אז הנה סיפור חיי (פרק א')
וואו, איזו קבלת פנים... לא נורא, אני מבין אתכם, בהחלט. כבקשתכם, אציג את עצמי, אפרוש את סיפורי ואציע את משנתי העכשווית. ראו בזה מונולוג אישי. אבקש סליחה על האריכות, אבל אם אתם רוצים את הסיפור והחשיפה, אז הנה הוא: ובכן, נולדתי למשפחה חרדית, התחנכתי בחינוך מתאים ואני בוגר ישיבות חשובות. נישאתי לבת ממשפחה רבנית מובהקת ומפורסמת, למדתי (ועדיין לומד) בכוללים מובחרים, וכיום אני משמש כרב קהילה (על כל הכרוך בכך). בנוסף אני מגיד שיעור, מרצה/דרשן/מגיד מישרים בערים ובפריפריות (בהחלט יתכן שמי מכם ראה את שמי מתנוסס על לוח המודעות בין אלה המיועדים לדרוש בעצר התעוררות כזו או אחרת), ומספר ספרים תורניים ומגוונים חוברו על ידי (ספרים שזכו להסכמות נלהבות מרבותי המפורסמים ומעוד גדולי ישראל, ומי יודע, אולי אצל חלקכם ניתן למוצאן בארון הספרים שבבית ו/או בבית המדרש). בנוסף, זכיתי באשה אוהבת ובילדים מקסימים. לכאורה הכל בסדר. הכל מבריק. כמה היו רוצים להתחלף עימי במעמדי ובמצבי. לכאורה. רק לכאורה (הישיבישר'ס שבכם יוכלו לקרוא מילה זו עם ההטעמה הישיבתית. היא מתאימה לכאן...). בשנים האחרונות, תוך כדי ההתקדמות וההתברגות במערכת שאיפשרה לי להתחככות עם 'רב(נ)ים וטובים', נוכחתי מקרוב בצביעות החוגגת, זו האוכלת כל חלקה טובה. ראיתי את עולם השקר במיטבו בכל תחומי החיים: בנושאי המשרות והשררות, בענינים שבין קהילות ומגזרים, בענינים שבתוככי הקהלות, מאחורי הפרגודים ואף בענינים שבינו ובינה, בהשתמשות בתורה ובקדשיה לצרכים אישיים ואינטרסנטיים, בנגיעות האישיות המלהטטות בינותינו ומנהיגות את חיינו, ובהפקרות שבמערכות על כל רבדיהן, בהדגשה על מילת 'כל'. יש באמתחתי דוגמאות למכביר (בשלב מסויים רציתי לקבץ רבות מהן עלי גליון ולפרסמם תחת השם 'האמת על עולם השקר', אבל נמנעתי, מטעמים ידועים, שמקצתם יפורטו בין השיטין דלהלן), אך סבורני שחברי הפורום מבינים את כוונתי גם בלעדיהן. מלכתחילה ידעתי שלא אוכל לתקן את העולם ומאמרו המפורסם של הקוצק'ר היה שגור על פי, אך התעקשתי להתבצר באמונתי התמימה (-השכלתנית והתודעתית, רבת הידיעות וההרגשות) ולבנות לעצמי קונכיה, מעין חממה, בה אגדל עם משפחתי וקהילתי לתפארת עם ישראל. אולם, באיזה שהוא שלב, נקעה נפשי מכל העוולות. אולי זה ישמע פתטי, אבל שאלותי ליושב במרומים היו נוקבות. נכון, ידעתי את כל התשובות, אך בכל זאת, לא ראיתי את ההשגחה כלל, נוכחתי שוב ושוב בצדיק ורע לו רשע וטוב לו, ועיקר העיקרים - לא יתכן שבין כל אלה הנחשבים בעיני העם כקרובים לקב"ה אותם אני מכיר (ולא מעטים המה), לא אמצא ולו אחד הדובר אמת בלבבו, נטול צביעות ומשולל אינטרסים לחלוטין. נשמע קשה, אך חיפשתיו - ולא מצאתיו. לאור האמור ולאור הרהורים/ערעורים נוספים, הגעתי למסקנה כי לא יתכן שיש מלך בלא עם, ואם זה עמו - איני רוצה להסתפח בנחלתו. את האמת אומר ולא אכחד, שבנוסף לכל האמור, ניחונתי ביצר גועש, סקרנות עצומה, וראש פתוח מאוד. את התוצר לכל אלה - אשאיר לדמיונכם, כשאיני סבור שתרחיקו לכת כפי המציאות... אימרתם ר' חיים שמואלביץ ור' חצק'ל שאין הקב"ה מביא נסיון אא"כ בעל הנסיון יכול לעמוד בו - אינה עומדת בשום מבחן מציאותי, גם אם הוכחתם מרש"י בתחילת כי תצא מבריקה. האם מישהו מכיר אדם, מלבד אברהם, שעמד בכל הנסיונות שנתנסה? נו, אז נכון שכשיהודי מגיע אלי עם טענה כזו אני אומר לו (את שאמרו לי...) ש'שבע יפול צדיק וקם' עם ההסבר המאלף של ר' יצחק הוטנר (זה שבספר וזה שבמכתב המפורסם), מוסיף את דברי רבנו תם בספר הישר על ימי עליה וימי ירידה, ומקנח באנלוגיה של בעל התניא על היות האדם משול לעץ הנובע מזרע שנרקב וכו' וכו'. אבל מזלי הוא ששומעי ליקחי אינם חצופים דיים כדי להמשיך ולהתריס: ואיפה ה'קם' שאחרי ה'שבע יפול'? ואיפה התקומה שאחר המאה נפילות? איך יתחבר האדם שבנמשל לעץ המפואר שבמשל, העומד ניצב ואינו נופל, זה שצמח כתוצאה מרקבון הזרע? לו אני במקומו של הפחד יצחק, שנודע כבעל תעוזה מחשבתית ויומרה חינוכית, הייתי ממשיך וכותב לנמען המכתב, שלא רק בילדותו של החפץ חיים היו לו נפילות, אלא גם בהיותו החפץ חיים... מעניין מה היה אומר התלמיד אחר תשובה זו, ומעניין אם היינו רשאים עוד להחזיק את ספרי הפחד יצחק מאותה עת ואילך... בהצצה חטופה אנו לומדים על ה'נורא בי עמרם', על פירושו של ר"ח לילבש שחורים וכו', על 'הדרכת הכלות' של רב חסדא ועוד, ומסבירים לעצמנו שודאי אין הדברים כפשוטן, הכל רמזים, וכולן היו נדמות בעיניהן כקאקי חיורי וכו' וכו'. לא מתאים לי. לא נכון לי. אז יהיה מי שיאמר שאני נמנה על אלה שאמרו עליהם חז"ל שלא עבדו עבודה זרה אלא כדי להתיר להם את העריות. יתכן ובמידה מסוימת זה נכון, אך דברי חז"ל עצמם בענין זה צריכים תלמוד - אז מה אם המניע לפריקת העול הוא הרצון המובנה בנו ובלתי ניתן לאפוטרופסות? מלך שגוזר גזירות שבני עמו אינם יכולים להתמודד עימהן עד כדי כך שבעל כרחם הם נאלצים להסיר עולו מעליהם - אינו מלך שמתאים לי. ובמילים אחרות - אין זה המלך עליו חינכוני, זה שבורא מכה לצד רטיה. מכה מצאתי, רטיה אמיתית לא מצאתי. התלמדנתי מדי, נחזור לעניננו. כאן הגיעה תקופת ההתחבטות. מחד, איני רוצה להיות כבול למסגרת ולמערכת חוקים שאיני מאמין בה. מאידך, איני בחור רווק בתהליך טווית דרכו, אלא בעל לאשה מסורה ואוהבת ששאיפתה מאז ומעולם להקים בית של תורה ולמסור נפשה על כך (באמת ובתמים, היא הוכיחה זאת לא פעם) ואב לילדים מתוקים ומתבגרים המתחנכים במקומות חינוך מסודרים וגדלים בבית נורמטיבי ויותר מכך, יש לי שם ומעמד חברתי חשוב בקהילה מכובדת (ובלי בושה אודה שאין לזלזל בשום אופן בשם ובמעמד החברתי) ואני מתפרנס טוב מהרבצת תורה. פריקת עול בריש גלי היתה מנתקת אותי מכל הנ"ל וזורקת אותי באחת אל שום מקום בלי שום דבר, ובמצבי - מאוד לא פשוט, בלשון המעטה, להגיע למה שהגעתי במחוזות חילוניים. הרבה עשו ולא עלתה בידם... מה עוד, שטובת משפחתי חשובה לי מאוד. האם צריך להיות חרדי בשביל לדאוג לטובת האשה והילדים? לו אנטוש את דתי - יחרב עולמם של ילדי במידה רבה. המילכוד הזה הביא אותי אל שערי הדיכאון. לעתים קצתי בחיי. טיפול תרופתי לא חילץ אותי מהמיצר כיון שהדיכדוך לא פלש למחוזות נפשי בכדי, אלא מכח התחבטות בלתי פתירה. לא ידעתי אנה אני בא.
