מכתב פרידה
האמת שמוזר לי ההחלטה לכתוב לך פה... אבל אני זוכרת שכתבת קצת לפורום מכתב שלא נשלח וזה הדבר הכי קרוב שמצאתי לזה.
האמת היא שגם מוזר לי לכתוב לך את המכתב הזה, פשוט 30 שנה נלחמתי כי רציתי לאהוב אותך ולא הרגשתי שאני מסוגלת. במשך עשרות שנים חייתי עם תחושת חוסר הנוחות שבי, ניסיתי להבין איך אפשר להפסיק לסבול, להפסיק לכאוב.
ופתאום החלטתי לכתוב לך... ודווקא פה.
זאת תקופה מספיק ארוכה, כדי שאבין שהגיע הזמן. הבנתי שאני מוכנה להיפרד מהחלק הקורבני, הכועס, המתוסכל, השונא, הכאוב, הסובל.
כל כך הרבה פעמים בעבר ניסיתי להיפרד ממך, וכולן באו ממקום שסלד ממך, מתסכול, מרצון להיות מישהי אחרת. שאולי אם הייתי באה ממשפחה אחרת, מהורים אחרים, אז היה לי יותר קל. האמת, שברור שהיה לי יותר קל....
א-ב-ל לא היית את. את מבינה, אני אוהבת אותך. את העקשנות שלך, את הנחישות הבלתי נגמרת, וכל מה שהופך אותך לדבר המיוחד הזה שיוצר אותך.
ואת נוצרת מכל מה שעברת. ואלוהים, מה שעברת. לא עברת דברים מזעזעים, אבל היה לך לא פשוט נפשית ורגשית, אני יודעת.
כן, אני יודעת שגם פגעת באנשים והם בך, אני יודעת שאת מקבלת החלטות שאת לא מרגישה איתן הכי נעים בעולם. ואני יודעת שאחד הדברים שהכי חשובים לך בעולם זה להפוך לבן אדם טוב יותר.
אני יודעת שכל מה שאת עושה את עושה לא ממקום של רצון לפגוע, אלא מתוך הרגשה שזה מה שהכי נכון כרגע.
כל כך הרבה שנים שנאת את עצמך. אני זוכרת את היום שהרגשת שאת לא מסוגלת לנשום יותר, שאת לא יכולה יורת עם הכאב הזה שאוכל אותך מבפנים והחלטת להילחם. אבל ממש. כי הרגשת שאם לא יהיה פתרון, את פשוט תפסיקי לנשום.
אני זוכרת שחיפשת שעות על גבי שעות פתרונות, ולא בחלת בשום פתרון. היום, אני חושבת כמה שזה מדהים בך. שנים על גבי שנים שאת מחפשת פתרונות ועושה עבודה עם עצמך, ומעולם לא ויתרת. מעולם.
אני רואה אותך היום מאמינה בעצמך, וזה מדהים אותי. בעיקר כי אני יודעת באיזו סביבה של חוסר אמונה גדלת. אני יודעת כמה היה לך קשה להאמין בעצמך, לסמוך על עצמך. אני יודעת אלו מחירים שילמת, איזה שטויות עשית ואיזה כאבי לב עברת.
ואני מתאהבת בך, אני מודה. כן, גם בחלק הזה שעשה שטויות ופגע באנשים, כי אני יודעת מאיפה זה הגיע. אני מתאהבת בך כשאני רואה את הרעב שלך לצמוח ולגדול. אני מתאהבת בך כשאני רואה אותך מתעקשת ליצור את החיים המדהימים שמגיע לך לקבל.
אני מתאהבת ברצון שלך ללמוד מכל מה שקורה לך.
וכל כך מוזר לי להסתכל עלייך ולאהוב אותך.
במיוחד שאני זוכרת שנים על גבי שנים של תיעוב עצמי. שהיית מסתכלת על עצמך במראה ואומרת "אני אוהבת אותך". מצחיק. זה תרגיל שעשית מתוך תסכול, ורצון לצאת מהלולאה של ההתפשרות על החיים, ופשוט כל כך שנאת את עצמך שלא באמת היית מסוגלת להגיד את המשפט הזה ולהתכוון.
בגלל זה אני אוהבת אותך, בגלל העקשנות שלך לעשות את התרגיל הזה, העקשנות שלך על החיים שלך. המלחמה שלך על עצמך.
זאת מלחמה שלא חשבתי שתיגמר אי פעם.
והיא נגמרה. אני מסוגלת לשמוע את הספקות וחוסר האמונה של המשפחה שלך בך, ולחייך בשקט לעצמי, בידיעה ברורה שאני מסוגלת ושאני יכולה.
אני שומעת את הספקות שיש בך על הדרך שלך, על הרגעים שאת מבקרת את עצמך ולחייך- כי את מתעקשת לצמוח כל יום.
אני רואה את הדרך שעשית עד היום ואני המומה ממך, אני מתרגשת לחשוב על המקומות שעברת בהם, גאה במקום שבו את נמצאת היום בחיים ויודעת שהשמיים הם לא הגבול בשבילך.
יקירתי, בקשה לי אלייך, תמשיכי לאחוז בתכונות המדהימות האלו ולטפח אותן, ותמשיכי להיות מי שאת.
אני
האמת שמוזר לי ההחלטה לכתוב לך פה... אבל אני זוכרת שכתבת קצת לפורום מכתב שלא נשלח וזה הדבר הכי קרוב שמצאתי לזה.
האמת היא שגם מוזר לי לכתוב לך את המכתב הזה, פשוט 30 שנה נלחמתי כי רציתי לאהוב אותך ולא הרגשתי שאני מסוגלת. במשך עשרות שנים חייתי עם תחושת חוסר הנוחות שבי, ניסיתי להבין איך אפשר להפסיק לסבול, להפסיק לכאוב.
ופתאום החלטתי לכתוב לך... ודווקא פה.
זאת תקופה מספיק ארוכה, כדי שאבין שהגיע הזמן. הבנתי שאני מוכנה להיפרד מהחלק הקורבני, הכועס, המתוסכל, השונא, הכאוב, הסובל.
כל כך הרבה פעמים בעבר ניסיתי להיפרד ממך, וכולן באו ממקום שסלד ממך, מתסכול, מרצון להיות מישהי אחרת. שאולי אם הייתי באה ממשפחה אחרת, מהורים אחרים, אז היה לי יותר קל. האמת, שברור שהיה לי יותר קל....
א-ב-ל לא היית את. את מבינה, אני אוהבת אותך. את העקשנות שלך, את הנחישות הבלתי נגמרת, וכל מה שהופך אותך לדבר המיוחד הזה שיוצר אותך.
ואת נוצרת מכל מה שעברת. ואלוהים, מה שעברת. לא עברת דברים מזעזעים, אבל היה לך לא פשוט נפשית ורגשית, אני יודעת.
כן, אני יודעת שגם פגעת באנשים והם בך, אני יודעת שאת מקבלת החלטות שאת לא מרגישה איתן הכי נעים בעולם. ואני יודעת שאחד הדברים שהכי חשובים לך בעולם זה להפוך לבן אדם טוב יותר.
אני יודעת שכל מה שאת עושה את עושה לא ממקום של רצון לפגוע, אלא מתוך הרגשה שזה מה שהכי נכון כרגע.
כל כך הרבה שנים שנאת את עצמך. אני זוכרת את היום שהרגשת שאת לא מסוגלת לנשום יותר, שאת לא יכולה יורת עם הכאב הזה שאוכל אותך מבפנים והחלטת להילחם. אבל ממש. כי הרגשת שאם לא יהיה פתרון, את פשוט תפסיקי לנשום.
אני זוכרת שחיפשת שעות על גבי שעות פתרונות, ולא בחלת בשום פתרון. היום, אני חושבת כמה שזה מדהים בך. שנים על גבי שנים שאת מחפשת פתרונות ועושה עבודה עם עצמך, ומעולם לא ויתרת. מעולם.
אני רואה אותך היום מאמינה בעצמך, וזה מדהים אותי. בעיקר כי אני יודעת באיזו סביבה של חוסר אמונה גדלת. אני יודעת כמה היה לך קשה להאמין בעצמך, לסמוך על עצמך. אני יודעת אלו מחירים שילמת, איזה שטויות עשית ואיזה כאבי לב עברת.
ואני מתאהבת בך, אני מודה. כן, גם בחלק הזה שעשה שטויות ופגע באנשים, כי אני יודעת מאיפה זה הגיע. אני מתאהבת בך כשאני רואה את הרעב שלך לצמוח ולגדול. אני מתאהבת בך כשאני רואה אותך מתעקשת ליצור את החיים המדהימים שמגיע לך לקבל.
אני מתאהבת ברצון שלך ללמוד מכל מה שקורה לך.
וכל כך מוזר לי להסתכל עלייך ולאהוב אותך.
במיוחד שאני זוכרת שנים על גבי שנים של תיעוב עצמי. שהיית מסתכלת על עצמך במראה ואומרת "אני אוהבת אותך". מצחיק. זה תרגיל שעשית מתוך תסכול, ורצון לצאת מהלולאה של ההתפשרות על החיים, ופשוט כל כך שנאת את עצמך שלא באמת היית מסוגלת להגיד את המשפט הזה ולהתכוון.
בגלל זה אני אוהבת אותך, בגלל העקשנות שלך לעשות את התרגיל הזה, העקשנות שלך על החיים שלך. המלחמה שלך על עצמך.
זאת מלחמה שלא חשבתי שתיגמר אי פעם.
והיא נגמרה. אני מסוגלת לשמוע את הספקות וחוסר האמונה של המשפחה שלך בך, ולחייך בשקט לעצמי, בידיעה ברורה שאני מסוגלת ושאני יכולה.
אני שומעת את הספקות שיש בך על הדרך שלך, על הרגעים שאת מבקרת את עצמך ולחייך- כי את מתעקשת לצמוח כל יום.
אני רואה את הדרך שעשית עד היום ואני המומה ממך, אני מתרגשת לחשוב על המקומות שעברת בהם, גאה במקום שבו את נמצאת היום בחיים ויודעת שהשמיים הם לא הגבול בשבילך.
יקירתי, בקשה לי אלייך, תמשיכי לאחוז בתכונות המדהימות האלו ולטפח אותן, ותמשיכי להיות מי שאת.
אני
