יהיה טוב
כרגע אתם עוברים את השלב הקשה - הגיל הרך, כשמגלים ש"יש בעיה" ומתחילים פתאום להתמודד עם כל מיני שאלות וחששות ופחדים, זה החלק הקשה...
אחר כך כבר מבינים יותר, וגם הדברים נכנסים יותר לפרופורציות. כולנו הרי בני אדם, ובני אדם הם יצורים סתגלתנים.
אספר לך על הנושא מנקודת המבט שלי, נקודת מבט של הילד שלך אולי - אני לא הורה אלא מישהי עם ליקוי שמיעה. נולדתי עם ליקוי שמיעה, והוא עמוק מאוד - אם ראית את האודיוגרמה (בדיקת השמיעה) של הילד, אז אצלי הקוים עוברים ממש ליד תחתית האודיוגרמיה... אז אני אמורה לשמוע מעט מאוד, יש לי שני מכשירי שמיעה (אין לי שתל) מקבוצת המכשירים החזקים ביותר, כלומר מכשירים שמרכיבים מאחורי האוזן עם אוזניות סיליקון בתוך האוזניים.
בוודאי את שואלת את עצמך למה כתבתי למעלה "אני אמורה לשמוע מעט מאוד". ובכן, כבר הבנתי מכמה אודיולוגים בעלי טקט מועט למדיי שאני לא אמורה לשמוע כלום, או כמעט כלום... בפועל אני שומעת די הרבה צלילים. אני מניחה שבהשוואה לשמיעה שלך כאדם שומע ברמה רגילה זה כלום, אבל בשבילי זה הרבה. אני שומעת קולות של בני אדם מדברים, שומעת טלפון מצלצל, כלב נובח, מכונית נוסעת, וכו' וכו'. מה שאני לא שומעת זה בעיקר צלילים דקים וגבוהים - ציפורי שיר לא ממש בתחום שלי... אבל קשה לי לומר שזה חסר לי, החוסר מורגש רק מפני שיש מי שכן שומע את זה ושטורח ליידע אותי על כך, לא מפני שאני אישית סובלת מהעניין.
כאמור, נולדתי עם ליקוי שמיעה. אבחנו כשהייתי בת 3 חודשים, שזה צעיר יחסית, ולכן גם מכשירי שמיעה (רגילים) הורכבו בגיל צעיר. בשנים האחרונות מכשירי השמיעה התקדמו מאוד כך שבתקופת לידתי הם היו הרבה פחות טובים, ובכל זאת - נרכשו שפה ודיבור, הייתי בתחילה בפעוטון (גן) לילדים לק"ש עם גננות שדיווחו להורים גם על התקדמות שפתית ועם צוות שכלל גם קלינאי תקשורת, אבל בגן חובה הייתי בגן רגיל ומכיתה א' ואילך הייתי בבתי ספר רגילים, בכיתות רגילות, עם תמיכה של ארגונים כמו מיח"א ושמע אחה"צ. לא היו לי קשיים משמעותיים בלימודים, תמיד התעודות היו טובות, והגעתי לתיכון טוב, שירתתי בצבא (חיל המודיעין), עשיתי תואר ראשון בארץ, תואר שני בחו"ל ואני עובדת בתחומים שלמדתי. בשורה תחתונה - בשביל הילד שלך השמיים הם הגבול. השמיעה היא לא מה שתעצור אותו. יהיו קשיים מסוימים - אבל היום יש עוד יותר אמצעים ועוד יותר עזרים משהיו בזמני. אני גדלתי כשלא היו בסביבה אינטרנט, פקס, אימיילים, סמס, צ'אטים וכל הדברים האחרים המסייעים למי שמתקשה לשמוע. למרבה השמחה, לבן שלך יהיו הרבה יותר אמצעים שיעזרו לו בדרכו.
כמו כן, שפת הסימנים לא היתה חלק מחיי. יש מי שמרגיש שחשוב לשלב שפת סימנים ואכן אין שום סיבה לפחד ממנה - היא שפה ככל שפה אחרת - אך היא לא בהכרח חלק בלתי נפרד מחייו של כל אדם לקוי שמיעה. במקרה שלי ההורים אמרו שהם לא הבינו מה התועלת בשפה שאף אחד בסביבה שלנו לא מכיר - לא מורים, לא גננות, לא ילדים אחרים (כי לא היו ילדים חרשים בסביבה שלנו) ושגם להם ההורים אינה טבעית, והם לא רצו שאהיה תלויה תמיד במתווך שיתרגם לי מה אומרים מסביב. לשמחתם אכן לא התעורר שום צורך בשפת הסימנים כי לא היו בעיות משמעותיות ברכישת שפה קולית מדוברת כך שעבורי זו היתה החלטה נכונה, אבל אני חוזרת ואומרת: אם הילד שלכם בן 23 חודשים ואין לו עדיין שום דרך לתקשר, אז למה לא? למה לא לתת לו כלי נוסף? ויש לציין - כלי. שפת הסימנים היא אמצעי, לא סוף הדרך ולא קיר אטום. כלי תקשורת בדיוק כמו כל שפה אחרת, שממנה יוכל גם לקפוץ ללמוד שפות אחרות כי תהיה לכם תקשורת איתו ודרך להסביר לו דברים.
אם עוד לא עשיתם זאת, כדאי מאוד להיות בקשר עם ארגון מיח"א, המיועד לילדים (ולהורים) בשלב הגיל של הבן שלכם.
בהצלחה!
