למה צריך שפת סימנים אם יש שתל?

[yaeliraz]

תימוכין לממצאים שנכתבו כאן מצורפים

מופיעים כאן מספר מחקרים:
1. השפעה של רכישת שפת אם טבעית (שומע- דיבור, או חירש - שפת סימנים+אורלי) לעומת רכישת שפת אם שאינה טבעית (כבד שמיעה אוראלי ללא שפת סימנים) על רכישת שפה שניה.

הצלחה מובהקת לאלו שנחשפו לשפת אם טבעית.

2. שתי קבוצות של ילדים מושתלים אחת עם חשיפה לשפת הסימנים ואחת ללא.
מיומנויות הפקת דיבור, שמיעה, הבנת הנקרא ומיומנויות תקשורתיות נבחנו במחקר זה.
לקבוצה עם חשיפה לשפת הסימנים המיומנויות התקשורתיות טובות באופן מובהק בעוד ששאר הפרמטרים היו דומים בשתי הקבוצות כלומר הפקת הדיבור / השמיעה לא נפגעו.

3. מחקר על הבנת תיאוריית המיינד בילדים שנחשפו לשפת אם טבעית (שפת הסימנים+דיבור אוראלי לילדים חירשים או דיבור רגיל לילדים שומעים) לעומת ילדים שלא נחשפו לשפה טבעית (דיבור אוראלי נטו לילדים חירשים). אחוזי ההצלחה בהבנת מחשבות הזולת זהים בילדים שנחשפו לשפה טבעית לעומת אחוזי הצלחה נמוכים בילדים שלא נחשפו לשפה טבעית.

 

[clairvoyance]

מחקר לדוגמא -

שלום, מכיוון שיש בקשה למחקר, מביאה לך

מדובר במחקר שנעשה בגרמניה, על 629 נבדקים כבדי שמיעה וחירשים, בגילאי 14 - 73 מילאו שאלונים באינטרנט.

במחקר סיווגו את הנבדקים על פי 4 קבוצות -
1. בעלי "תרבות" שומעת (כלומר כאלו שמזוהים עם הסביבה האוראלית השומעת בלבד).
2. בעלי "תרבות חירשת (אלו שמזוהים עם התרבות החירשת בלבד, מדברים שפת סימנים, לא מעוניינים להתחבר אל שומעים ודוחים את התרבות השומעת).
3. בעלי תרבות דו - תרבותית - מאמצים הן את התרבות השומעת והן את התרבות החירשת (או חלקים מהם).
4. בעלי תרבות "שוליים" - כאלו שלא אימצו את התרבות השומעת (כלומר, לא מרגישים חלק מהתרבות), ולא את התרבות החירשת.

במחקר בדקו בהקשר זה 2 פרמטרים -
1. איכות חיים
2. הערכה עצמית

בגדול נמצא כי בעלי זהות דו תרבותית (כלומר אלו שמדברים גם אוראלית וגם שפת הסימנים) הם בעלי איכות חיים והערכה עצמית הגבוהה ביותר מכל שאר הקבוצות.

ממצאים אלו למעשה מאששים את מה שאל-עד ויעלי טוענים..

(תוצאות דומות נמצא ממחקר שנעשה בארה"ב, שם החוקרים מציינים שגם לקבוצה של החירשים היה יתרון מסוים על פני שאר הקבוצות - כותב המחקר מניח שהסיבה לכך מכיוון שהתרבות האמריקאית מקבלת בעלי תרבות שונה בצורה טובה יותר מאשר בגרמניה).

זה לא אומר שלא נמצא כבדי שמיעה וחירשים בעלי זהות שומעת שמנהלים חיים טובים ותקינים, אך זה אומר שכאשר אנו מסתכלים על הכלל - עדיף לתת לכבד שמיעה וחירש את שתי הסביבות ==>
על מנת שהוא יוכל לעשות את הבחירה שמתאימה עבורו.

ממצאים אלו נלקחו מתוך המאמר מ - 2008 שנקרא :

Self-esteem and Satisfaction With Life of Deaf and
Hard-of-Hearing People—A Resource-Oriented
Approach to Identity Work

Manfred Hintermair
University of Education, Heidelberg

והנה ציטוט של תוצאות המחקר -

Looking at"
the variable overall well-being, bicultural acculturation
has an advantage over both hearing and deaf acculturation.
Considering self-esteem and satisfaction with
life separately, we see that the group with deaf acculturation
shows a satisfaction with life comparable with
the biculturals but that hearing acculturated people
are disadvantaged in this area compared to the biculturals
(but not to the deaf acculturated). Looking at
self-esteem, the findings are reversed: here the results
for the group of hearing acculturated are comparable
to the bicultural results, but the deaf acculturated are
disadvantaged compared to the bicultural-oriented
people."

 

[אתי77]

מה זה ילד רגיל

ליידי גדי יקרה,
את מעלה פה שאלות משמעותיות מאד.
יש לי שלושה ילדים. אני עובדת עם ילדים מאז שאני זוכרת את עצמי. וכשאני חושבת עליהם, אחד אחד, אני שואלת את עצמי: "מה זה ילד רגיל?"
כל ילד הוא מיוחד. לא, זאת לא קלישאה. זאת המציאות. כל אחד נולד עם חזקות ועם אתגרים משלו. וזה דבר נפלא. כי זה מה שמאפשר לעולם שלנו להיות עשיר. זה מה שמאפשר למפגש בין אנשים להיות מעניין, להיות מפרה.

מה זה אומר "להיות כמו כולם"? האם זאת מטרה בפני עצמה?

עליתי 13 קג' בשנה האחרונה. יש אנשים שפוגשים אותי וישר שואלים : "את בהריון?" ויש כאלו שאומרים לי "נו... את ממש רזה...". אני ממש מתעצבנת על אלו שאומרים לי שאני רזה. אני לא מרגישה רזה, אני לא נראית רזה, וזה הופך אותי לסתם "קוטרית" כשאני אומרת שאני רוצה לרדת במשקל...

כשלוקחים ילד "חרש" ואומרים לו שהוא "שומע", אנחנו מבטלים את מי שהוא. אנחנו פוגעים בזכותו הבסיסית להכיר במי שהוא, ללמוד את חוזקותיו, ולדעת מה האתגרים שאיתם הוא יצטרך להתמודד כדי שיוכל להגשים כל חלום. האם הוא יוכל לבלות בחברה של ילדים שומעים? כמובן. הם הוא יוכל ללמוד באוניברסיטה? כמובן. הוא יוכל ללמוד, לצמוח, ולהגשים כל חלום. אבל יהיו לו אתגרים בדרך, וככל שיהיה מודע אליהם ולא התכחש להם, כך הוא יגדל להיות חזק, בעל בטחון עצמי, ובעל דימוי עצמי חיובי.

אנחנו רוצים שילדינו ילמדו במערכת חינוך כדי שיוכלו כי אנחנו רוצים לפתוח בפניהם כמה שיותר דלתות. לימודיות, חברתיות, קוגנטיביות ועוד... בסופו של דבר, אין עדיין בארץ כפר של חרשים, והם יצטרכו לחיות ולהתמודד עם עולם השומעים. לכן הם צריכים כמה שיותר תקשורת אוראלית. כדי שיוכלו להרגיש כמה שיותר בנוח, שיוכלו לתקשר עם כמה שיותר אנשים, וכדי שיוכלו להגשים כמה שיותר חלומות.

יש ילדים שזורקים לבריכה והם ישר מרגישים בנוח במים, וכך לומדים לשחות. יש ילדים שיצטרכו להכנס למים לאט לאט, לשים מצופים, לקבל שיעורי שחייה, לתרגל נשימה נכונה, קואורדינציה, ואז הם יידעו לשחות. בסופו של דבר - כולם ילמדו לשחות. אז למה לא זורקים כל ילד ישר למים? כי אנחנו לא יודעים אם הוא יסתדר או לא. ומה יקרה אם הוא לא יסתדר? יתכן שהוא ילמד לשחות בסופו של דבר. אבל כל פעם שהוא ייכנס לבריכה, הוא יזכור את החוויה הלא נעימה הראשונה. הוא יצטרך להתגבר על פחד מים, הוא יצטרך ללמוד לסמוך על המורה לשחייה, וגם ייתכן שהוא ישחה מצויין. אבל גם ייתכן שהוא תמיד ירגיש מאויים בבריכה.
זאת הסיבה שכשלוקחים תינוק חרש בן שלושה חודשים ומצפים ממנו שיסתדר במעון רועש, ולא מותאם לצרכים המיוחדים שלו, יתכן שהוא יסתדר נפלא.
אבל כפי שאני לא טסה לחול בלי ללמוד על המדינה שבה אני מבקר, כך אני מעדיפה לצייד כל ילד חרש בכמה שיותר כלים בתחילת הדרך, כדי שיוכל בהמשך לא רק "להסתדר" במים, אלא להנות לשחות. כשאמרו לך שאם תשימי את ילדך במסגרת מיוחדת הוא לא יוכל להשתלב בחברה השומעת, שיקרו לך. ואת יכולה לפגוש מאות בוגרי מיחא ברחבי הארץ, שגדלו במסגרת מיוחדת בשנים הראשונות לחייהם, והשתלבו בהמשך הדרך במסגרת חינוך "רגילה" בהצלחה רבה.
וכמו בשחייה, בסופו של דבר, אף אחד בחוץ אינו זוכר איך הם למדו לשחות. אבל, להם, יש זיכרון נעים ממסגרת חינוכית מכילה, תומכת, שמודעת לצרכים שלהם ועוזרת להם להתגבר על האתגרים שלהם.

 

[Yukita]

אני אשמח

כשאכן יתייחסו לכל ילד כאל מישהו בעל צרכים משלו.

כשיפסיקו להדביק לי ולאחרים בכוח זהויות מטעמים שיש בהם ניחוח פוליטי. סליחה, אם ילמדו אותי שפת סימנים זה צריך להיות כי זה מה שמתאים לי בנסיבות האלה, ולא כי חושבים שאם יש לי לקות שמיעה זה אוטומטית אומר שאפגע אנושות אם לא אסמן. זה צריך לבוא מתוך שמחה ורצון, ולא מפני שעשו להורה רגשות אשם.

אם ליידיגדי חושבת שהילד שמח ומרגיש טוב, מה הבעיה בדיוק? מה שחשוב הוא להבהיר לה ולכל הורה אחר שאם הילד כן ירצה ללמוד שפת סימנים, אין שום בעיה לאפשר לו, ושאפשר לתת קצת חשיפה לאפשרות באמצעות פעילות במקומות כמו שמע שבהם לפעמים יש גם ילדים שמסמנים, או בעזרת לימוד שיר בשפת סימנים או משהו כזה. מה שלא צריך לעשות זה ללחוץ, להלחיץ, וכן...לכפות.

 

[אתי77]

ילד שמח או ילד "רגיל"

יוקיטה יקרה,
לא נכנסתי כלל לויכוח סביב שפת סימנים כן או לא.

השאלה היא האם אתה באמת יכול להיות "שמח ולהגיש טוב", אם אתה מרגיש שונה אבל אומרים לך כל היום שאתה צריך להיות רגיל?

ביום עיון של הדסה עין כרם, מישהי הציגה מחקר שעשתה עם סטודנטים חירשים (כאלו שלומדים באוניברסיטה והצליחו היטב להשתלב) שהצביע על כך שרובם דיברו על נטייתם לרצות את הסביבה וקושי לזהות את צרכיהם ולהביע אותם.

הקושי שלי הוא לא בשפת סימנים כן או לא. הקושי שלי הוא כשההצלחה האקדמאית הופכת להיות המדד להצלחה של ילד. הקושי שלי הוא באנשי מקצוע שגורמים להורים לחשוב שאם הם ימנעו ממנו שפת סימנים, ואם הם ימנעו ממנו להיות עם עוד ילדים עם לקות שמיעה, זה יהפוך אותו לילד "רגיל".

 

[Yukita]

עם זה אני מסכימה בלי בעיות

ולדעתי יש קושי גם עם הכיוון ההפוך - מצב שבו מניחים שלא יכול להיות שילד יהיה מאושר ומאוזן אם לא יכפו על הסובבים אותו ללמוד שפת סימנים.

אגב, התייחסתי למחקרים שאת מציינת יותר ברצינות לפני שבמסגרת עבודות סטודנט כמתורגמנית מאנגלית לעברית ולהיפך תרגמתי עבודות מחקר בסוציולוגיה על בני נוער באופן כללי. שום קשר ללקות שמיעה. נראה שתוך תלות בגורם החוקר, כל קבוצה שתבחרי יוצאת בעלת בעיות זהות עצמית, תחושה של חוסר-שייכות לסביבה, וחוסר שביעות רצון באופן כללי. זה די לימד אותי חשיבה ביקורתית, כשמתעסקים עם עבודות מחקר שונות לומדים להבין איך בדיוק עמדת החוקר משפיעה על תוצאות המחקר בכל תחום שהוא.

יש גם את הפן התרבותי: יצא לך פעם לשים לב שמדד שביעות הרצון האירופי מצביע על הבריטים בתור אחד העמים הכי פחות מרוצים? למה? הייתי שם מספיק זמן לדעת שאין להם כל כך הרבה סיבות לא להיות מרוצים, ודאי לא בהשוואה לכמה עמים אחרים. מה שכן, כשכל הזמן התרבות מעודדת ביקורת עצמית מוגזמת זה מעלה את מדד חוסר שביעות הרצון.

לפעמים ברווז הוא רק ברווז. לא בכל דבר צריך לעשות כל כך הרבה רוח. ללק"שים אכן יש קשיים ואין להתעלם מהם, אבל לרוץ לקיצונות השנייה זה לא פתרון.

 

[אתי77]

 

[clairvoyance]

היי יוקיטה,

קראתי את התגובות שלך.

ולא הצלחתי להבין דבר אחד -
למה את מתנגדת לכך שאנשי מקצוע ייעצו ויפתחו בפני הורים (שלהם תינוק כבד שמיעה / חירש / מיועד להשתלה) את האופציה ואת ההתנסות לקחת על עצמם לימוד של שפת הסימנים, כחלק מתהליך של רכישת שפה?

למה זה נראה לך כ"כפייה" על המשפחה?
האם זה לא "כפייה" לשים מכשירי שמיעה?
האם זה לא "כפייה" ללכת לאימוני שמיעה שלעיתים עשויים להיות מפרכים?
האם זה לא "כפייה" להיות חירש במשפחה שומעת ולא מסמנת?

את צודקת בכך שהכל זה טענות פוליטיות.
גם הטענה שלך היא פוליטית.
וגם הטענות האחרות.
אנו חיים בעולם שבאמת אין "צדק" ו"אמת" מוחלטת.
אבל כן יש ניסיון לחיפוש אחר הצדק.

המצב כרגע הוא שהמערכת השיקומית - חינוכית למעשה מחזיקה בגישה (הפוליטית) שחינוך אוראלי הוא העדיף.
המצב כרגע הוא שהמערכת השיקומית - חינוכית למעשה מחזיקה בכך ששפת סימנים היא "אופציה" שצריך לשקול רק במידה והשאר לא הולך - כלומר - ששפת הסימנים היא נחותה יותר.
וזו אכן השקפה פוליטית.

ואילו כאן יעלי, אל-עד, ננה ואנוכי, מנסים להראות ששפת הסימנים היא לא צריכה לבוא ממקום של כישלון, אלא ממקום של זכות - לכל אדם כבד שמיעה / חירש יש זכות (בסיסית) לפתח שפה שעשויה להרגיש לו יותר בנוח, שיכולה לבוא לו יותר בקלות, שאינה מצריכה כל הזמן להתאים עצמם לסביבה.
אני מסכימה לחלוטין, שישנם כבדי שמיעה וחירשים ששפת הסימנים, גם כאשר הם נחשפים אליה, אינה מושכת אותם, אינה מדברת אליהם, כי הערוץ החזותי דווקא פחות חזק אצלם.
עם זאת, יש כל כך הרבה שכן עשויים ויכולים לא רק להנות, אלא גם להגיע ל"נחלה", במידה ורק יאפשו להם זאת.
השקפה פוליטית-חינוכית זו היא בעייתית עוד יותר, מכיוון שברגע שהדיעה הרווחת בחינוך ששפת הסימנים היא משהו נחות יותר, ורק "הנכשלים" הולכים ולומדים אותה, הרי שתפיסות אלו מחלחלות הן בילדים השומעים, כבדי השמיעה, החירשים, והמששפחות, ולכן ההתנגדות לשפת הסימנים רק הולכת וגדלה, ומעצימה את הבעייה.

ולכן, על מנת להביא לשינוי, שאכן טומן בחובו "הצלה" של כבדי שמיעה וחירשים רבים, שעוברים דרכי ייסורים, עד שהוריהם ומערכת החינוך מכירה ב"זכות" (ולא בכשלון) לאותו תלמיד ללמוד שפת הסימנים.

יעלי, אל-עד, ננה ואנוכי (ועוד רבים) מייצגים למעשה את אותם תינוקת רכים והוריהם, שאינם יודעים עדיין, ואינם מודעים ליתרונות של שפת הסימנים, אך רק בדיעבד ידעו.
יעלי, אל-עד, ננה ואנוכי (ועוד רבים) מייצגים את אותם הורים שגם קלטו מהסביבה שלהם את "נחיתות" השפת הסימנים, את ה"גאווה" בהצלחתנו בלימודים, ולאחר מכן את תחושת הצריבה והכישלון בבגרות, כאשר היכולת להתבוננות הפנימית, לעין ביקורתית גברה, וכך גם ההבנה, שלמעשה שנים רבות חיינו בסוג של "הסתרה", בסוג של "הכחשה" בסוג של "מסווה", עד לאותו הרגע שבחרנו בבחירה מודעת ללמוד שפת הסימנים, ופתאום גם הבנו מה זה להיות חלק מעולם שבו התקשורת לא חייבת לבוא ממקום של מאמץ, אלא יכולה גם לבוא ממקום כל כך פשוט וזורם - כאשר יש שפת סימנים.

בהינתן זה, ובהינתן העובדה ששפת הסימנים *לא* מעכבת התפתחות שפה אוראלית, אלא לעיתים אפילו מסייעת לה,
למה שלא לתת זכות בסיסית זו לילדים כבר מההתחלה?

שפת הסימנים היא לא תיוג !
כשם שמכשירי שמיעה הם לא תיוג !
הכל תלוי בדרך בה אנו מציגים את שפת הסימנים, את המכשירים, ואת עצמנו ככבדי שמיעה וחירשים בעולם השומעים !

 

[yaeliraz]

כל מילה בסלע

על תגובתך - לא הספקתי להתייחס לכל הדברים בין שלל ההודעות והשרשורים...

 

[clairvoyance]

כמשהי שכיום חיה בכל "העולמות" -

כמשהי כבדת שמיעה שכיום חיה בכל ה"עולמות" -

אני מגדירה את עצמי כ"שומעת", "כבדת שמיעה" ו"חירשת", שמתאימה את עצמי לכל ה"עולמות" שאני נמצאת בהם, ומשלבת בין כל הזהויות שלי.
יש לי חברים וחברות מהיסודי, חטיבה ומהתיכון. והן מסביבת העבודה שלי כיום - שומעים כולם, יש לי חברים וחברות כבדי שמיעה - שלא דוברים שפת הסימנים. ויש לי חברים וחברות חירשים דוברי שפת הסימנים.

בסביבה "שומעת" -
בסיטואציה של אחד על אחד אני מבינה וקולטת 99% מהמתרחש.
בחבורה של 3 אנשים אני שומעת וקולטת 95% מהמתרחש.
בחבורה של 4 אנשים ומעלה, על כל בן אדם נוסף, אני מתחילה "לאבד" עוד 5% מהשמיעה שלי. (במיוחד שקצב השיחה מהיר, יש בדיחות, שנינויות, אדם שאינו מדבר ברור)
במצבים שיש רעש סביבתי (מזגן, חלון פתוח ותנועה ערה וחזקה של מכוניות, וכל רעש רקע אחר) אני מאבדת 10-15% נוספים מהשמיעה שלי.
במצבים בהם יש חושך - אני מאבדת עוד 10 - 30% מהשמיעה שלי (שכן אני מסתמכת על קריאת שפתיים בייחוד כאשר יש רעשי רקע).

בסביבה של כבדי שמיעה לא דוברי שפת סימנים -
בסיטואציה אחד על אחד - בהינתן שבן השיח שלי שומע סביר, אין בעייה. פעמים רבות אבל בני השיח שלי עשויים לשאול אותי "מה" (ולא בגלל שהדיבור שלי לא ברור, אלא כי הם באמת מתקשים להבין).
בחבורה של 3 אנשים ומעלה - ישנה מודעות גבוהה אחד לשני ולקושי התקשורתי, אבל, וזה יכול להפתיע אותכם, השיחה פעמים רבות איטית, חוזרת על עצמה, ולא זורמת !!
זאת מכיוון שבעוד שבחבורה עם שומעים אנו כבדי השמיעה פעמים רבות "מחליקים" כאשר לא מבינים, בשיחה בין כבדי השמיעה יש מודעות גבוהה יותר ללקות, ולכן מתעקשים שכל האנשים, לא משנה מה רמת הירידה בשמיעה שלהם, יבינו הכל, ולכן גם נחזור מספר פעמים אם מישהו לא הבין משהו. (ומהצד - זה נראה מאוד מייגע, לא טבעי לעיתים, ועל כך יכולים להעיד גם אנשים שומעים שפעמים רבות מתעייפים מלשוחח עם חבורה של כבדי שמיעה).

בסביבה של שומעים, כבדי שמיעה וחירשים דוברי שפת הסימנים -
זה המקום היחידי, שלא משנה כמה אנשים יש, שכבד שמיעה / החירש (והשומע דובר שפת הסימנים) יכול סוף סוף להרגיש שווה בין שווים. [למעט עיוור / עיוור חירש שזה סיפור אחר]
זה המקום היחידי בו התקשורת יכולה לזרום בין שומע - כבד שמיעה וחירש, ואין מחסום של תקשורת, אין תקשורת שהולכת לאיבוד, בהינתן שכולם דוברי שפת הסימנים.

ולכן, אנו מדברים כאן על זכות לתקשורת, ולא כ"משהו נחמד" שכדאי ללמוד מתישהו בהמשך..

 

[Yukita]

הרבה זמן לא נפגשנו

וכבר מזמן את יודעת שדיעותנו חלוקות. וזה בסדר, כמובן, שדיעותינו חלוקות. העולם מעניין יותר ככה

כתבת על כל שש”סי אינו תיוג, אבל נפלת בדיוק כמו שאר הכותבים ב'מחנה שלכם' למלכודת שלפיה כל מי שלא דיבר או מדבר בשפה הזו חי ב'הכחשה' או ב'מסווה'. זו המסיונריות מדברת. אשמח כשיתחילו באמת ובתמים לכבד את זה שלא כל מי שלא דובר ש”ס הוא בעל זהות בעייתית (כפי שאלעד טוען, ולמעשה יעל ואת במידה רבה טענתם גם אם תחת אה... מסווה קל של פוליטיקלי קורקט).

טענת שמכשירי שמיעה, אימוני דיבור ועצם הקיום במשפחה שומעת הם בגדר כפייה. עצם הקיום במשפחה שומעת! שוב נשמע לי כמו הסחפות מסיונרית. יש לך ילדים משלך: כל מה שאת עושה איתם הוא כפייה. האוכל שאת בוחרת עבורם, הבגדים שהם לובשים, וכל דבר בכלל. הכל כפייה. ובכל זאת, לא יהיה נכון להגזים עם הריצה אחרייך בכוונה ליצור רגשות אשם על כל דבר בעניין: בסופו של דבר צריך ונכון להניח לך לבחור בעצמך מתוך ים המידע את מה שנראה לך נכון.

אם קראת בעיון את הודעותיי בשרשור, את יודעת שאין לי בעיה עם חשיפה לש”ס, אלא עם ההתעקשות המסיונרית, גם בנושא ש”ס וגם בנושא השתל הקוכליארי. אם ההורים רוצים ומוכנים ללמוד ש”ס - בכיף, אבל אם אינם מרגישים שזה מתאים להם ו/או לילד שלהם, צריך לדעת מתי להפסיק עם הלחץ. בסופו של דבר רובכם, אנשי 'מחנה הש”ס' כאן בפורום, לא באתם כלל מרקע של דיבור ש”ס בגיל הרך. למרות הטענות על תחושת ההפסד שלכם עקב כך, בסופו של דבר לא הפסדתם את האפשרות לבחור מה שרציתם. יש גם לזכור שהילדים של היום, שחשופים כבר מההתחלה לאינטרנט מצד אחד ורביםמהם מושתלים מצד שני, אכן נמצאים במקום אחר לחלוטין.

בקיצור, פרופורציות.

 

[clairvoyance]

אכן הרבה זמן

יקירתי,

1. מעולם לא טענתי שכולם חיים ב"מסווה", אלא שאנו מדבברים עבור רבים שחיו במסווה.
כשאני אומרת רבים מאיתנו, אני לא בהכרח מדברת על עצמי, אבל אני מדברת על אנשים שאני מייצגת

2. אני אישית, באמת מצליחה להנות מכל העולמות.. אני שומרת על קשרים קרובים עם אנשים שומעים, כבדי שמיעה וחירשים כאחד.
אבל כמשהי שראיינה למעלה מ 100 מרואיינים כבדי שמיעה ששולבו בחינוך הרגיל כמוני וכמוך, שמעה את סיפוריהם האישיים, וכמשהי שפגשה עוד עשרות נוספים, אני יודעת כמה הנושא סבוך..
הכרתי אנשים שאין להם כל צורך בחברה כבדת השמיעה או החירשת, ואין להם צורך בשפת הסימנים. אך אני כן יכולה לספר לך, שאלו היו אנשים מעטים מאוד, שבאמת בלב שלם שוכנעתי ב 100% שהם מרגישים שלמים בזהותם ובאופן ההתמודדות שלהם עם הלקות.
רבים אחרים ניסו לשכנע אותי בכך, אך מתוך דבריהם יכלתי לשמוע כמה סבל, כמה מאמץ והתמודדות יום יומית עם קשיים, וכמה אנרגיות הם מבזבזים על "הסתרה" וניסיון לשדר לסביבה ש"הכל בסדר" פשוט כי זה מה שהם מכירים, ולא מכירים אחרת.
למעשה, את אחד מהאנשים שהרגשתי שבאמת לקחה גם את הקשיים למקום של אופטימיות. ויש לך המון המון אופטימיות וחוזק וחוסן, אך לא לכולם יש את כוחות הנפש שלך יש.

3. אני, כמו שאת יודעת, מגיעה מתחום השיקום של הגיל הרך ועד הבוגרים ומדברת גם מהניסיון בהתחום שלי.
בסופו של דבר, זה אכן תהליך של ההורים יחד עם הילד, וההורים יחליטו מה טוב עבור הילד - מי כמוני יודעת.
התפקיד שלנו כאנשי מקצוע - כפי שאני רואה זאת - לציין את הפלוסים והמינוסים של כל דרך בה ייבחרו.
מתוך ניסיוני, הן האישי והן המקצועי, ללימוד שפת הסימנים יש יותר רווח מהפסד, ולכן בחרתי לייצג עמדה זו.

ואנחנו לא חייבות בסופו של דבר להסכים.
מה שיפה בדיונים, שבאמת לכל אחד יש את הזכות להחזיק בדיעה משלו.
אני רק מקווה שהדיון הזה עוזר קצת להורים לקבל עוד זוויות מבט שונות של בוגרים -
שיאפשר להם לעשות את ההחלטה הנכונה עבורם ועבור ילדיהם.

אז בואי נסכים שלא להסכים

 

[Yukita]

אין בעיה

אני רק מקווה שתמשיכי בדרך המאוזנת- כלומר תעמדי במה שאת עצמך כתבת, כשכתבת:

"התפקיד שלנו כאנשי מקצוע - כפי שאני רואה זאת - לציין את הפלוסים והמינוסים של כל דרך בה ייבחרו."

זכותך המלאה להאמין שיש בדרך מסויימת יותר רווח מהפסד, ואם את מאמינה בכך - כמובן שעלייך גם לומר זאת למי שזה רלבנטי עבורו. זה נכון וראוי.

עם זאת, אנא זכרי - ואולי כדאי גם להזכיר לאחרים - שההורים כבר נמצאים תחת לחץ גדול. לא נכון ולא ראוי להתחיל עם כל ה"חיינו מדבר, מדבר בלי שפת סימנים, אנחנו דחויים, מסכנים, סובלים בלי שפת סימנים" - כי זה באמת לא משקף את המציאות עבור הרבה מאוד אנשים. צריך לשמור על פרופורציות.

הרשי לי לסיים במשהו לא לגמרי קשור, או קשור בעקיפין: ציינת שנראה לך שאני שונה מהרוב בדרך שבה קיבלתי דברים, או מתייחסת לדברים, הקשורים לקשיים בחיינו כלק"ש בחברה השומעת. אחד הדברים שאני אישית ראיתי, ושמפריע לי מאוד כי לדעתי הוא מפריע לאחרים, הוא נטייה מאוד חזקה לייחס כל בעיה וכל קושי וכל כשלון בחיים לליקוי השמיעה. "לו הייתי שומע הייתי מצטיין בלימודים" "לו הייתי שומע הייתי הכי מקובל בכיתה" "לו הייתי שומע הייתי מתקדם במהירות בעבודה". סביר להניח שבחלק מהמקרים זה נכון חלקית: אין ספק שלליקוי שמיעה יש השלכות על החיים. ברוב המקרים, להתרשמותי האישית, הבעיות נובעות דווקא לא מליקוי השמיעה כמקור מרכזי. אחד המינוסים הגדולים שראיתי בחברה המסמנת היא נטייה של לפחות חלקים מסויימים ממנה להתבוסס בתחושות האלה ולשכנע האחד את השני במעגל סגור עד כמה ה"שומעים הרעים זוממים עלינו להכשילנו" - ברור לי לחלוטין ששכרם של הנוקטים בגישה כזו יוצא בהפסדם, שהם חיים כל הזמן בתחושה של קיפוח תוך כדי הכרזה בצעקות רמות על גאווה שנובעת ישירות מאותו דבר שהם טוענים שבגללו מקפחים אותם. יש הבדל בין זה לבין גאווה אמיתית ומחזקת, שמקדמת אותך ברמה האישית.

יש לי חשד מסויים שחלק גדול מאותם מאת מרואיינים שציינת חיים בתחושת קיפוח מהסוג הזה. הסוג המכשיל, שבו אתה מגשים את הפסימיות של עצמך. לק"שים הם לא היחידים שעושים זאת, נראה לי שאם תראייני 100 אנשים לא-לק"שים ייתכן שתופתעי מרמת ההכשלה העצמית והפסימיות שתמצאי שם, ואולי אפילו תשאלי את עצמך מה זה אומר על אותם 100 לק"שים והסיבות האמיתיות לתחושותיהם.

מה שרק אומר - כל ילד זכאי לכך שיחזקו אותו, אבל זה לא חייב להתבצע בהכרח באמצעות שפת סימנים. אני באמת רואה בשפת הסימנים כלי חיצוני בלבד - אם ילמד, יופי לו, אבל זה לא הדבר החשוב פה כלל וכלל. יש פה משהו חמקמק יותר - חיזוק הבטחון העצמי - שקשה יותר להגדיר להורים איך לעשות אותו ושפת הסימנים איננה בהכרח מרכיב מרכזי בו.

 

[clairvoyance]

תגובה -

היי,
ברור שאני מציגה את היתרונות והחסרונות,
בהתאם להשקפה שלי, ועם סימוכין לניסיון הקליני שלי, והן בסימוכין למחקרים.

דווקא רוב המרואיינים הם סטודנטים כבדי שמיעה, שחשו הצלחה וגאווה בהישגיהם האקדמיים, ולעיתים גם בתחומים אחרים ולא "מסכנו" את עצמם בתחום זה. הקשיים המרכזיים היו בתחום ההשתלבות בחברה ובמשפחה. רק מעטים סיפרו שהסביבה המשפחתית והסביבה החברתית הצליחו באמת להיות רגישים ונגישים עבורם.
היו שני מרואיינים באמת יוצאי דופן שסיפרו שהמשפחה וכן הסביבה שבה גדלו, כל חייהם, היו נגישים עבורם ב 100%, הקפידו תמיד שהם יבינו את כל המתרחש בארועים חברתיים )שנהיים המוקד בגיל ההתבגרות( ושהם לא חשו שום חסך חברתי בעקבות כך...

מעטים גם למעשה ציינו את עצמם כמסכנים בעקבות כך.. אבל פשוט מקבלים את המצב שלהם כמו שהוא. כי זה מה שהם מכירים ויודעים.

דווקא הילדים והבוגרים מתוך בתי ספר של חינוך מיוחד חווים את מה שאת מציינת. ואלו זה סיפור אחר, כי לרוב באמת יש להם קשיים נלווים, ולקות השמיעה היא רק חלק קטן מתוך מכלול הבעיות שלהם..

השאר לעומת זאת שיתפו וסיפרו על כך שהרגישו שנאלצו למצוא דרכים אחרות ולמעשה ויתרו במידה זו או אחרת על חיים חברתיים מלאים בגיל ההתבגרות. כך למשל, היו כאלו שסיפרו שהצטמצמו לפגישות אחד על אחד, היו כאלו שסיפרו שהמשיכו לצאת עם חבריהם השומעים מתוך נק הנחה שלא יבינו הכל ומנסים לסרום אך עם תחושה שמעולם לא יהיו מסוגלים חלק מלא, היו כאלו שסיפרו שיש חבר אחד שנוהג לתרכם להם הכל, והיו כאלו שסיפרו על תהליך שעבאו עד שמצאו כבגי שמיעה אחרים שם מרגישים בנוח יותר .. מעטים למעשה מצאו ובחרו גם ללמוד שפת סימנים ומעטים פתוחים לאפשרות ללמוד שפת סימנים, ואינם חשים חלק. להיות מסוגל לבחור אפשרות זו, זה באמת מצריך תהליך של זניחת הרעיון שרק "הנכשלים" צריכים ללמוד שפת הסימנים, וזה לא פשוט שכל חייך גדלת בהשקפה זו.



הרעיון מאחורי שפת הסימנים מעבר לשפה עצמה היא הזכות להיות מסוגל גם להנות מתקשורת מלאה מבלי להיות תלויים באחר שיהיה נגיש עבורך.

 

[eliyahu1991]

שפת סימנים זה לא מדבקה של "חירש"

זה מעליב מה שאמרת פה, את יודעת? להתייחס לשפה כאל מדבקה??

מבחינתי - זה כמו להגיד על ילד יהודי בארה"ב שאם ילמד עברית, זה מדבקה של "יהודון".
שפת סימנים זאת שפה ככל שפה אחרת, ולא רק חירשים משתמשים בה.

עצוב לי שהחדירו בך את האידיאולוגיה של "או זה או זה" ו"אי אפשר גם וגם". לא לכולם אידיאולוגיה זאת מתאימה. לדעתי לקחת עם הבן שלך סיכון גבוה בזה שהדרת ממנו את שפת הסימנים.

אני מכיר את השיטה הזאת ואת ההשלכות ההרסניות שלה. היא מחדירה בילד וגם בהורים את הפחד מהשפת סימנים, רואים את הילד משתמש בידיים כדי לומר משהו, או מקשיב למישהו שמשתמש בידיים לבטא את עצמו- "שוד ושבר! חייבים להפסיק את זה! חמוד שלי, אל תשתמש בידיים! אתה תהיה חירש!" במקרים מסויימים ראיתי מתבגרים שקשה להם להתבטא באמצעות הגוף שזה חלק מאוד חשוב בתקשורת באופן כללי, בלי קשר לשפת סימנים, וזה כתוצאה מהרתיעה שהחדירו בהם בילדותם

והילד שלכם תמיד היה חירש, עכשיו הוא סביר להניח חירש, ואה- גם בעתיד יהיה חירש. זאת נקודת התחלה שתמיד צריך לזכור ואין פתרונות קסם. (שתל זה פתרון חמוד, נפלא ומועיל מאוד- אבל לא פתרון של 100%)

אני לא יודע מה העמדה שלכם לגבי קריאת שפתיים, אבל כשיטת AV שחושבת שאם הילד יקרא שפתיים זאת גם מדבקה נוספת של "חירש", אז גם את זה צריך למנוע ממנו. (עוד יותר גרוע לדעתי)

הנה סתם סיטואציה - תעשי פורוורד 10 שנים קדימה, הילד במחנה של תנועה כלשהי או של בית הספר- והופ, באמצע המסלול, נגמרו הבטריות, הולכים הולכים, החברים של הילד מדברים, לא מבין כלום ("אמא אמרה שאסור שפת סימנים") ואם הילד יודע לקרוא שפתיים איזה יופי, הוא יצטרך להסתכל על השפתיים של החברים שלו לאורך המסלול, מקווה שלא ידפוק את הראש באיזה עץ, או ימעד על אבן.

נניח שחשבתם על הכל עד הסוף ואין מצב שהוא יהיה אי פעם בלי בטריות חלופיות - הנה עוד סיטואציה:

יש מסלול מים והילד יודע שהחלקה קטנה והלכו מכשירים של 20 אלף שקל, אז הוא שם בקופסא בתיק ולא שומע כלום, לא יכול לתקשר עם העולם החיצון. מה עושים? (אסור שפת סימנים, אסור קריאת שפתיים) הילד הולך בודד בעוד החברים שלו נהנים. האם לנער הזה התפללת?

יש יתרון לשפת סימנים. אם הילד שלך שומע מצויין, כל הכבוד שהבאת אותו לנקודה הזאת, אבל בחייאת, תני לו כיסוי תחת. הוא צריך גיבוי. אל תשאירי אותו במצבים מסויימים בידיים ריקות (תרתי משמע)

גילוי נאות - אני מושתל מגיל מאוחר (11), חי ביישוב שאין בו חרשים (חוץ מבתי הקטנה, למעשה) עובד במקום עבודה שאין בו חרשים ובקושי משתמש בשפת הסימנים בחיי היומיום. אבל לפעמים, ברגעים הקטנים האלה שאתה זקוק לה- השפה הזאת נמצאת שם, ועוזרת. מאוד עוזרת.

 

[supersonic777]

סליחה על ההתפרצות,את צודקת...

מה שלא מקולקל לא צריך לתקן...

 

[אתי77]

תודה על ההתפרצות

האם אתה יכול להרחיב את דברייך?
על איזה קלקול אתה מדבר? ועל איזה תיקון?

והאם תרצה לשתף אותנו ברקע שלך -
נחמד לשמוע דעות מכיוונים שונים, אשמח שתרחיב את דבריך

 

[supersonic777]

התגובה היתה לליידיגדי...

ואין לי מה להרחיב,מואה רווק

 

[yaeliraz]

למה צריך שפת סימנים?

למה יש צורך בשפת הסימנים?
בראש ובראשונה – כדי לייצר מצב שבו אין ואקום – אין חלל מפוספס. הפעוט / הילד חשוף לתקשורת מסביב ואין מצבים בהם הוא מובדל או שונה מפעוט שומע מבחינה תקשורתית.. נקודת הפתיחה שלו זהה לשל ילד שומע. פירטתי דברים נוספים בתגובתי הקודמת.

בנוסף, אני התחנכתי במסגרת מיוחדת – במיח"א ירושלים ולאחריה השתלבתי בהצלחה בחינוך ה'רגיל'. למשפחתי ולי לא הייתה נגיעה לשפת הסימנים. תיקשרתי בדיבור אוראלי לחלוטין. יש לבחון הצלחה מהי ולהגדיר את המדדים להצלחה.
האם הצלחה אקדמית? הצלחה בלימודים? הצלחה בפעילות ספורטיבית?

כל אלו היו לי – תלמידה מצטיינת, אלופת הארץ בשחיה, חברים לכאורה. אך משהו היה לי חסר.

דמיינו שאתם מושתלים / כבדי שמיעה. המקסימום האפשרי מבחינתכם הוא שתקלטו 50 אחוז (ואפילו פחות) במצבים לא נגישים, רועשים, חברתיים וכולי ועד קליטה של 100 אחוז בתנאים מיטביים ואקוסטיים בסביבה נגישה ומודעת (ועדין זה דורש מאמץ מכם ביחס לאדם שומע). כיצד הייתם מרגישים? זה המקסימום – אין לכם יכולת להגיע ל100 אחוז גם אם תרצו / תתרגלו / תתאמצו. זה מצב קיים, עובדה מוגמרת המגובה במחקרים. מה אז הייתם עושים?
אני חירשת, עברתי שתל רק בגיל 20 אולי הוא לא עוזר לי להשתלב כמו שהוא עוזר לתינוק חירש אשר הושתל בגיל 9 חודשים? לא מזמן שמעתי הרצאה מרתקת ועדכנית של איכנגרין (2009) במסגרת הדוקטורט שלה לגבי אוכלוסיית כבדי השמיעה והמושתלים בישראל (מגיל צעיר) אשר שולבו בחינוך השומע ללא שימוש בשפת הסימנים או קבוצת השווים. אני מצטטת ממחקרה: (כמובן שיש יוצאי דופן, אלו מסקנות המחקר לגבי רוב הנבדקים).

"תחושת הרווחה הנפשית, וכן ההערכה העצמית של בוגרים ומתבגרים הנה פחותה בהשוואה לבני גילם השומעים."

"כבד השמיעה נתקל בקושי לקבל את המגבלה. הקושי לרוב מלווה בבושה ורתיעה מכל קשר עם כבדי שמיעה / חירשים נוספים".

"בהיעדר קשר עם כבדי שמיעה נוספים ותחושת שייכות לקבוצת השווים, חלק גדול חווה בדידות ודכאון לצד קושי בגיבוש הזהות העצמית בגיל ההתבגרות."
כאשר הורה אינו מקבל את החירשות של הילד, הילד בעצם חווה את עצמו כפגום, כמשהו שיש לתקן / להסתיר / להתגבר עליו.
כל הורה מצפה לילד מושלם. כאשר נולד ילד עם נכות על פי המודל הרפואי מתחיל שיקום על מנת שהילד כבד השמיעה יידמה ככל הניתן לילד שומע 'רגיל'. חוויה עצמי של הילד כפגום, המתעצמת עם אימוני השמיעה האינטנסיביים.
יש כאן הבחנה מהותית בין ילד שומע 'רגיל' לבין ילד חירש / כבד שמיעה והילד מקבל מסר שמצד אחד אין קבלה של החירשות ומצד שני עליו להצליח להיות כמו כל הילדים.
השיקום האינטנסיבי גורם למאמץ וקשב מוגברים לאורך שעות היממה, לעמדה פסיבית של קשב ומילוי הוראות, לעמדה של ריצוי ומכוונות כלפי הסביבה – מה שעלול לייצר עצמי כוזב על פי מחקרה של איכנגרין. אני יכולה להעיד על עצמי שהלכתי עם כל הכיתה הרגילה 'ככל הילדים' להצגה מטעם בית הספר. אני מצאתי את עצמי יושבת שם ולא מבינה כלום אבל אמרו לי שאני טובה כמו שאר הילדים, שאני מוצלחת אפילו יותר מהר.... כך שאפילו לא הודיתי בפני עצמי שאיני מבינה וכאשר היו קטעים שכולם צוחקים הצטרפתי לקול צחוקם של הילדים אך בתוכי עמוק עמוק נצרבה לה תחושה של תסכול עמוק.

 

[supersonic777]

אחות שלו,את כותבת הרבה,נאה לך