אז.. עוד מכתב פרידה
שנה אזרחית עומדת להסתיים ולהפרד מאיתנו ולפנות את מקומה לשנה אזרחית חדשה.. ונראה שהפורום בסימן פרידות ומכתבי פרידה. וזה בלתי נמנע שגם אני אשאיר כאן על דפי הפורום המתחלפים את מכתב הפרידה שלי, הפרידה המשמעותית ביותר שעברתי השנה ואולי גם בחיים בכלל..
אז..
כבר יותר מחודש, יותר מ-5 שבועות בלעדיך.
קשה להאמין, אבל בסוף עשיתי את זה, נפרדתי ממך, אחרי התלבטויות רבות ומחשבות ופחדים.
אחרי עשרות שנים שגרמת לי לכאבים והרבה דם.
אחרי שחשבתי הרבה על איך לרפא אותך ולתת לך הזדמנות להישאר.
והשיחה הגורלית הזאת אז עם הרופא בבית החולים שהופניתי אליו, שהציע לי להיפרד ממך. וכמה הזדעזעתי מהמחשבה על כך.
ואחרי מחשבות ארוכות ולבטים שבסופן הגעתי למסקנה הבלתי נמנעת: כאשר אני עדיין רווקה ובת 39.. והשעון הביולוגי מתקתק.. הגיע הזמן להודות ולהתוודות שילדים כבר לא יהיו לי ממך. שמה שאתה יכול להציע לי זה רק עוד כאבים ודימום שהולכים וגוברים עם הזמן, שגורמים לי לחיות על תוספים והורמונים.. וככל שאתה הולך וגדל כך גם הכאבים והדימומים גדלים איתך..
בסופו של דבר החלטתי את ההחלטה הלא פשוטה בכלל והחלטתי להיפרד ממך ולתת להם להוציא אותך מגופי.
ובסופו של דבר, אחרי התלבטויות וחששות, נקבע התאריך, לראשונה בחיי חוויתי אשפוז וניתוח.. שבו נפרדתי ממך לשלום.
חתיכת טראומה הגוף עבר. לקח לו זמן להתרגל למצב החדש, בלעדיך. לא מעט כאבים וזיהום שהביא לאשפוז נוסף ועוד כאבים וסחרחורות ועוד..
ועכשיו, יותר מחמישה שבועות הגוף כבר מתאושש ומתחזק. הכאבים נעלמו כמעט כליל ופתאום אני קולטת: כבר יותר מחודש עבר מאז.. אילו היית עדיין בגופי, אילו לא הייתי נפרדת ממך, בזמן הזה כבר היית אמור לעבור מחזור נוסף ועוד כמה ימים חודשיים של דימום מוגבר וכאבים.. וזה לא היה. פתאום אני קולטת שנפרדתי ממך לצמיתות, מאותם ימים "הימים האלה של החודש", וביחד איתך נפרדתי סוף סוף מההורמונים שהכנסתי לגופי בצורה הנקראת "גלולות" ומתוסף הברזל שבגללך לקחתי באופן קבוע. פתאום כבר לא צריכה את כל אלה. מדהים איך כבר שבוע אחרי הפרידה ממך ההמוגלובין עלה בצורה מדהימה שהפתיעה אותי ואת הרופאים כאחד. וזה בלי לקחת תוספים כלשהם או אפילו להקפיד על תזונה מיוחדת. פשוט כי אתה כבר לא שם כדי לדמם ולגרום לאנמיה.
אני יודעת שיש כאלה שאולי יזדעזעו מהמכתב הזה. אחרי הכל אני עצמי בהתחלה הזדעזעתי מהרעיון של להיפרד ממך ועוד בגילי הצעיר יחסית.
אבל עכשיו כשאני מתאוששת וחוזרת לשגרת החיים, אותה שגרה רק בלי אותם "הימים של החודש" אני יודעת שזאת הייתה החלטה נכונה. החלטה קשה אך נכונה.
הייה שלום רחם.. (יקר? שלי? אף אחת מהמילים כבר לא ממש מתאימה.. אתה הרי כבר לא בגופי ולכן קשה לומר.. שלי).
והיו שלום גם אתם הגלולות וכדורי הברזל. כבר אין לי בכם צורך יותר.
שנה אזרחית עומדת להסתיים ולהפרד מאיתנו ולפנות את מקומה לשנה אזרחית חדשה.. ונראה שהפורום בסימן פרידות ומכתבי פרידה. וזה בלתי נמנע שגם אני אשאיר כאן על דפי הפורום המתחלפים את מכתב הפרידה שלי, הפרידה המשמעותית ביותר שעברתי השנה ואולי גם בחיים בכלל..
אז..
כבר יותר מחודש, יותר מ-5 שבועות בלעדיך.
קשה להאמין, אבל בסוף עשיתי את זה, נפרדתי ממך, אחרי התלבטויות רבות ומחשבות ופחדים.
אחרי עשרות שנים שגרמת לי לכאבים והרבה דם.
אחרי שחשבתי הרבה על איך לרפא אותך ולתת לך הזדמנות להישאר.
והשיחה הגורלית הזאת אז עם הרופא בבית החולים שהופניתי אליו, שהציע לי להיפרד ממך. וכמה הזדעזעתי מהמחשבה על כך.
ואחרי מחשבות ארוכות ולבטים שבסופן הגעתי למסקנה הבלתי נמנעת: כאשר אני עדיין רווקה ובת 39.. והשעון הביולוגי מתקתק.. הגיע הזמן להודות ולהתוודות שילדים כבר לא יהיו לי ממך. שמה שאתה יכול להציע לי זה רק עוד כאבים ודימום שהולכים וגוברים עם הזמן, שגורמים לי לחיות על תוספים והורמונים.. וככל שאתה הולך וגדל כך גם הכאבים והדימומים גדלים איתך..
בסופו של דבר החלטתי את ההחלטה הלא פשוטה בכלל והחלטתי להיפרד ממך ולתת להם להוציא אותך מגופי.
ובסופו של דבר, אחרי התלבטויות וחששות, נקבע התאריך, לראשונה בחיי חוויתי אשפוז וניתוח.. שבו נפרדתי ממך לשלום.
חתיכת טראומה הגוף עבר. לקח לו זמן להתרגל למצב החדש, בלעדיך. לא מעט כאבים וזיהום שהביא לאשפוז נוסף ועוד כאבים וסחרחורות ועוד..
ועכשיו, יותר מחמישה שבועות הגוף כבר מתאושש ומתחזק. הכאבים נעלמו כמעט כליל ופתאום אני קולטת: כבר יותר מחודש עבר מאז.. אילו היית עדיין בגופי, אילו לא הייתי נפרדת ממך, בזמן הזה כבר היית אמור לעבור מחזור נוסף ועוד כמה ימים חודשיים של דימום מוגבר וכאבים.. וזה לא היה. פתאום אני קולטת שנפרדתי ממך לצמיתות, מאותם ימים "הימים האלה של החודש", וביחד איתך נפרדתי סוף סוף מההורמונים שהכנסתי לגופי בצורה הנקראת "גלולות" ומתוסף הברזל שבגללך לקחתי באופן קבוע. פתאום כבר לא צריכה את כל אלה. מדהים איך כבר שבוע אחרי הפרידה ממך ההמוגלובין עלה בצורה מדהימה שהפתיעה אותי ואת הרופאים כאחד. וזה בלי לקחת תוספים כלשהם או אפילו להקפיד על תזונה מיוחדת. פשוט כי אתה כבר לא שם כדי לדמם ולגרום לאנמיה.
אני יודעת שיש כאלה שאולי יזדעזעו מהמכתב הזה. אחרי הכל אני עצמי בהתחלה הזדעזעתי מהרעיון של להיפרד ממך ועוד בגילי הצעיר יחסית.
אבל עכשיו כשאני מתאוששת וחוזרת לשגרת החיים, אותה שגרה רק בלי אותם "הימים של החודש" אני יודעת שזאת הייתה החלטה נכונה. החלטה קשה אך נכונה.
הייה שלום רחם.. (יקר? שלי? אף אחת מהמילים כבר לא ממש מתאימה.. אתה הרי כבר לא בגופי ולכן קשה לומר.. שלי).
והיו שלום גם אתם הגלולות וכדורי הברזל. כבר אין לי בכם צורך יותר.
