אובד ולומד
New member
מכתב לילד קטן
לאחיין שלי
אני לוקח נשימה עמוקה ושואף כשאני כותב לך.
וואו, לו היו התמונות שאני רואה יוצאות דרך השאיפה הזאת ועומדות מול כולם.
או לפחות אותיות היו יוצאות ומרכיבות מילים, משפטים שלמים.
ולא הייתי צריך להסביר את הכל...
אבל אין מה לעשות, ואת כל מה שמתרחש לי בלב וזורם לי דרך הורידים אל הראש ואל הבטן אני לא יכול להראות לאף אחד. אז אני מתבטא דרך הידיים וכותב.
והידיים שלי רוצות לצעוק המון המון דברים.
ברגע שיצאת, התחיל גשם שוטף מחוץ לבית. בישרת לעולם ברכה.
באת בצעקה כזאת...
קמתי מהמיטה כי זעקות השמחה של אמא שלי (להלן - סבתא שלך) לא נתנו לי לישון.
נכד ראשון, בכל זאת.
וגם השמים צעקו ביחד איתה. ברקים ורעמים, מים ורוח. סערה שוטפת של גשם! באת בפריצה אדירה כזאת שכל העולם שמע עליך...
ולא סתם.
אתה יודע איזה אבא יש לך?
וואו...
אני המעריץ מספר אחת שלו. אין עוד אחד כמוני.
אבא גיבור יש לך. בא ישר מהצבא לקחת את אמא שלך לבית החולים, וחזר כמה דקות אחרי כדי לטפל בהכנות אחרונות לתרגיל יחידה.
אתה יודע שהוא הציל את מפקד היחידה שלו ממוות? אתה יודע כמה פעילויות מבצעיות הוא עשה? ואתה יודע שאף אחד מאיתנו לא יודע כלום על מה שהוא עשה ואיפה הוא היה?
זה אבא שלך.
ואמא שלך, איזו בחורה...
לב זהב עם שכל טהור.
כזו צניעות וענווה. כזו שלוות נפש וסבלנות.
כל כך כל כך כיף להיות בחברתה.
הם כזה זוג מתוק, חמודים כל כך.
הוא גברי ומחוספס, היא אצילית ועדינה.
ואתה באת לשניהם. תערובת של שלמות כזאת...
והגשם ירד וירד וירד. הברכה לא הפסיקה עד מוצאי שבת.
נחת כזאת...
ללא רוח, ללא ברקים ורעמים כמו בשעה הראשונה ללידתך.
טיפות שיורדות ויורדות ויורדות ויורדות. ופשוט לא פוסקות. וזרמים אדירים הלכו והתעצמו בצידי הכביש, ושלוליות ענק הצטברו על השבילים, והירוק עדיין עמד על תילו. כאילו האביב לבש תחפושת של כמה עננים לרגע בכדי לקבל את ברכתו של החורף...
אפילו את הקור לא הרגישו!
וכמו המים - גם בי הצטברו כל מיני תובנות.
הטיפות נכנסו לי לפנים ולנשמה, חדרו עמוק עמוק אל תוך הלב והעצימו זרמים חדשים.
טובים ורעים כאחד.
כשיצאת הרעים הברק בחוץ.
ברק מראה לרגע את הכל בחשיכה. לרגע אחד הכל בהיר ונהיר, הכל פשוט ומובן, הכל חשוף וגלוי.
וכך, כאשר אתה יצאת, דברים התבהרו לי.
עמדתי ליד אביך / אחי בחדר הלידה - ונצבט לי הלב. הבטתי בו ובאמא שלך / גיסתי, והבנתי כי יש לי עוד הרבה לעבור בכדי לקבל אחריות על אוצר כמוך.
אתה יודע שהייתי אוטיסט?
אנשים מביטים בי היום ורואים תמונה אחרת לגמרי ממה שהייתי לפני שלוש שנים.
ורואים את ההצלחות שלי ואת הסמלים, את היופי והתואר.
אבל הם לא רואים את הפחדים שעולים לי מבפנים.
הם לא רואים את הרתיעות שעדיין מקוננות, את החששות שצפים חדשים לבקרים.
אני מפחד ליצור קשר עם בחורה.
בעוד חודשיים אני עומד לקבל 20 ומשהו חיילים לידיים. ואני מפחד לקחת עליהם אחריות.
אני מפחד לפגוע ולטעות.
נכון, עשיתי את הקפיצה הזאת. עברתי את הגיבוש ואת המסלול, יצאתי לקצינים וקיבלתי על עצמי את התפקיד.
אבל...
הכל בא מהר מדי. הכל התגלגל בצורה כל כך שוטפת - שלא ידעתי שאגיע למקום הזה, שאשתייך למדרגה הזאת.
ופתאום כולם מסתכלים עלי, וכולם מצפים ממני, וכולם מחכים למוצא פי.
ואני...?
אני עומד ליד אביך, ליד אמך, לידך - ומרגיש כל כך קטן...
כאילו כל מה שעשיתי עד עכשיו מתגמד.
לתפוס אוצר קטן כמוך ביד ולגדל אותו, לחנך אותו, להעלות אותו על דרך. זה גודל...
ואיפה אני לעומת הגודל הזה...?
"אל תפחד להתחכך" אמר לי היום מפקד הצוות שלי - קולע בול לנקודה הרגישה.
"אל תפחד להתעמת, ולעמוד מול אנשים ולדרוש. אל תפחד להיות".
והכל בהיר לי עכשיו, כמו השמים הנקיים והנפלאים שניגלו פה במוצאי שבת.
אני יודע שאני גדול, ועם זאת שהמשא גדול גם הוא.
אני יודע שיש בי את היכולת, ועם זאת שהיא דורשת פיתוח ושכלול.
אני יודע שיש לי את הביטחון, ועם זאת שיהיו המון נפילות בדרך.
אני יודע שאני מסוגל להרבה יותר, ועם זאת שאני רחוק משם מאוד.
אני יודע שאני רוצה מישהי, ועם זאת אני מפחד.
אתה היצירה הנפלאה ביותר שראיתי בחיי.
נוצרת בשקט כזה, באת בסערה, והבאת איתך טיפות נעימות של ברכה, זרימות אדירות של עוצמה ובהירות נפלאה של טבע, אדם ועולם.
גילית לי המון על עצמי ועל החיים.
תודה לך, אחיין יקר.
נולדת לתוך משפחה מקסימה ומתוקה, עם ערכים אמיצים ועדינים, כלליים מאוד ומשפחתיים מאוד.
אני לא דואג לחינוך שהוריך יתנו לך.
לוואי ואזכה לתת לילדיי את שתקבל...
לוואי ואזכה להיות במקומות אותם גילית לי בשלושת הימים האחרונים.
לוואי ואזכה להיות ראוי להיקרא דוד לאחד כמוך.
באהבה,
מהדוד שלך
ששמח עד אין קץ על בואך לעולם.
לאחיין שלי
אני לוקח נשימה עמוקה ושואף כשאני כותב לך.
וואו, לו היו התמונות שאני רואה יוצאות דרך השאיפה הזאת ועומדות מול כולם.
או לפחות אותיות היו יוצאות ומרכיבות מילים, משפטים שלמים.
ולא הייתי צריך להסביר את הכל...
אבל אין מה לעשות, ואת כל מה שמתרחש לי בלב וזורם לי דרך הורידים אל הראש ואל הבטן אני לא יכול להראות לאף אחד. אז אני מתבטא דרך הידיים וכותב.
והידיים שלי רוצות לצעוק המון המון דברים.
ברגע שיצאת, התחיל גשם שוטף מחוץ לבית. בישרת לעולם ברכה.
באת בצעקה כזאת...
קמתי מהמיטה כי זעקות השמחה של אמא שלי (להלן - סבתא שלך) לא נתנו לי לישון.
נכד ראשון, בכל זאת.
וגם השמים צעקו ביחד איתה. ברקים ורעמים, מים ורוח. סערה שוטפת של גשם! באת בפריצה אדירה כזאת שכל העולם שמע עליך...
ולא סתם.
אתה יודע איזה אבא יש לך?
וואו...
אני המעריץ מספר אחת שלו. אין עוד אחד כמוני.
אבא גיבור יש לך. בא ישר מהצבא לקחת את אמא שלך לבית החולים, וחזר כמה דקות אחרי כדי לטפל בהכנות אחרונות לתרגיל יחידה.
אתה יודע שהוא הציל את מפקד היחידה שלו ממוות? אתה יודע כמה פעילויות מבצעיות הוא עשה? ואתה יודע שאף אחד מאיתנו לא יודע כלום על מה שהוא עשה ואיפה הוא היה?
זה אבא שלך.
ואמא שלך, איזו בחורה...
לב זהב עם שכל טהור.
כזו צניעות וענווה. כזו שלוות נפש וסבלנות.
כל כך כל כך כיף להיות בחברתה.
הם כזה זוג מתוק, חמודים כל כך.
הוא גברי ומחוספס, היא אצילית ועדינה.
ואתה באת לשניהם. תערובת של שלמות כזאת...
והגשם ירד וירד וירד. הברכה לא הפסיקה עד מוצאי שבת.
נחת כזאת...
ללא רוח, ללא ברקים ורעמים כמו בשעה הראשונה ללידתך.
טיפות שיורדות ויורדות ויורדות ויורדות. ופשוט לא פוסקות. וזרמים אדירים הלכו והתעצמו בצידי הכביש, ושלוליות ענק הצטברו על השבילים, והירוק עדיין עמד על תילו. כאילו האביב לבש תחפושת של כמה עננים לרגע בכדי לקבל את ברכתו של החורף...
אפילו את הקור לא הרגישו!
וכמו המים - גם בי הצטברו כל מיני תובנות.
הטיפות נכנסו לי לפנים ולנשמה, חדרו עמוק עמוק אל תוך הלב והעצימו זרמים חדשים.
טובים ורעים כאחד.
כשיצאת הרעים הברק בחוץ.
ברק מראה לרגע את הכל בחשיכה. לרגע אחד הכל בהיר ונהיר, הכל פשוט ומובן, הכל חשוף וגלוי.
וכך, כאשר אתה יצאת, דברים התבהרו לי.
עמדתי ליד אביך / אחי בחדר הלידה - ונצבט לי הלב. הבטתי בו ובאמא שלך / גיסתי, והבנתי כי יש לי עוד הרבה לעבור בכדי לקבל אחריות על אוצר כמוך.
אתה יודע שהייתי אוטיסט?
אנשים מביטים בי היום ורואים תמונה אחרת לגמרי ממה שהייתי לפני שלוש שנים.
ורואים את ההצלחות שלי ואת הסמלים, את היופי והתואר.
אבל הם לא רואים את הפחדים שעולים לי מבפנים.
הם לא רואים את הרתיעות שעדיין מקוננות, את החששות שצפים חדשים לבקרים.
אני מפחד ליצור קשר עם בחורה.
בעוד חודשיים אני עומד לקבל 20 ומשהו חיילים לידיים. ואני מפחד לקחת עליהם אחריות.
אני מפחד לפגוע ולטעות.
נכון, עשיתי את הקפיצה הזאת. עברתי את הגיבוש ואת המסלול, יצאתי לקצינים וקיבלתי על עצמי את התפקיד.
אבל...
הכל בא מהר מדי. הכל התגלגל בצורה כל כך שוטפת - שלא ידעתי שאגיע למקום הזה, שאשתייך למדרגה הזאת.
ופתאום כולם מסתכלים עלי, וכולם מצפים ממני, וכולם מחכים למוצא פי.
ואני...?
אני עומד ליד אביך, ליד אמך, לידך - ומרגיש כל כך קטן...
כאילו כל מה שעשיתי עד עכשיו מתגמד.
לתפוס אוצר קטן כמוך ביד ולגדל אותו, לחנך אותו, להעלות אותו על דרך. זה גודל...
ואיפה אני לעומת הגודל הזה...?
"אל תפחד להתחכך" אמר לי היום מפקד הצוות שלי - קולע בול לנקודה הרגישה.
"אל תפחד להתעמת, ולעמוד מול אנשים ולדרוש. אל תפחד להיות".
והכל בהיר לי עכשיו, כמו השמים הנקיים והנפלאים שניגלו פה במוצאי שבת.
אני יודע שאני גדול, ועם זאת שהמשא גדול גם הוא.
אני יודע שיש בי את היכולת, ועם זאת שהיא דורשת פיתוח ושכלול.
אני יודע שיש לי את הביטחון, ועם זאת שיהיו המון נפילות בדרך.
אני יודע שאני מסוגל להרבה יותר, ועם זאת שאני רחוק משם מאוד.
אני יודע שאני רוצה מישהי, ועם זאת אני מפחד.
אתה היצירה הנפלאה ביותר שראיתי בחיי.
נוצרת בשקט כזה, באת בסערה, והבאת איתך טיפות נעימות של ברכה, זרימות אדירות של עוצמה ובהירות נפלאה של טבע, אדם ועולם.
גילית לי המון על עצמי ועל החיים.
תודה לך, אחיין יקר.
נולדת לתוך משפחה מקסימה ומתוקה, עם ערכים אמיצים ועדינים, כלליים מאוד ומשפחתיים מאוד.
אני לא דואג לחינוך שהוריך יתנו לך.
לוואי ואזכה לתת לילדיי את שתקבל...
לוואי ואזכה להיות במקומות אותם גילית לי בשלושת הימים האחרונים.
לוואי ואזכה להיות ראוי להיקרא דוד לאחד כמוך.
באהבה,
מהדוד שלך
ששמח עד אין קץ על בואך לעולם.