הכעס שלי=עצב גדול
מעטפת הכעס שלי,
אינה נוסעת לשום מקום,
אינה נשלחת לשום מקום.
הכעס שלי הוא בד"כ על עצמי,
איך לא ידעתי להגיב,
איך לא עצרתי הדברים בזמן,
תמיד שוקלת וחושבת היטב לפני כל תגובה,
מעדיפה לבלוע ולא להגיב במקום.
את חוכמת המדרגות אתם מכירים?
כאשר מסיימים ראיון/פגישה/שיחה,
שרק בירידה במדרגות/מעלית,
חוזר ועולה שוב כל מהלך השיחה,
ואתה יודע שהיית צריך להגיב(חשת זאת במהלך השיחה),
אך...אתה חושש לחשוף את פגיעותך.
חושש להגיב ענינית,
שאולי תחשוף את חולשתך.
את המעטפה לא הייתי קונה לצערי,
איני רוצה להחזיק מטענים כבדים,
ולשלוח אותה לנמען זה או אחר,
איני חשה שיעשה עבורי את ההקלה.
מאמינה גדולה במילים,
מאמינה שבבא היום,
תהיה לי שוב האפשרות לעמוד ולשוחח,
כאשר הפעם אני כבר מוכנה ומגיבה בנועם,
כדי שלא חלילה יאמרו דברים שלא אוכל לקחת חזרה.
תגובה בנועם אך באסרטיביות,
אינה גוררת אותנו לספיגת כעסים.
אם אני מאמינה בדרכי,
לא יגררו אותי למקומות שאיני רוצה להיות בהם.
למדתי היום(כן,זה לקח לי המון זמן להטמיע זאת בתוכי)...
שזה הם,שלהם,זה לא שלי.
איני חייבת לקחת אלי,עלי,
את השיחות שנותבו למקום בו חשתי אי נוחות.
אי הנוחות נגרמה בגלל שקו המחשבה של זה הדובר/אומר,
אינו תואם את קו המחשבה שלי.
כן,לימדתי את עצמי,
לשמור עלי.
מותר לי להעמיד את עצמי במקום ראשון.
לא חייבת להיות שותפה/לקחת חלק במה שאינו עושה לי טוב.
מוזר,לא הכרתי רגשות אלה בעבר,
אך,משהחלטתי,הוטב לי.
לא להיות מעורבת מתוך בחירה.
יודעת שלא ענה לשאלתך ה מוזה יקרה,
אך,שאלתך הזמינה התגובה מתוך תחושותי בעבר ובהווה