים לזה. אני אחת מהם. אין לי חלומות על שמלה לבנה, וגם לא על ילדים. ובין כל זה מצאתי אותך, היינו כל כך דומים. חשבנו דומה, וידענו שיהיה לנו כייף כמה שנים יחד.
תמיד אמרת לי שכייף לך איתי . ושאתה מת עליי. ושאתה לא רוצה להיות רחוק ממני. גם אז, שפתחתי את הפלאפון שלך מתוך כוח פנימי עז שאמר לי לעשות את זה. גם אם בחיים לא נגעתי לך בפלאפון, גם אם בחיים לא ראיתי איך המסך של הפלאפון שלך נראה שהוא דלוק. גם אז לא האמנתי שאמצא את ההודעות האלה. לא האמנתי שבגדת בי, כבר מאז. והמשכת את הקשר כאילו כלום לא קרה. ועוד המשכת להאכיל אותי שקרים, גם שהייתה אישה אחרת. עולות בי מחשבות על בדיקות, אולי הדבקת אותי במשהו ועם כמה הייית. אך מעל הכל עולה בי השאלה למה? למה בגדת? מה היה חסר לך? ואם היה חסר. למה לא יכולת לפתור איתי את זה? למה בדרך כל כך מכוערת שהשאירה בי צלקת גדולה ?
אני מתגעגעת. העברתי את הימים האחרונים עם מישהו אחר, עשיתי מאמצים שיהיה לי כייף איתו. ואני מנסה לשכוח אותך.אני יודעת שאתמול בלילה בכיתי לו שעה והוא היה שם כדי לחבק ולהזכיר לי שיש נחמה. אבל הוא גם יתקדם, ימשיך בלעדיי בקרוב.בקושי מחוות אהבה ברחוב הוא מסוגל לתת לי, ואיתך זה לא שינה לך. היית מנשק אותי גם באמצע כביש בפקק הכי ארוך. וזהו. זה אבוד. כהרגלי סיפרתי לכולם על הפרידה שלנו, על שבגדת בי. אנחנו כבר לא נחזור. אבל אם רק היית יודע שכולם ממשיכים בחיים שלהם ורק אנחנו כבר לא נהיה יחד כולם משאירים אותי לבד בסוף היום ורק אני נשארת לחשוב עלייך.
אם לפחות היית מתחרט. אבל גם זה לא. אפילו הודעה אחת לא שלחת, מלבד הודעה שהאשמת אותי בשקר. הכי קל להאשים אחרים.
אני אתגבר מכאן...
זה רק המכתב שרציתי לשלוח לך, ובחיים לא אשלח.
"אבל בסך הכל בסדר
הכרתי מישהו אחר
שהחיוך שלך הוא אתה. והמבט שלו מזכיר לי את שלך.
אך אתה כל הזמן חוזר, להסתיר לי את השמש
אתה לא שואל אם אפשר. למרות שאתה הלכת הרבה ממך נשאר..."...
