לגלישה באתר בגירסה המותאמת לסלולאר
| הוספת הודעה
הגדרות תצוגה

הגדרות עץ הודעות

מאפייני צפייה

הצג טקסט בתצוגה
הצג תגובות באופן
עדכן
1718717,187 עוקבים אודות עסקים

פורום צלילה

(ההודעה מנוסחת בלשון זכר אך הכוונה לשני המינים במידה שווה)
שלום וברוכים הבאים לפורום/קהילת הצלילה של תפוז.
קהילת הפורום החלה להתגבש בינואר 2000 בפורום הצלילה של IOL ז"ל, ומאז מאי 2001 אנחנו כאן. הפורום פתוח למגוון של דעות, דיווחים ושאלות בענייני צלילה. אנחנו אוהבים במיוחד דיווחים על צלילות ואתרים (רצוי בלווית תמונות) ועל הסובב הימי בכלל. חשוב לנו גם לשמוע דיווחים על מקרים של כשלים וכמעט-תאונה כדי ללמוד לקח (וכמובן גם על תאונות, לא עלינו, כשהן קורות). אפשר גם קצת פוליטיקה של עולם הצלילה אבל ללא הכפשות, איומים, אישומים אנונימיים/בלתי מבוססים ושפת שוק בלתי הולמת. הודעות כאלו תימחקנה לאלתר.
 
לעתים הגבול בין נושאים וסגנון המתאימים לפורום לכאלו שאינם מתאימים, הינו דק. למנהלי הפורום שמורה הזכות למחוק הודעות (ואם הכרחי גם להגביל משתתפים) לפי שיקול דעתם בהתאם לרוח הפורום ולטובתו כפי שהם מבינים אותן. ניתן לערער או לדון בכך במסרים ישירים לנקאים (אבי ע ושיח סלימאן), אך לא במסגרת דיוני הפורום; הנקאים יקחו כל הערה לתשומת ליבם אך זכות ההחלטה הסופית שמורה להם. ככלל, החלטות על מחיקת הודעות או הגבלת משתמשים אינן נושא לדיון בפורום אלא רק לדיון ישיר מול הנקאים במערכת המסרים.
יודגשו במיוחד כמה תרחישים העשויים לגרור הגבלה, ואף לצמיתות: משתתף חדש ואנונימי שהודעותיו תתמקדנה בהשמצות (לצערנו צצים כאלו מדי פעם) עשוי להיות מוגבל מיידית, והודעות כאלה עשויות להמחק מיידית בכל מקרה של חשד להיותן השמצה. העדר גילוי נאות. משתתף שהינו בעל עניין בעולם הצלילה, או בדיון מסויים, מעבר להיותו צולל ספורטיבי גרידא חייב בגילוי נאות ומדוייק על מהות עניינו. בכך נכללים בין היתר, אך לא רק, בעלי ועובדי מועדונים, סוכני מכירות, ביטוח וכדומה בעולם הצלילה, בעלי קרבה משפחתית או אחרת לאנשים כאלו או לדמויות המהוות נושא לדיוני הפורום, וכדומה.
משתתף בעל יותר מכינוי אחד, המשתמש בכך לצרכים בלתי כשרים כגון: מצג שוא של תמיכה נוספת בדעה מסויימת, עיוות סקרים, המנעות מגילוי נאות, וכדומה. עבירה על כללי זכויות יוצרים המקובלים בתפוז, לרבות פרסום חומר או תמונה של אדם אחר ללא רשותו.
מדיניות זו נקבעה כלקח מגורלם של פורומים אחרים ונסיונות חבלה בפורום זה, ואנו מבקשים לקבל אותה בהבנה.
 
הפרסום המסחרי אסור בפורומי תפוז (ניתן לקנות פרסום בפורטל, כמובן). ניתן להודיע במידה על פעילויות, שרותים וכדומה העשויים לעניין חברי פורום גם אם הן בתשלום, תוך ציון העלות הרגילה ומידת ההנחה לחברי הפורום. השאלה אם הודעות אלה עברו את המידה הראויה ויש למחקן נתונה לשיקול מנהלי הפורום. במקרה של ספק מוטב להתייעץ מראש עם אחד המנהלים. מועדון, ארגון, ספק וכל בעל עניין הרוצה למסור מידע אינפורמטיבי על פעילותו, יעשה זאת בעוגן "פעילות מועדונים" קיים, או שיפתח אחד חדש במידה ולא קיים. יודגש: עוגן אחד ויחיד ישמש לכל סוגי ההודעות האינפורמטיביות של מועדונים, ארגונים, ספקים ושאר בעלי עניין. עוגן קיים פירושו עוגן שבתוקף. כדי לא להקשות יתר על המידה: אם אין עוגן בשני הדפים הראשונים, או אם העוגן האחרון הוא בן יותר מ-48 שעות (התפוגה היא 72 שעות), מותר לפתוח עוגן חדש ועל כל האחרים להשתרשר אליו. הודעות או "עוגנים" שאינם עומדים בקריטריונים אלו יימחקו. ראו פירוט בנהלי הפורום.
 
כללי הפורום מחייבים שמירה על תרבות דיון. כל חבר פורום, כל בעל עניין ונותן שרותים, וכל מאן דבעי, אשר מרגיש נפגע מהתבטאות כלשהי בפורום, רשאי לפנות להנהלת הפורום. כל הודעה פוגענית שתוגש בקשה מוצדקת להסרתה אכן תוסר. זאת, להבדיל מביקורת לגיטימית המנוסחת בשפה נאותה, או מתאור עובדתי שניתן לחלוק עליו אבל תואר עניינית ובתום לב. ההחלטה הסופית גם בעניין זה היא של הנהלת הפורום. משתתף בפורום, או כל המעוניין להיות מוזכר בפורום, מקבל עליו ליישב סכסוכים הקשורים בדיוני הפורום בהתאם לנהלי הפורום דלעיל, ולא בשום דרך אחרת. חבר פורום או בעל עניין שיבחר בדרך משפטית של תביעת לשון הרע או איום בה, במקום דרך הבירור עם הנהלת הפורום בהתאם לנהלי הפורום, לא יוכל להמשיך להשתתף בפורום, אלא רק במסגרת תגובה לביקורת. להנהלת הפורום גם שמורה הזכות להסיר כל איזכור שלו, בקישורי הפורום ו/או בכלל, למעט איזכור העובדה שבחר ליישב חילוקי דעות בפורום בדרך של תביעה משפטית. עם זאת להנהלת הפורום שמור שיקול הדעת לא להפעיל

הנהלת הפורום:

אודות הפורום צלילה

(ההודעה מנוסחת בלשון זכר אך הכוונה לשני המינים במידה שווה)
שלום וברוכים הבאים לפורום/קהילת הצלילה של תפוז.
קהילת הפורום החלה להתגבש בינואר 2000 בפורום הצלילה של IOL ז"ל, ומאז מאי 2001 אנחנו כאן. הפורום פתוח למגוון של דעות, דיווחים ושאלות בענייני צלילה. אנחנו אוהבים במיוחד דיווחים על צלילות ואתרים (רצוי בלווית תמונות) ועל הסובב הימי בכלל. חשוב לנו גם לשמוע דיווחים על מקרים של כשלים וכמעט-תאונה כדי ללמוד לקח (וכמובן גם על תאונות, לא עלינו, כשהן קורות). אפשר גם קצת פוליטיקה של עולם הצלילה אבל ללא הכפשות, איומים, אישומים אנונימיים/בלתי מבוססים ושפת שוק בלתי הולמת. הודעות כאלו תימחקנה לאלתר.
 
לעתים הגבול בין נושאים וסגנון המתאימים לפורום לכאלו שאינם מתאימים, הינו דק. למנהלי הפורום שמורה הזכות למחוק הודעות (ואם הכרחי גם להגביל משתתפים) לפי שיקול דעתם בהתאם לרוח הפורום ולטובתו כפי שהם מבינים אותן. ניתן לערער או לדון בכך במסרים ישירים לנקאים (אבי ע ושיח סלימאן), אך לא במסגרת דיוני הפורום; הנקאים יקחו כל הערה לתשומת ליבם אך זכות ההחלטה הסופית שמורה להם. ככלל, החלטות על מחיקת הודעות או הגבלת משתמשים אינן נושא לדיון בפורום אלא רק לדיון ישיר מול הנקאים במערכת המסרים.
יודגשו במיוחד כמה תרחישים העשויים לגרור הגבלה, ואף לצמיתות: משתתף חדש ואנונימי שהודעותיו תתמקדנה בהשמצות (לצערנו צצים כאלו מדי פעם) עשוי להיות מוגבל מיידית, והודעות כאלה עשויות להמחק מיידית בכל מקרה של חשד להיותן השמצה. העדר גילוי נאות. משתתף שהינו בעל עניין בעולם הצלילה, או בדיון מסויים, מעבר להיותו צולל ספורטיבי גרידא חייב בגילוי נאות ומדוייק על מהות עניינו. בכך נכללים בין היתר, אך לא רק, בעלי ועובדי מועדונים, סוכני מכירות, ביטוח וכדומה בעולם הצלילה, בעלי קרבה משפחתית או אחרת לאנשים כאלו או לדמויות המהוות נושא לדיוני הפורום, וכדומה.
משתתף בעל יותר מכינוי אחד, המשתמש בכך לצרכים בלתי כשרים כגון: מצג שוא של תמיכה נוספת בדעה מסויימת, עיוות סקרים, המנעות מגילוי נאות, וכדומה. עבירה על כללי זכויות יוצרים המקובלים בתפוז, לרבות פרסום חומר או תמונה של אדם אחר ללא רשותו.
מדיניות זו נקבעה כלקח מגורלם של פורומים אחרים ונסיונות חבלה בפורום זה, ואנו מבקשים לקבל אותה בהבנה.
 
הפרסום המסחרי אסור בפורומי תפוז (ניתן לקנות פרסום בפורטל, כמובן). ניתן להודיע במידה על פעילויות, שרותים וכדומה העשויים לעניין חברי פורום גם אם הן בתשלום, תוך ציון העלות הרגילה ומידת ההנחה לחברי הפורום. השאלה אם הודעות אלה עברו את המידה הראויה ויש למחקן נתונה לשיקול מנהלי הפורום. במקרה של ספק מוטב להתייעץ מראש עם אחד המנהלים. מועדון, ארגון, ספק וכל בעל עניין הרוצה למסור מידע אינפורמטיבי על פעילותו, יעשה זאת בעוגן "פעילות מועדונים" קיים, או שיפתח אחד חדש במידה ולא קיים. יודגש: עוגן אחד ויחיד ישמש לכל סוגי ההודעות האינפורמטיביות של מועדונים, ארגונים, ספקים ושאר בעלי עניין. עוגן קיים פירושו עוגן שבתוקף. כדי לא להקשות יתר על המידה: אם אין עוגן בשני הדפים הראשונים, או אם העוגן האחרון הוא בן יותר מ-48 שעות (התפוגה היא 72 שעות), מותר לפתוח עוגן חדש ועל כל האחרים להשתרשר אליו. הודעות או "עוגנים" שאינם עומדים בקריטריונים אלו יימחקו. ראו פירוט בנהלי הפורום.
 
כללי הפורום מחייבים שמירה על תרבות דיון. כל חבר פורום, כל בעל עניין ונותן שרותים, וכל מאן דבעי, אשר מרגיש נפגע מהתבטאות כלשהי בפורום, רשאי לפנות להנהלת הפורום. כל הודעה פוגענית שתוגש בקשה מוצדקת להסרתה אכן תוסר. זאת, להבדיל מביקורת לגיטימית המנוסחת בשפה נאותה, או מתאור עובדתי שניתן לחלוק עליו אבל תואר עניינית ובתום לב. ההחלטה הסופית גם בעניין זה היא של הנהלת הפורום. משתתף בפורום, או כל המעוניין להיות מוזכר בפורום, מקבל עליו ליישב סכסוכים הקשורים בדיוני הפורום בהתאם לנהלי הפורום דלעיל, ולא בשום דרך אחרת. חבר פורום או בעל עניין שיבחר בדרך משפטית של תביעת לשון הרע או איום בה, במקום דרך הבירור עם הנהלת הפורום בהתאם לנהלי הפורום, לא יוכל להמשיך להשתתף בפורום, אלא רק במסגרת תגובה לביקורת. להנהלת הפורום גם שמורה הזכות להסיר כל איזכור שלו, בקישורי הפורום ו/או בכלל, למעט איזכור העובדה שבחר ליישב חילוקי דעות בפורום בדרך של תביעה משפטית. עם זאת להנהלת הפורום שמור שיקול הדעת לא להפעיל
x
הודעה מהנהלת הפורום
המשך >>

לצפיה ב-'חידוש אחרון לתחרות, בחסות DecoStop '
חידוש אחרון לתחרות, בחסות DecoStop
02/02/2011 | 20:25
87
28
חשוב לקרוא את ההודעה המקורית המוצמדת בהמשך להודעה זו, ואת התקנון הרשמי.
הגשת סיפורים עד שבת, 5 בפברואר, 12:00 בצהריים. (ניתן יהיה לבקש מהשופטים הארכה קצרה)
ניתן ורצוי להגיב על הסיפורים והתחרות, אבל רק בפתיל התגובות לסיפורים.
דגשים: לתת שם ייחודי לסיפור, לצרף בקובץ וורד שבראשו שם הסיפור והניק של המחבר/ת.
היקף 300-2,000 מילה, חריגה של עד 50% אפשרית אך דורשת כתיבת בקשה מראש לחבר השופטים, ואישורנו. מומלץ לא לחרוג.
נא לשרשר הסיפורים לכאן.
מחכים לכם/ן
צלילה >>
כתובות אינטרנט מצורפות:
לצפיה ב-'הערות ההנהלה '
הערות ההנהלה
02/02/2011 | 20:26
3
11
(תצורפנה בהמשך, במידת הצורך)
צלילה >>
לצפיה ב-'עוד יומיים לתחרות - הזדרזו! '
עוד יומיים לתחרות - הזדרזו!
03/02/2011 | 13:21
6
גם אם נראה לכם שלא תזכו בחליפה יבשה, זו במה נהדרת לכתוב את סיפוריכם/ן וכך הם נחשפים לרבים מאד בפורום וגם מחוצה לו.
ומי יודע...
ממתינים לכולכם/ן
צלילה >>
לצפיה ב-' הארכה עד הערב, שבת, 19:00 '
הארכה עד הערב, שבת, 19:00
05/02/2011 | 09:19
8
לכל אלו שהסיפור יושב אצלם על קצה המקלדת, כל אלו החייבים לנו (ולעצמם/ן...) את גירסתם לסיפורים שכבר פורסמו, ובכלל כל מי שאי פעם צלל בחורף ו/או בקור: קדימה...
נהניתם מהסיפורים? עכשיו תורכם לתרום.
ומי יודע, אולי בכל זאת החליפה היבשה תהיה שלכם/ן?
ממתינים
צלילה >>
לצפיה ב-'קישור להכרזת הזוכים/ות '
קישור להכרזת הזוכים/ות
16/02/2011 | 15:58
3
צלילה >>
כתובות אינטרנט מצורפות:
לצפיה ב-'חידוש פתיל התחרות, בחסות DecoStop '
חידוש פתיל התחרות, בחסות DecoStop
30/01/2011 | 18:32
71
10
חשוב לקרוא את ההודעה המקורית המוצמדת להודעה זו, את התקנון הרשמי, ואת ההבהרות בפתיל התגובות לתחרות.
ניתן ורצוי להגיב על הסיפורים, אבל רק בפתיל התגובות לסיפורים.
דגשים: לתת שם ייחודי לסיפור, לצרף בקובץ וורד שבראשו שם הסיפור והניק של המחבר/ת.
היקף 300-2,000 מילה, חריגה של עד 50% אפשרית אך דורשת כתיבת בקשה מראש לחבר השופטים, ואישורנו. מומלץ לא לחרוג.
נא לשרשר הסיפורים לכאן.
מחכים לכם/ן
צלילה >>
כתובות אינטרנט מצורפות:
לצפיה ב-'תחרות סיפורי צלילה בקור ובחורף '
תחרות סיפורי צלילה בקור ובחורף
<< ההודעה הנוכחית
27/01/2011 | 19:00
48
108
אנו מעלים בזאת תחרות סיפורים בנושא צלילה בקור ובחורף.
התחרות היא בחסות חברת DecoStop (ניר צמח חברנו), יבוא ושיווק ציוד צלילה מקצועי.
מצפים לסיפורים, בפתיל זה, כאן ועכשיו!
גם בשביל הכיף והחוויה של כולנו, וגם בשביל הסיכוי לזכות באחד הפרסים יקרי הערך, ובראשם חליפה יבשה במתנה (כולל תפירה): פרס בשווי של קרוב ל-6,000 ש"ח!
פתיל זה מיועד לסיפורים ולהם בלבד, כל הודעה אחרת תימחק. פתילים נפרדים מאפשרים תגובות על התחרות עצמה (כולל תשובות והבהרות של ההנהלה), וכן תגובות לסיפורים (קישורים מצורפים). ההשתתפות תתאפשר עד שבת 5 בפברואר.
יש לצרף את הפוסט הראשון של כל סיפור כקישור ישיר להודעה זו, ולא לסיפור קודם.
בסיפור על פני יותר מפוסט אחד, ההמשכים יצורפו כקישור ישיר לפוסט הראשון של הסיפור.
התקנון הרשמי של התחרות בלינק המצורף. במקרה של סתירה בין התקנון לבין הבהרות שתיכתבנה על ידי הנהלת הפורום או על ידי אחרים (כולל במסר זה ובהפניות ממנו), התקנון הרשמי קובע.
היקף כל סיפור בין 300-2,000 מילים. הסיפור יכול להיות על פני פוסט אחד עד ארבעה.
מותר לצרף לכל סיפור עד שלוש תמונות אבל השיפוט לא יתמקד בתמונות, ובפרט לא באיכותן הטכנית.
אנא צרפו גם קובץ וורד ובו הסיפור, להקלה על תהליך השיפוט.
ניתן להגיש סיפור שכבר הובא בפורום (אבל לא כקישור אלא העלאה מחדש, ורצוי גם כתיבה מחדש). אין להביא סיפורים שפורסמו בכתב עת או פורום אחר (במקרה של ספק יש להתייעץ עם הנהלת הפורום לפני העלאת הסיפור). מותר להגיש יותר מסיפור אחד, בניק אחד או יותר; ההגשה מותרת גם בניקים חדשים (כך שהסיפור יוגש בעצם בעילום שם). המעלה סיפור מתחייב/ת בכך שזכויות הסופרים על הסיפור הן שלו/ה בלבד. עוד בנושא זכויות על כל סיפור המוגש, וזכויות השימוש בו, ראו במסגרת התקנון הרשמי.
קריטריונים מרכזיים לשיפוט, כקו מנחה למצביעים ולשופטים: קשר לנושא (כולל עד כמה מדובר בחוויה אישית), מקוריות, עניין, סגנון, פואנטה.
הסגנון יכול להיות כמו של דיווח בפורום, או כמו של סיפור קצר בדפוס.

הפרסים, כולם, באדיבות DecoStop (כל המחירים הנקובים כוללים מע"מ):
1. מקום ראשון: חליפת צלילה יבשה מדגם CORDURA- D מבית OTTER DRY SUIT כולל תפירה לפי מידה (לא כולל ביגוד תחתון). מחיר לצרכן 5,990 ש"ח.
2. מקום שני: גלגלת אצבע מנירוסטה + מצוף סימון. מחיר לצרכן 1,100 ש"ח.
3. מקום שלישי: סט 4 צינורות Miflex לוסת (לצולל ספורטיבי). מחיר לצרכן 900 ש"ח.

*** כל הפרסים ניתנים למימוש תוך 45 ימים מיום הזכיה ועד ליום ההזמנה (אספקה עד 45 יום).

מבצע מיוחד- במהלך חודש פברואר (1 עד 28 בפברואר 2011) כל חבר פורום, כהגדרתו במסגרת התקנון הרשמי, הרוכש חליפה יבשה מכל דגם, יקבל תפירה במתנה (מחיר ההטבה לצרכן 938 ש"ח) ועוד 10% הנחה על מחיר החליפה.
צלילה >>
כתובות אינטרנט מצורפות:
לצפיה ב-'התחרות בחסות DecoStop '
התחרות בחסות DecoStop
28/01/2011 | 07:56
1
5
צלילה >>
כתובות אינטרנט מצורפות:
לצפיה ב-'את הסיפורים נא לשרשר להודעת החידוש '
את הסיפורים נא לשרשר להודעת החידוש
31/01/2011 | 14:31
7
כל שלושה ימים תתפרסם הודעה המחדשת את פתיל התחרות, ומאותו רגע יש לשרשר את הסיפורים להודעה זו (ולא להודעה המקורית) כדי שייקל לעקוב אחר סדר פירסום הסיפורים.
תודה!
צלילה >>
לצפיה ב-'7 מ"מ'
7 מ"מ
29/01/2011 | 01:35
19
ירח הדבש שלנו היה בסימן צלילה, הכל התחיל מתמונה של בליז שראיתי באינטרנט, ולשם החלטתי שאני רוצה להגיע, הראתי את התמונה לבנזוג, והוא הסכים שזה זה המקום!
התחלנו ללמוד צלילה, בזמן קצר יחסית, וללא ימי חופש מהעבודה (חסכנו אותם לירח הדבש כדי להאריך אותו עד כמה שניתן), הצלחנו לסיים כוכב ראשון כאן בארץ, שהכיוון היה להשלים את הכוכב השני במרכז אמריקה.
את הכוכב השני קיבלנו באוטילה- הונדורס, ואפילו צללנו בבליז, אבל כל צוללן שפגשנו אמר לנו שיש דברים שחייבים לעשות, ואחד מהם (אחרי הבלו הול) זה צלילת מערות- סנוטס!
אז כמובן ששמענו על הנושא מהארץ, אבל עם הצלילות בא התאבון לנסות את הצלילה המיוחדת הזו.
אחרי התארגנות קצרה בפלייה דה כרמן- מקסיקו- החלטנו לצלול בסנוטס של צ'קין הא (chikin ha).
אמצע יולי, ג'ונגל במרכז אמריקה, חום איימים ולח, אתה לפעמים פשוט שוחה באוויר... אמרו לנו לצלול עם חליפות 7 מ"מ, צחקנו, עד אותו יום החליפה הכי עבה שלבשנו הייתה של 3 מ"מ וגם זה כי זו הייתה צלילת לילה.
אמרו לנו- תשמעו, קחו 7 מ"מ, אז הסכמנו.
כאשר הגענו לשטח המערה, היינו כבר ספוגי זיעה, הבגדים נדבקים לגוף, והטמפרטורה של הדם שלך היא בערך 100 מעלות, וברגע שחשבנו להזדחל לתוך חליפות הצלילה רק נהיה לנו יותר חם.
כמות היתושים שהייתה שם לא הייתה הגיונית, הרגשנו שאנחנו פשוט נאכלים בעודנו חיים, מה שדרבן אותנו לשים את החליפות מהר יותר (קיווינו שה-7 מ"מ יפריד בנינו לבין היתוש, מה שהיה נכון לגבי חלק מהיתושים, ולגבי חלקם לא).
כניסה למים, משולה לכניסה לבריכה, אפילו סידרו שם מעקה... אבל המים היו המים הכי קפואים שגופי פגש בימי חיי, ההבדל שבין הטמפרטורה בחוץ לבין הטמפרטורה של המים, השפיעה עוד יותר כך שהקור היה ממש בלתי נתפס.
עכשיו- אמרה המדריכה- יורדים למטה, ככל שירדנו טמפרטורת המים רק ירדה עוד ועוד.
לאט לאט מתחיל להחשיך, הפנס היה כבר דלוק, ואתה מנסה להבין מה קורה אם נגמר לך האוויר, הרי זה לא שיש לך איך לצאת, רוב הסנוטה אינה מאפשרת לעלות- שכן מעליך יש תקרת אבן, אבל לקחנו את זה בחשבון, ובנוסף לבלון רזרבי שהיה למדריכה תרגלנו מספר פעמים הנשמה באמצעות האוקטופוס הרזרבי.
אחרי חמש דקות אתה מפסיק לרעוד, גם מהפחד וגם כי גוף האדם בסופו של דבר מתרגל, גם לקור. אז אתה רואה שמסביבך כמעט על כל סלע יש מאובנים, שבלולים עתיקים, שכנראה היו שם הרבה לפנינו, צדפים, ואפילו בעלי חוליות, והכל עומד מלכת.
המים בסנוטס הם מים מתוקים, אך קיימות מספר נקודות השקה למים מלוחים בתוך חלק מהסנוטס- נקודה זו קרויה halocline, צללנו, ולפתע הייתי בטוחה שעדשות המגע שלי נפלו, אבל לא, זו הייתה הנקודה שבה המים המלוחים מתערבבים עם המים המתוקים, והכל הופך למטושטש.
בנקודה הזו שוב נהיה לך חם, המים המלוחים, מי האוקינוס, חמים הרבה יותר מהמים המתוקים, העליונים. אתה מפשיר מעט, ואז חוזר למים המתוקים, שוב לא רואים דבר, שוב קר, תודה לאל שלקחנו 7 מ"מ.
בצלילה השניה זכינו לראות דברים שמעטים רואים וחוזרים לספר, עצים, אבל מלמטה. השורשים של עצי הג'ונגל, מגיעים למים המתוקים כדי לשרוד, ואנחנו, מבקרים לרגע רואים את הפלא הזה, מידי פעם קרן שמש חודרת לתוך המערה החשוכה והכל משתנה, האור הופך את הצלילה לאחת הצלילות המדהימות שחוויתי, שמשחק האור עם המים, עם שורשי העצים יוצר מחזה כאילו לקוח מתוך חלום בלהות של ילדים בו הסלעים והשורשים הם מפלצות רעות.
היציאה מן המים הייתה קשה, על אף שסוף סוף הגוף מפשיר והדם חוזר לזרום כסדרו, אתה רק חושב לעצמך, מתי שוב יצא לי לחוות כזה פלא.
צלילה >>
לצפיה ב-'סיפור צלילה לתחרות.....'
סיפור צלילה לתחרות.....
29/01/2011 | 10:36
1
21
זה היה לפני כמה שנים במהלך ביקור באי פאלוואן שבדרום הפיליפינים..... (עבדתי שם כמה שנים ב- U.N.S.F -הארגון למען הילד)
היינו (5 עובדים) ביום חופש והחלטנו לצאת לצלול בשמורה של ספארי תת ימי בצידו הדרום מערבי של האי... היה יום שמש נפלא והמקומיים הבטיחו לנו שזה יכול להשתנות בכל רגע כי זאת עונת הטייפונים ואף פעם אי אפשר לדעת מתי הם מתחילים... אנחנו צחקנו והחלטנו שיורדים... התארגנו שכרנו סירה של אחד המקומיים ויצאנו למרחק של כ - 1 ק"מ מהחוף... ביקשנו מהמקומי שיחכה לנו באותו מקום כי אנחנו לא מתכוונים להתרחק יותר מדי ועזבנו את הסירה.  
הגענו לעומק של כ - 25 מ' מתחת למים כאשר התחלנו להבחין שצבע המים משתנה... אבל מי בכלל מתייחס לצבע כשסביבך שוחים דגים בגדלים וצבעים שלא חלמת שקיימים... ששוניות יכולות להכיל צמחיה כל כך מדהימה... אתה מרגיש כאילו אתה שוקע בתוך מדיטציה ברמות אחרות...
לפתע העירה אותנו טלטלה נוראית של זרמים תת ימיים שפיזרו אותנו לכל עבר ...במהלך הצלילה דאגנו לשמור על קשר עין אחד עם השני ולפתע מצאנו את עצמנו פשוט עפים ... המים עשו בנו ככול העולה על רוחם.. זה היה מאוד מפחיד... העליה כלפי מעלה נמשכה כמו נצח והייתה קשה מאוד.. הגעתי בכוחות אחרונים אל פני המים הסתכלתי סביבי וגיליתי שאני בסערה נוראית בלב הים לא ראיתי אף אחד מהחברה... גשם נוראי שכזה עוד לא ראיתי בחיי ואני נזרקת ע"י הגלים ובולעת מים כמו ג'ריקאן מפוצץ... ניסיתי לקרוא לחבר'ה אבל לא ראיתי אף אחד וזה גם היה כמעט בלתי אפשרי לאמר משהו כי כל פתיחת פה בלעתי עוד מים...
את החוף בקושי הצלחת לראות כי הוא היה רחוק מאוד ולא הצלחתי לחשב את המרחק... הסירה כמובן לא הייתה ... התחלתי בכוחות אחרונים לדחוף את עצמי לכיוון החוף ואני לא יודעת כמה זמן זה לקח אבל באיזשהו שלב הייתי מותשת לגמרי ופשוט נתתי לעצמי להיסחף עם מאזן הציפה המנופח ואמרתי לעצמי שיקח לאן שיקח..... אני לא יודעת כמה זמן זה לקח עד שלפתע שמעתי בתת ההכרה צעקות לא מובנות וזה העיר אותי ... הסתכלתי לכיוון החוף וראיתי שאני די קרובה... על החוף עמדו רטובים לגמרי כמה אנשים ונפנפו בידיהם דחפתי את עצמי בכוחות אחרונים עד שהרגשתי את הקרקעית תחת רגליי... משחתי את עצמי עוד קצת ואז הרגשתי שמישהו עוזר לי לעלות נפלתי על החוף ומייד הרגשתי שמורידים מעליי את הציוד הכבד ועוטפים אותי בשמיכה...
כשהתאוששתי הבחנתי שכל החבורה נמצאת כולם בריאים ושלמים... ושכולנו עברנו חוויה דומה... ומאותו יום למדנו להקשיב למקומיים.....
צלילה >>
לצפיה ב-'חשוב להקשיב למקומיים'
חשוב להקשיב למקומיים
29/01/2011 | 10:52
13
היה לפני כמה שנים במהלך ביקור באי פאלוואן שבדרום הפיליפינים..... (עבדתי שם כמה שנים ב- U.N.S.F -הארגון למען הילד)
היינו (5 עובדים) ביום חופש והחלטנו לצאת לצלול בשמורה של ספארי תת ימי בצידו הדרום מערבי של האי... היה יום שמש נפלא והמקומיים הבטיחו לנו שזה יכול להשתנות בכל רגע כי זאת עונת הטייפונים ואף פעם אי אפשר לדעת מתי הם מתחילים... אנחנו צחקנו והחלטנו שיורדים... התארגנו שכרנו סירה של אחד המקומיים ויצאנו למרחק של כ - 1 ק"מ מהחוף... ביקשנו מהמקומי שיחכה לנו באותו מקום כי אנחנו לא מתכוונים להתרחק יותר מדי ועזבנו את הסירה.  
הגענו לעומק של כ - 25 מ' מתחת למים כאשר התחלנו להבחין שצבע המים משתנה... אבל מי בכלל מתייחס לצבע כשסביבך שוחים דגים בגדלים וצבעים שלא חלמת שקיימים... ששוניות יכולות להכיל צמחיה כל כך מדהימה... אתה מרגיש כאילו אתה שוקע בתוך מדיטציה ברמות אחרות...
לפתע העירה אותנו טלטלה נוראית של זרמים תת ימיים שפיזרו אותנו לכל עבר ...במהלך הצלילה דאגנו לשמור על קשר עין אחד עם השני ולפתע מצאנו את עצמנו פשוט עפים ... המים עשו בנו ככול העולה על רוחם.. זה היה מאוד מפחיד... העליה כלפי מעלה נמשכה כמו נצח והייתה קשה מאוד.. הגעתי בכוחות אחרונים אל פני המים הסתכלתי סביבי וגיליתי שאני בסערה נוראית בלב הים לא ראיתי אף אחד מהחברה... גשם נוראי שכזה עוד לא ראיתי בחיי ואני נזרקת ע"י הגלים ובולעת מים כמו ג'ריקאן מפוצץ... ניסיתי לקרוא לחבר'ה אבל לא ראיתי אף אחד וזה גם היה כמעט בלתי אפשרי לאמר משהו כי כל פתיחת פה בלעתי עוד מים...
את החוף בקושי הצלחת לראות כי הוא היה רחוק מאוד ולא הצלחתי לחשב את המרחק... הסירה כמובן לא הייתה ... התחלתי בכוחות אחרונים לדחוף את עצמי לכיוון החוף ואני לא יודעת כמה זמן זה לקח אבל באיזשהו שלב הייתי מותשת לגמרי ופשוט נתתי לעצמי להיסחף עם מאזן הציפה המנופח ואמרתי לעצמי שיקח לאן שיקח..... אני לא יודעת כמה זמן זה לקח עד שלפתע שמעתי בתת ההכרה צעקות לא מובנות וזה העיר אותי ... הסתכלתי לכיוון החוף וראיתי שאני די קרובה... על החוף עמדו רטובים לגמרי כמה אנשים ונפנפו בידיהם דחפתי את עצמי בכוחות אחרונים עד שהרגשתי את הקרקעית תחת רגליי... משחתי את עצמי עוד קצת ואז הרגשתי שמישהו עוזר לי לעלות נפלתי על החוף ומייד הרגשתי שמורידים מעליי את הציוד הכבד ועוטפים אותי בשמיכה...
כשהתאוששתי הבחנתי שכל החבורה נמצאת כולם בריאים ושלמים... ושכולנו עברנו חוויה דומה... ומאותו יום למדנו להקשיב למקומיים.....
צלילה >>
לצפיה ב-'סיפורים לתחרות'
סיפורים לתחרות
29/01/2011 | 12:14
1
19
סיפורי כרישים

את קורסי הצלילה שלי עשיתי באוסטרליה. באחת הצלילות המדריך קרא לי,וראיתי שהחזיק דג בגודל של כלב. הוא סימן שמדובר בכריש ושאבוא ללטף. זה היה כל כך הזוי, שכן הוא היה קטן,ולא היה לו מבנה גוף של כרישים, שרואים בדרך כלל. בנוסף היה לי מוזר שהוא תפס אותו, כי כל הדגים שנתקלתי  בהם היו מהירים בצורה מטורפת, וגם הוא אמר לא לגעת בכלום לאורך כל הקורס. זו הייתה חוויה מרתקת.

בצלילה אחרת המדריך קרא לנו ושוב סימן כריש, אבל הפעם לא אחז דבר בידיו. בנוסף סימן לא לזוז. כאשר הסתכלתי לצדדים, כריש בגודל אדם בוגר עבר כמטר ממני ומהחברה שלי. זה היה מטורף, הוא היה כל כך גדול וכל כך קרוב, זה פשוט לא נתפס. הוא היה הדג הכי גדול שראיתי בצלילות.
הים נעשה גלי וחברתי החלה להיסחף לכיוון הכריש. תפסתי אותה והחזקתי בסלע. המתנו ללא תזוזה לעזיבתו.

שחית לילה בלי עדשות ראיה

אני רגילה שבכל מקום שאני מגיעה יש כמה עדשות ראיה שמתאימות בערך למספר שלי (הוא גדול). טיילנו לנו באוסטרליה אחרי הקורסים ומצאנו מודעה מפוקפקת על צלילת לילה במחיר ממש זול. התקשרנו אליהם וקבענו. כשהגענו לשם גיליתי שאין להם עדשות ראיה :\
אמרתי לא נורא מכמה סיבות: במים אני רואה יותר טוב, שדה הראיה הרבה יותר קצר וגם הצלילה  בחושך. חשבתי שזה לא יהיה כזה משנה.. זה שינה..
הצטיידנו בפנסים והלכנו לצלול. נכנסנו למים וישר קלטתי שאני לא רואה כלום... לחברה שלי הייתה בעיה עם הציוד, והיא עלתה למעלה עם המדריך שסימן לי להישאר למטה.
ישבתי על קרקעית האוקיאנוס עם פנס וללא משקפיי ראיה והמקום הרגיש נטוש כמו סרט אימה. שום דג לא נראה באופק, שום צמחיה, רק אני, החול והפנס. מאחר והתעכבו מאוד למעלה עשיתי סיבוב קצר, ולפתע מצאתי במרחק סנטימטר מהאף שלי (אחרת לא הייתי רואה אותו) דגיגון קטן שפשוט קפא באמצע המים. כך הגעתי למסקנה, שגם דגים ישנים בלילה, אבל עם עיניים פתוחות. אחרת איזו עוד סיבה יש לדגיג הזה לרחף לו שם במים, ולא לברוח כשאני צמודה אליו, בוהה בו כמו אדם עיוור שראה לראשונה בחייו אור.
צלילה >>
לצפיה ב-'סליחה, לא קראתי את תקנון התחרות כמו שצריך'
סליחה, לא קראתי את תקנון התחרות כמו שצריך
29/01/2011 | 12:20
13
לא ראיתי שזה צלילה בחורף ובקור :\
צלילה >>
לצפיה ב-'אבודים בים'
אבודים בים
29/01/2011 | 16:49
18
הסיפור שלנו מתרחש בעת הפלגה של שלושה ימים מ- TOWNSVILLE באוסטרליה ליומיים ב-GBR ויום ב - YONGALA.

על הספינה יש הרבה צוללים לא מנוסים וקורס כוכב ראשון של שמונה חברה עם שעתיים ניסיון בבריכה. סה"כ כ-20 צוללים.

קמים בבוקר אחרי לילה של הפלגה סוערת, ים עם גלים של 2 מטר, המים ב-20 מעלות בכלל לא נעימות, זרמים חזקים ואפילו כוס קפה לא מציעים לפני צלילה ראשונה..

באוסטרליה (לפחות בהפלגה הזו) יש מנהג שצוללים ללא מדריך. יעני הסבר קצר, קפוץ למים, תחפש את עצמך ותחזור בעוד 45-50 דקות. אשתי ואני קופצים למים, מעבירים צלילה מאד מבוקרת (מקום לא מוכר, זרמים חזקים, מים קרים) וחוזרים לספינה בשלום (צלילה מאכזבת, אם תהיתם).

באמצע הקורנפלקס מתחילה איזו תכונה על הסיפון... הקורס ירד לצלילה לפני 55 דקות ולא חזרו עדיין.

באיזור השעה, שעה וחמש דקות הלחץ נהיה אמיתי. שמונה צוללים, מדריך אחד, ים מאד גלי, מים קרים ואין זכר לקורס. מתחילים נוהל חיפוש (אל תתפסו אותי במילה לגבי הסדר שהדברים קרו, זה היה לפני כמה שנים).

זורקים מצוף למים, מורידים את הזודיאק ועוקבים אחרי הזרמים. הזודיאק נעלם לתוך האופק.

שעה וחצי...

כול הצוללים נעמדים על הסיפון, 2 מטר זה מזה, עיניים לאופק והקפטן מתחיל להפליג בתבנית חיפוש...
2 מטר SWELL, שמש משתקפת על המים ופתאום ברור איך כ"כ קל לאבד צוללים בים.

שעתיים...

מצטרף מטוס של משמר החופים האוסטרלי ומתחיל לסרוק את האיזור... כלום

שלוש שעות. הרגשה כבדה בבטן...

אחרי 3.5 שעות יש צעקות על הסיפון. מישהו זיהה נקניק כתום באופק. לקח כמה שניות לזהות גם אחרי שיודעים איפה לחפש – ממליץ לכולם להחזיק מראה קטנה במאזן.

התארגנות מהירה ומפליגים לכיוון כאשר לא ברור מה נמצא. האם כולם ביחד? מה מצבם?

מצאנו קבוצה של צוללים מחוברים זה לזה, קפואים אבל כולם נמצאים. במבט שני הבנו שזה לא נגמר. המדריך וצולל נוסף החזיקו בינהם צוללת מעולפת. העלאה לסיפון של צולל מעולף בים סוער זה סיפור בפני עצמו. סכנת חיים.

הצוללת עברה לילה קשה של הקאות וירדה לצלול על בטן ריקה. השילוב עם הקור (הנה החיבור לתחרות ) גרם לה למצב של אובדן הכרה כ-10 דקות לתוך הצלילה. המדריך קלט את המצב, העלה את כולם למעלה והזרם פשוט לקח אותם בלי שמישהו על הספינה שם לב. המדריך תפקד כמו שצריך ושמר את כולם ביחד.

עוד כמה שעות של אינפוזיות וחשש מהיפותרמיה עד שספינה של משמר החופים  מגיע לפנות את הבחורה לבית חולים.

חתיכת חוויה של צלילה ראשונה בים עבור החברה האלה. לזכותם יאמר שכולם המשיכו בקורס וסיימו.

למקרה שתהיתם - 10 דקות אחרי שמשמר החופים עזבו כמובן שחזרנו לצלול... עדיין היה מאכזב ... מזל שהגענו בסוף ליונגלה...

צלילה >>
לצפיה ב-'הצלילה המיתולוגית בשיקמונה- הבעל עם נסיון'
הצלילה המיתולוגית בשיקמונה- הבעל עם נסיון
29/01/2011 | 17:24
3
51
הצלילה הבלתי נשכחת בשקמונה . נוה ים חורף  שנה כל שהיא בארכיון ...
רוברט לוחץ , סיגלה חייבת , וגם ענתי  רוצה אבל חוששת...
אין ברירה , מארגנים שיתוף פעולה חובק ארץ  מתאגדים כל מועדוני הצלילה  החל מהקריות כלה ברשל"צ (שלמה) ,אני עם רוברט באוטו + סיגלה וענתי שגם כן באה מהרצליה.
אני מכין טרמוס גדול מלא תה רותח  לאחרי הצלילה, ליטר של תה עם נענע , טיפה ממותק , יכול להחיות גוויות בחורף כשזה.
מעמיסים מיכלים על האוטו , ציוד של 4 צוללים נכנס כולו לבגאז' ויאללה,  מפליגים  צפונה.
בדרך מתאמים עם  שלמה  שטס את דרכו  גם כן ,  רוני א (דמות מיתולוגית שהיתה פעם ) ענתי שגם כן באה מהרצליה.
והטלפונים בדרך , גל"ש שמגיע מהקריות ,  כבוד השיח שבא מחאן יונס  ודורון אטלנטיס שמשמש נהג ושותף לצלילות .
מגיעים לפי התדריכים לחוף שיקמונה , עוצרים ביוטבתה , סיגלה צריכה PP ונכנסת כמו עב"מ לבושה בחליפת הצלילה 5.5 מ"מ על זה חלוק כמדומני בצבע סגול  לשירותים שם מול המבטים של החוגגים בארוע  במסעדת יוטבתה  בלווי של רוברט  שכל עם ישראל ואישתו מביט בה ובו כאילו הם עב"מים אמיתים. (לא יכולתי להתאפק וכתבתי את זה), הם יוצאים ואנו תוך 3 דקות בחוף, הגענו .
אנחנו בחוף , יש גלים של מכסימום 20 ס"מ.אבל חורף , והים טיפה אפור וקודר.
מארגן את הציוד שלי , של סיגלה ושל ענתי .
מקרב את הציוד לקו המים  ,הכל מוכן רק ממתינים למקומיים שיגיעו.
מגיע הגל"ש , מביט במים , ים סוער, אסור להכנס , אני מציץ פעם , פעם שניה, פעם שלישית , גלים של 20 ס"מ בחיאת , הגל"ש פוסק , אין כניסה למים , ים מסוכן .
סיגלה, שלא ממזמן קיבלה את הרשיון הדרכה שלה  נילחצת , זה ים מסוכן, הוא יודע מה  הוא אומר, בוא נחזור , אני צוחק , אבל זה לא עוזר. (הזהירו אותי לא לכתוב את זה אחרת אני אקבל משהו ממישהי)
בנתיים מגיע כבוד השיח + דורון אטלנטיס,  מציצים  ולא אומרים מילה.
טוב , מארגנים בחזרה את כל הציוד , זה לא צחוק ציוד של 4 חזרה לבגאז'.

ממשיכים לכיוון המערה בנוה ים .
כמובן המקומיים טסים ואנחנו הולכים לאיבוד בשכונות של עתלית , אבל יאללה מוצאים ומגיעים .
אולם ארועים סוג  ח לפחות , המון רעש ומגרש חניה מלא מכוניות , אבל כלב בודד לא בחוץ , מתארגנים  על הציוד, את המפתחות משאירים אצל אטלנטיס בגיפ  ויאללה ...
מתארגנים על הציוד , מהר אני לוקח את הציוד שלי + הציוד של ענתי על הגב  לפי  הסמכת טל פלנצמן  הידועה לכירופרקטים  נכנסים לחוף , יש ים בסביבה , אני מריד את הציוד צמוד למים ובנתיים הגב שלי מתפרק.
ממתינים לכולם שיגיעו .
מגיע הגל"ש , לא פה... זה פה 50 מטר מפה  קדימה .... אין לי כוח , הגב כואב , אבל את מי זה מעניין
השיח + אטלנטיס + רוני וסיגלה  הבריזו בשקט והלכו לצלול להם בנחת  באותו חוף.
ואנחנו  מתחילים  מסלול מכשולים , תחשבו לכם , לילה , חושך,חורף, לא מכירים את השטח , מוזיקה  מזרחים בדציבלים לא חוקיים  ואנחנו ... טוב אנחנו  מטפסים על חומות , עוברים גדרות , אבנים מכשולים ,  לפחות 400 מטר  אני עם מיכל 18 + ציוד מלא של ענתי  , כולנו מקללים מתחת למסכה  אבל ממשיכים .....
הללויה , הגענו לחוף .
מהר מהר  רוברט  ושלמה קופצים למים  , טיפה גלי אבל לא רציני, אני מצטרף וטיפה הגב נרגע מהמסע אלונקות .
ענתי מתארגנת  לה לאט ובשקט  ואז מגיע הגל"ש.
לא ים טוב , אסור לצלול פה , תראו איזה גלים , עוד רגע סערה , מסוכן , מסוכן , מסוכן ....
אני  טוען שהבן אדם הוזה , שלמה אומר לי שים  יין , רוברט מקלל בשקט במסכה.
וענתי , היא פוחדת  , ים רע והמקומי אמר שלא צוללים, אני פוחדת , מישהו יכול לעמוד לפני העיניים שלה ?
זהו שלא , מקללים את גל"ש בהונגרית עסיסית זוממים לעשות לו שמיכה תת ימית  מחדש המסע אלונקות , ציוד מלא ואני כרגיל עוד פעם עם הציוד של ענתי גם כן עלי ,קופצים מעבר לגדר, מטפסים על החומה , יורדים  מהחומה , הולכים בין הברזלים האבנים  ומה לא חושך מוזיקה מזרחית כבר אמרתי ?..... מפלסים דרך בין החוגגים  שמביטים בתדהמה על היצורים הנוטפי מים בחתונה.
חושב על הטרמוס , כמה טוב  ואיך הייתי מספיק חכם להכין אותו ועוד 2 דקות אני עם התה החם ביד.
וזהו הגענו חזרה אל האוטו.
חורף חושך קר, והמפתחות .....  אההההה המפתחות אצל  אטלנטיס בג'יפ.
אנחנו תקועים פה , חליפות רטובות, רועדים מקור ,  חורף , חושך , קר.... ורק מקללים  כולם את הגולש הזה
והטרמוס, הטרמוס קורץ לי ממול בחלון , חם ומחייך לי , אבל  כמו משה רק רואה את הארץ מנגד ולא בא בה.
אני מפשפש במאזן שהיה לי בזמנו , היה בו כיס  למפתח + כסף קטן ...
יש מספיק כסף  לשתיה חמה, אני קונה לנו  כולנו  תה חם , טיפה לחמם את המערכות הפנימיות , והחבורה העליזה  לא חוזרת לנו.
אנחנו צועקים על גל"ש לך תחפש אותם , גל"ש נכנס למים ומגלה את כולם  תקועים בתוך רשת דיג  50 מטר מהחוף .
לאט לאט משחרר אותם אחד אחד ,  וכמובן כבוד השיח מפלס את דרכו מהצד השני,
אחרי 40 דקות המתנה  במגרש החניה , אנחנו  עם מפתחות בשעה טובה.
וכן  יש לנו חיבור עם הטרמוס , שעה אחרי שקפאנו מקור , מהר מהר מפעילים חימום באוטו, מקללים כדי להתחמם טוב יותר , ויאללה נהגוס , דרומה  למרכז.חוזרים חזרה  למרכז עם צרור קללות לים תיכון  , לאזור חיפה  ולגל"ש מיוחד

צלילה >>
לצפיה ב-'והתמונה שאחרי, אחרי הכוס תה השניה'
והתמונה שאחרי, אחרי הכוס תה השניה
29/01/2011 | 19:52
2
25
כשכולם כבר רגועים , בגדים יבשים .. והכל ברגוע
צלילה >>
לצפיה ב-'שי, שי...'
שי, שי...
30/01/2011 | 14:05
1
14

סיפור המור״ק הזה צריך לעבור וועדה לפני פרסום.
יש לך מזל שאני מחבבת אותך פלוס.

אתה מוזמן להיפנוזה על חשבוני....
סילה,
סליחה,
סיגלה
צלילה >>
לצפיה ב-'אנא, ממתינים לגירסתך '
אנא, ממתינים לגירסתך
04/02/2011 | 20:42
8
אנא, ממתינים לגירסתך
זה הזמן להכניס אותה להיסטוריה דרך תחרות הסיפורים
צלילה >>
לצפיה ב-'צלילת חורף ביום קיץ - מאת מתן רוזנטל.'
צלילת חורף ביום קיץ - מאת מתן רוזנטל.
29/01/2011 | 20:19
5
18
סיפורנו מתחיל בקיץ, כבר חודש אוגוסט התחיל ואפילו למזגן נשבר מהחום המעיק. כבר חודש אחרי השחרור מצה"ל וכל עיסוקי הוא רק לחשוב על איפה אני רוצה לצלול. אחרי שפינקתי את עצמי מספר פעמים בירידה טובה לאילת ואפילו ווסת חדש שכל כך רציתי אבל עד השחרור לא יכולתי להרשות לעצמי הייתי בעננים, והפניתי עיניי אל חלום חדש: צלילה בחו"ל.
סיני לא היווה אופציה באותה התקופה, וההזדמנות הופיעה לה בחופשה ספונטנית עם המשפחה למלטה. לא ממש ידעתי הרבה על המדינה הקטנה הזאת, אבל חשבתי לעצמי שאי קטן אי שם בים התיכון לא יכול שלא להיות מרכז עשיר באתרי צלילה (ואכן כך היה).
אז צללתי למעמקי האינטרנט והגעתי למועדון Dive Shack הממוקם לא רחוק מעיר הבירה וולטה שבה אני עתיד להתאכסן. אז ארזתי את הציוד הדל שהיה לי באותו זמן, שלא כלל למשל חליפה (רק מלחשוב על חליפה באותו זמן נתקפתי גלי זיעה קשים), ועליתי למטוס.
במלטה הדבר הראשון שהכה בי תקף בחוסר רחמים על אף העובדה שהשעה הייתה 5 בבוקר: חום. ארחיב בנושא ואומר ששרר שם חום בלתי נסבל, ומצאת החמה עד צאת הנשמה הטמפ' החזיקו עצמן בגובה של 45 מעלות מה שרק עורר בי רצון עז לקפוץ כבר למים בלי לחכות יותר מדי. לא אלאה בפרטים מיותרים על היום הראשון בחופשה, רק אומר שרובו ככולו הועבר בבריכה או ליד מזגן כלשהו. פרט אחד שהעלה לי חיוך הוא שבמלון שהתאכסנתי בו פעל מועדון צלילה קטן שהעביר קורסים שימיהם הראשונים נעשו בבריכת המלון, והייתה הרגשה שחניכי הקורס המסכנים הם ממש "צוות בידור" עבורי כשהם מנסים נואשות למצוא את הווסת שלהם במימי הבריכה, חגורים כל אחד בשלל אביזרי עופרת למיניהם שיחזיקו אותם מתחת למים.

שיחת טלפון קצרה למועדון ואני מגלה שביום למחרת יגיע לאסוף אותי נהג מהמועדון שגם יחזיר אותי בסוף יום הצלילות. אכן נקודה יפה לציין שירות מעולה לתייר שכמותי. נסיעה באוטובוס במלטה היא אינה חוויה נעימה שכן נפלאות המזגן לא הגיעו עד כה לתושבים המקומיים, ולכן שמחתי נורא כאשר גיליתי שיש לי הסעה (גם היא נטולת מזגן אבל יותר מהירה). הופעתי מעט לגלות שישראל היא יחסית מדינה זולה לצלול בה, כששמעתי את המחיר ביורו שעליי לשלם עבור יום של 3 צלילות, אבל אמרתי לעצמי, שאני כבר פה עם הציוד ואת הכסף אני אבזבז בסופו של דבר אז לפחות אנצל אותו למטרה נעלה כמו לצלול. סגרתי עם נציג המועדון על השקמה מוקדמת והלכתי לישון מתרגש לפני ההרפתקה שהולכת לבוא ביום למחרת.

השקמה מוקדמת, ארוחת מלכים בחדר האוכל של המלון, לא חסכתי מעצמי באכילה כי לא ידעתי היכן אהיה בצהריי אותו יום, אז העדפתי להסתובב ברחבי מלטה עם בטן מלאה.
המתנה קצרה בלובי והופ מגיע ואן צוללים טיפוסי עמוס לכלוך וריח של ים וחליפות רטובות עם המדריך שהפתיע בהיותו בריטי בעל אנגלית רהוטה ומבטא כבד שרק חסרה לו כוס תה ביד, תופס לי את התיק ומעמיס על הואן ואנו יוצאים לנסיעה קצרה אל מועדון הצלילה. כבר בדרך אני חש את אגלי הזיעה גועים בי ומשוועה לקצת מיזוג אוויר שיקל את הסבל ואת הלחות הבלתי נסבלת ששוררת באוויר, ואכן ההקלה הגיעה בהגעה למועדון הצלילה. המועדון הזכיר לי מעט את מועדון "בועות" בארץ, שאין ממנו כניסה לחוף הים אלא רק מעמיסים בו את הציוד ומשם נוסעים אל הים. למרות שאני אישית הלכתי על מועדון שהוא נציג של ארגון PADI, אציין שבמלטה קיימים מספר מועדונים שהם נציגים של  ארגון C’mas שמופיע על גב התעודות של ההתאחדות הישראלית לצלילה, סתם היה נחמד לראות שהתעודה מוכרת ברחבי העולם. מלטה כמו אירופה עובדים בשיטה המטרית, ושם אפילו המשקולות נמדדו בקילוגרמים (מה שכמובן העלה תמיהה בראשי איך בארצנו הקטנה עוד לא חשבו על זה), התארגנתי על ציוד חסר, ולמרות התעקשות המדריכים במועדון שכדאי לי לקחת חליפה מלאה, סירבתי בנימוס בטענה ש"חברים אתם לא רואים שהים מזיע מרוב שחם בחוץ?!"
בניגוד לארץ ישראל בה מעמיסים כולם הצוללים והמדריכים את העגלה המפורסמת, כאן שאר התיירים עמדו בצד בעוד המדריכים ועובדי המועדון העמיסו את הרכבים בשלושה מיכלי פלדה עבור כל צולל, שכן אנו עתידים לנסוע מהמועדון ולשוב אליו רק אחר הצהריים. בניגוד לשאר התיירים שמקובל אצלם לעמוד מן הצד, עבדכם הנאמן לא נשאר חייב ועזר להעמיס "כי ככה עושים את זה אצלנו". העמסנו את הציוד ויצאנו לדרכנו.
האי עליו שוכנת מלטה הוא קטן, וניתן לחצות את כולו מקצה לקצה בשעת נסיעה,  כך שהנסיעה מהמועדון לאתר בחלקו הצפון מערבי של האי לקחה חצי שעה שבה נטפנו כולנו יחדיו זיעה והכרנו אחד את השני. היו איתי בקבוצה מספר בריטים ושני איטלקים שהגיעו בשיט מסיציליה. אכן קיבוץ גלויות של צוללים מה שהעלה לי חיוך על הפנים שסוף סוף אני צולל בחו"ל!

למעשה במלטה מתייחסים לאתר הצלילה כאל המיקום בחוף ממנו ייצאו הצלילות, אנחנו עשינו דרכנו אל העיר צ'ירקווה (Chirkawa). בהגעה ניתן היה לראות את תשתית הצלילה של המדינה: כתריסר כרבי צוללים חונים בחנייה ייעודית להם ממש ליד נקודת הקפיצה למים והיציאה מהם, כשמהחנייה ניתן כבר לראות את שלושת המצופים שסימנו את אתרי הצלילה באזור. האתר נמצא ממש ליד המעבורת לגוזו שהוא חלק ממלטה אך נמצא באי נפרד, מרחק שניראה אפילו ניתן לשחייה. הגעה זריזה ותדריך של המדריך הפולני (מסתבר שרוב המדריכים במלטה הם זרים והמקומיים הם בעיקר בעלי המועדונים), הרכבת ציוד ומריחת המון קרם הגנה (ישראלי אשכנזי ביום קיץ אמרנו?), ואני מוכן להיכנס למים. באותו הרגע עמדתי מאוד גאה בעצמי שחסכתי לעצמי את מסכת העינויים של לבישת חליפה שלמה עליי וגיחכתי בליבי על כל חברי לקבוצה שכמעט וחרפו נפשם במאמץ לעלות על החליפות. המדריך שואל אותי פעם אחרונה אם אני בטוח שלא יהיה לי קר, ואני מרוב זיעה רק מתחנן שנכנס למים.

הולכים אל נקודת הקפיצה. במלטה לא נכנסים למים מהחוף, אלא קופצים למים מסלע הבולט מהמזח. המדריך בהפגנתיות מבצע גלגול קדימה באוויר עם הציוד לתשואותינו הרמות, מיד אחריו זוג האיטלקים ומיד עומק על קו הזינוק כותב שורות אלו מוכן ומזומן.

בנקודה זו ארצה לציין מספר עובדות על הים במלטה:

מהכניסה למים אין בדיוק מקום לעמוד עליו, שכן יש צניחה של הקרקעית ישירות לעומק 19 מטרים, ומשם ירידה נוספת עד ל-34 מטרים שם שוכנות הספינות הטבועות. בנוסף מדובר באי קטן באמצע הים התיכון, מה שכמובן לא מסב פנים בנושא טמפרטורת המים (גם בקיץ).

ונחזור לסיפורנו, כשכולם עוד עלו על הציוד המחשב הראה טמפרטורה גבוהה של 45 מעלות, חשבתי לעצמי יותר חם מזה לא יכול כבר להיות ובטח המים יהיו כמו סאונה רותחת בבית מלון, או כך חשבתי.. דמיינו יציאה מסאונה רותחת וקפיצה לבריכה המלאה במי קרח, ותחושו בראשכם מעט מן התחושה שנזרקתי אליה בלי הכנה. הטמפרטורה הייתה אומנם 21 מעלות בפני המים, אך ההפרש הגבוה תקף בחוזקה את הגוף והרגשתי אזורים מסוימים בגופי משוועים לעזרה. בד ובד שבכניסה למים הסתבר שעם מיכל הפלדה, היעדר חליפה והמשקולת הקטנה שהייתה עליי, המאזן הפצפון שהשכרתי לא היה בעל כושר הצפה גבוהה מספיק להחזיק את הראש שלי מעל פני המים בלי לקחת נשימה עמוקה. לכן כל מספר שניות הרגשתי את עצמי מתנדנד על קו המים. לא אספר מעשיות ואודה שצעקתי לשמיים כמו בחורה הכורעת ללדת, אבל הגענו עד לפה וחייבים להמשיך! שמים מסיכות ויורדים למים.
הראות לא מביישת את אילת ביום מושלם. מים בצבע כחול עמוק שלא נגמרים, ואנו צונחים לנו בכיף לעומק 12 מטרים ומתחילים לנוע לכיוון האתר.
צלילה >>
לצפיה ב-'וקובץ להורדה'
וקובץ להורדה
29/01/2011 | 20:35
3
11
לצפיה ב-'The Rosi'
The Rosi
29/01/2011 | 20:39
7
צבע כחול עמוק כמו שים צריך להיות.
התמונה צולמה מרחוק, הגברת הזאת די גדולה.
צלילה >>
לצפיה ב-'אפילו לשבת להצטלם אי אפשר עם כל הדגים.'
אפילו לשבת להצטלם אי אפשר עם כל הדגים.
29/01/2011 | 20:41
11
למרות שהם הוסיפו לנוף
צלילה >>
לצפיה ב-'מתחת לקשת'
מתחת לקשת
29/01/2011 | 20:42
10
כל הזכויות על שלושת התמונות שמורות לז'אן לוק, הבחור מאיטליה שצילם את כולן.
צלילה >>
לצפיה ב-'צלילה לסטיל 23:00 '
צלילה לסטיל 23:00
29/01/2011 | 21:17
2
18
לאחר צפיה ליום חמישי ה 20.02.2011 , הגיע הרגע .. עמית הגיע לאסוף אותי בשש וחצי בערב מאזור המרכז ויצאנו  לכיוון אילת רעבים לצלילת לילה ולאיזה המבורגר על הדרך.
קובי כבר באילת ממתין לבואנו, ואנו בטירוף חושים כל הדרך על הירידה לסטיל כמובן בלילה.
לפחות אני בטירוף ,משגעת את עמית ואת קובי המנסה לישון מהיום העבודה במלון באילת בהמתנה לבואנו.
לאחר ארבע שעות מורטות עצבים , אכילת המבורגר, אוזני המן, תפוחי אדמה ועוד  הגענו לאילת.  בריצה מהירה לכיוון חדר המלון בו קובי נם את שנת היופי שלו. לאחר שכנועים , קובי הסכים לצאת מהמיטה החמה ולהצטרף אלינו לצלילת לילה בסטיל.  טלפון אחד לחיל הים ואנחנו כבר בחוף מוכנים. קובי נותן לי תדרוך קל , שצלילת לילה היא לא כצלילת יום ואני בתומי, נו מה כבר יכול להיות, אני צוללת עם שני תותחים , מקסימום.. ולי לא יכול לקרות כלום, אני חסינה  והיי לילה מדהים , ליל ירח מלא , קדימה למים.
לאחר העמקה לכ 20 מטר לפתע אני רואה את דופן הסטיל מול פרצופי ומקבלת סחרחורת בטירוף , עוצמת את עיני ולא הסחרחורת לא עוזבת, מסתכלת לפני ,נמצא קובי , מצידי , קצת מאחור , עמית כמובן, איך לא , מצלם ואני לפתע מוצאת את עצמי במצוקה.  למזלי קובי , עוד לפני הצלילה הסביר לי ,שבמידה ומאבדת את חוש ההתמצאות , שאגע בדבר מוצק.
האמת טוב שהקשבתי להסבר ולעצות הבאדי שלי. שחיתי לכיוון קובי , החזקתי בכתפו ומיד הסחרחורת וכושר ההתמצאות חזרו, עמית עדיין מצלם. . האמת , כאן הבנתי ,שגם לי זה עלול לקרות ומה עוד , שלצלילות לילה לא סומכת על עצמי, עם כל הבטחון , תמיד אצלול עם מיומנים ממני.  אך גם כאן לא נגמר ספורי, שלשתנו צוללים לחדר התקשורת והפחד כמובן כבר נמוג לו מזמן, תרצו לדעת מה עמית עושה, עדיין מצלם ,  לפתע קובי עומד עם גבו לכיוון קופסאות החשמל/תקשורת ועושה עצמו מתחשמל כמעט למוות. כאן הפסקתי לנשום ולא בעקבות  תקלת ציוד , נשמתי נעתקה ממני והמחשבה היחידה שעברה במוחי, איך משחררת אותו מהזרם.  לקח לי אולי שלש שניות אולי יותר להבין שאני בים ומים סביבי ואיך חשמל עובר ומחשמל את קובי?  לאחר צחוקיה עלי שם בתוך הסטיל  כיווננו עצמנו לכיוון החוף. אגב עמית עדיין מצלם ורק אלוהים יודע מה.אם חשבתי שכאן תמו צרותי , טעיתי . היציאה מהמים החמים גרמו לכל אברי לקפוא . הסיוט הכי  הכי שלי, הנו הקור. מסתכלת על קובי, יוצא לו מהמים כאילו השמש באמצע השמים , מסתכלת על עמית , בכלל עדיין ברדודים וכן עדיין מצלם והוא בכלל נכנס עם חליפה שחולצתה קצרה. השרירים נתפסו , אאוץ לא יכולה לצאת.
נשבעתי בליבי ,בשושו , שאף אחד לא ישמע, שזאת צלילת הלילה האחרונה שלי בחורף.   אגב לא עמדתי בשבועתי , יום למחורת כבר צללתי ב 01:00 לפנות בוקר בשמורה .
צלילה >>
לצפיה ב-'הקובץ'
הקובץ
29/01/2011 | 21:36
8
לצפיה ב-'סליחה ה 20.01.2011'
סליחה ה 20.01.2011
29/01/2011 | 22:14
10
לצפיה ב-'סיפור הצלילה שלי... '
סיפור הצלילה שלי...
29/01/2011 | 21:25
13
כמעט טבעתי.
טיילנו בבריטניה והלכנו לצלול באיזה מרכז צלילה
מפורסם. אבא שלי חולה על הדברים האלה. היה קור כלבים אבל הסכמתי
לבוא עם כולם. "כולם" זה נקרא אבא שלי, אני, דוד שלי ואשתו.
לבשנו את חליפות הצלילה והראו לנו איך שמים את מסכות החמצן. הלבישו
לנו על הגב את החמצן הכבד הזה וניגשנו למים. הרגשתי את הקור
מבעד לתלבושת!! זה היה מוקדם בבוקר ועוד בריטניה הייתה לא ממש
בחודשי הקיץ שלה...
נכנסו למים והמדריך הסביר לנו את הסימנים שהוא יעשה במים,
סימנים לבוא אחריו, לחזור אחורה, לצלול או לצאת. צללנו.
אני זוכר שהתחלנו בצלילה ומתחתיי ראיתי צמח מכוער. המשכנו אחרי המדריך ואבא שלי היה תמיד מאחוריי. הוא הראה לנו מקומות די יפים,
אבל לקראת סוף הצלילה קרה מה שקרה.
המסכה שלי זזה, כי גירד לי האף ועיקמתי את הפרצוף.... ואחרי כמה
פעמים כאלה המסכה זז ונכנסו לי מים לתוך הפה. לא יכולתי לעשות כלום, פשוט התחלתי לשחות למעלה. החמצן על הגב שלי הפריע מאוד.
עליתי למעלה ושמחתי כי ראיתי שאני מתקרב לפני המים.
בכל הכוח שלי באתי לפרוץ החוצה מתוך המים, אבל זה לא מה שקרה.
הראש שלי נחבט בתחתית של סירת גומי. דפקתי עליה מלמטה,
נחנק. ניסיתי לשחות הצידה. הייתה שם עוד סירה. אני לא יודע מאיפה היא לי הכוח והאוויר לצלול שוב, לשחות רחוק יותר ולעלות אל פני המים. עליתי אל פני המים ואנשים ראו אותי מתפתל. העלו אותי לסירה,
ואני זוכר שמעבר לכל הפחד אני קצת התביישתי, אלוהים יודע למה. ומעבר לבושה, היה הקור. הורידו לי את התלבושת מאזור החזה
כדי להקל על הנשימה שלי ואני זוכר שהיה לי כל כך קר שלא הרגשתי את
הגוף כשמיששתי אותו.
העלו אותי לחוף והמדריך, אבא שלי ודודים שלי חזרו. סיפרתי להם מה קרה, אבא שלי נבהל אבל שמח שהכל בסדר. המדריך אמר שדברים כאלה לא קורים, כי המסכה מהודקת חזק לפנים.
כשאמא שלי שמעה על זה, היא נשבעה שלעולם לא תתן לנו לצאת לצלילה
יותר, או לשיט ולדברים דומים. והיא עומדת בהבטחה הזאת, למרות שאני כבר בן 21... וזה כבר לפני שנתיים בערך.
צלילה >>
לצפיה ב-'צלילה במי אוקיאנוס קרים בשלושה חלקים'
צלילה במי אוקיאנוס קרים בשלושה חלקים
30/01/2011 | 11:45
2
31
חלק ראשון:

השנה: 2005, המקום: דרום אפריקה. בשיאו של חום אוגוסט הנורא יצאנו אני והבאדי  להתרענן בקרירות השוררת בצידו השני של כדור הארץ.  התחלנו בספארי במדבר קלהארי ומשם דרך קייפטאון אל פלטנברג ביי.
האמת שבכלל לא שמענו על צלילות במקום ולא תכננו לצלול כאן, אבל העניינים התגלגלו )למזלנו) קצת אחרת משתכננו. בערב שהגענו הזמנו שיט קיאקים ימיים ליום המחרת. בבוקר התייצבנו בחוף הים וחיכינו לשווא למדריך. בסופו של דבר התברר ששיט הקיאקים בוטל בגלל הרוחות . מאוכזבים מהביטול שוטטנו על החוף בחפשנו אחר תעסוקה ומצאנו מועדון צלילה – נכנסנו וביררנו על אפשרויות צלילה במקום. נטלי העובדת אמרה שיש צלילת חוף נחמדה. היא הראתה לנו את תרשים האתר על הקיר ותמונות ממנו, שנראו, בלי להעליב, די עלובות. מצד שני רמת הנואשות שלנו אחרי ביטול הקייאקים היתה די גדולה, ונטלי אמרה גם איזה משהו על כרישונים קטנים שיש בריף. קנינו. חזרנו לחדר להתארגן וקבענו עם נטלי לחזור עוד שעה לצלילה.
איך שהגענו לחדר נזכרתי ששכחתי לשאול את נטלי מה טמפ' המים. אני יודעת שבאוקיאנוס ההודי הטמפ'  צריכה להיות בערך 21 מעלות בחורף. זה נכון לצפון. מה שאני לא יודעת (עדיין) שזה לא נכון לדרום...
אנחנו מגיעים עם הציוד למועדון הקטן והנחמד ומתחילים לארגן ציוד. אחרי שכל הציוד מוכן אני נזכרת לשאול את נטלי על טמפ' המים. אני מצפה לשמוע 21 ופוחדת שאולי במקרה היא תגיד לי 18 או 19. אני ממש לא מוכנה לתשובה - 16 מעלות!!! טוב, מאוחר מדי להשתפן ולהתחרט. סביר להניח שאם הייתי יודעת מהתחלה לא הייתי צוללת, אבל אני כבר כאן והציוד מוכן. אני מנסה לנחש כמה זמן אוכל להחזיק מעמד...אני והבאדי מסכמים שאחרי חצי שעה פשוט נצא מהמים.
אנחנו מגיעים לחוף ונכנסים למים. הקור  אט אט חודר את שכבות החליפה. קר !. אנחנו מטלפים לריף הקרוב ושוקעים ואז אני מבינה לראשונה למה אנשים צוללים עם כובע - כאב חזק מהקור הולם בראש ומסרב לעבור. פעם ראשונה שהרגשתי דבר כזה, כמו מכת פטיש על הראש. למזלי אחרי 2 דקות עובר הכאב. אנחנו מתחילים את הצלילה בריף הקרוב, רואים כמה לובסטרים, אבל לא מתעכבים יותר מדי אלא חוצים משטח חולי ארוך לריף המרוחק. כאן נטלי הבטיחה כרישונים.
הריף המרוחק יפה להפליא ולהפתעתנו מאוד צבעוני. הכל נראה אחרת ממה שאנחנו רגילים לראות – הצבעים, האלמוגים, הכוכבים. המים הקרים פה מקיימים עולם שונה לחלוטין. אנחנו  נהנים מהנוף המעניין והשונה, כשפתאום מגיח כריש פיג'מה קטן. הוא שוחה במהירות אסטרונומית ואני אחריו, מנסה להדביק אותו. אני בטוחה שהוא שוחה כל כך מהר כי הוא פוחד מאיתנו, אבל אז, הוא עוצר חצי מטר ממני ומתיישב על הריף. אני מסתכלת ולא כל כך מבינה. הכריש מסתכל עלי בחזרה רגוע לחלוטין. אני עושה לו בוק מקרוב מאוד במשך כמה דקות והוא שוכב רגוע. כשסיימתי את הבוק אני ממשיכה הלאה. מתחת לסלע  סמוך ישנים עוד שני כרישי פיג'מה חמודים, אבל מוסתרים.
אחרי המפגש עם הפיג'מות מגיע עוד כריש, קטן עוד יותר, ומסוג אחר - PUFFADER SHYSHRK.  גם הוא  שוחה במהירות מסחררת לידינו, וגם הוא כמו הפיג'מה, חונה על הריף. אנחנו ממשיכים לצלול ומיד מגיע עוד PUFFADDER קטן וזריז. כשהוא נעלם אנחנו ממשיכים לסרוק את הריף ואני מוצאת חשופית יפה. עוד אני מצלמת, והבאדי מושך אותי ביד. לא הרחק משם דיונונית מדהימה שוחה, עם שתי זרועות מונפות למעלה. הדיונונית מתרחקת ונטלי מסמנת לנו שהגיע הזמן לחזור לריף הקרוב. אנחנו חוצים את המשטח החולי, בדרך אנחנו נתקלים בכוכב תועה שאיבד את דרכו, והנה אנחנו בריף . עכשיו אנחנו מקדישים קצת זמן לשוטט בו. אנחנו סורקים את הריף, ומתחת לחריץ סלע הבאדי מוצא לי מציאה נאה... עוד כריש, הפעם מסוג אחר LEOPARD  SHARK. הכריש נמצא מתחת לסלע בחריץ צר וקשה מאוד לצילום. אני צריכה לתפוס בסלע ביד אחת, ולדחוף את המצלמה מתחת לחריץ בשניה בשביל לצלם. הכריש ישן לו שנת ישרים, ואפילו הפלאשים המסנוורים לא מעירים אותו. אנחנו מסיימים לצלם את הכריש ופונים לחזור לחוף. שניה לפני שאנחנו עוזבים את הריף מגיע BABY PUFFADDER קטנטן להגיד לנו שלום. אנחנו מתעכבים עוד קצת לידו, וחוזרים לחוף.
אני מסתכלת במחשב ולא מאמינה-  54 דקות של צלילה במים בטמפ' 16 מעלות!!! (ולמעשה למעלה משעה במים בגלל הטילוף).

מסקנה–  
קור בצלילה הוא פונקציה ישירה של מידת העניין וכמות הכרישים במים... עם מספיק כרישים אפשר גם לשהות 54 דקות במי קרח בטמפ של 16 מעלות בלבד!

צלילה >>
לצפיה ב-'חלק שני'
חלק שני
30/01/2011 | 11:51
8
תחנה שניה באותו הטיול – שלי ביץ'. הגענו בערב והזמנו צלילת כרישים (אמיתיים, לא בכלוב ולא כאלו שמאכילים) למחר. בבוקר קמנו בהתלהבות ונסענו לשלי ביץ' אל החוף. במגרש החניה שליד החוף מצאנו את משטח ההתארגנות של מרכז הצלילה - יריעה גדולה שפרושה על הריצפה, שולחן וכמה כיסאות.
עובדת המועדון לקחה מאיתנו פרטים, בדקה תעודות, ואז היא מסתכלת עלי במבט משונה ושואלת אותי - " זאת צלילת כרישים, את יודעת?" כאילו לא בשביל הכרישים טסתי עד דרום אפריקה והגעתי עד לפרוטאה בנקס  
לאחר ההתארגנות אנחנו הולכים לחוף ועולים לסירה. איתנו צוללים גם אב ובנו - רונו וניקולאס בן ה 12. באמתחתו עשרים ומשהו צלילות, אבל הדבר לא מפריע לאביו לקחת אותו לצלילת עומק של 32 מטר עם כרישים... הבאדי מתבדח איתי ואומר לי שטוב שניקולאס צולל איתנו - הוא הכי קטן בקבוצה, ואם לא יצלול איתנו אני הבאה בתור!!! הוא קורא לו תעודת הביטוח שלי  
הריף נמצא כ 7.5 ק"מ משלי ביץ, והדרך בסירה קשה. הגלים גבוהים, הרוח חזקה וקר מאוד בחוץ. הדייב מאסטר אומר שטמפ' המים 22 מעלות אבל בכניסה למים מתגלה האמת הקרה - 19 מעלות בלבד! קרררררר....
אנחנו צוללים באתר שנקרא SOUTHERN PINNACLES. הריף הוא בין 30 ל 40 מטר ואנחנו מרחפים מעליו בעומק של 30-32 מטר, מחפשים כרישים. חוץ מכרישים אין כמעט מה לראות. הריף עלוב מאוד. יש עליו כמה כוכבי ים יפים, ומדי פעם חולפת איזו להקת דגים, אבל אנחנו הגענו בשביל הכרישים, וזה בעיקר מה שיש כאן. ויש. הצלילה הסתכמה בכמה raggies ולהקת פטישנים שבאיטיותי הרבה החמצתי . בחזרה לחוף הרוחות החזקות היכו בנו ללא רחמים. המצחיק הוא שהן העיפו עלינו ספלאשים עצומים של מים חמים בטמפ' של 19 מעלות! היה לנו כנראה מאוד מאוד קר... את הסירה ליוו הפעם אלבטרוסים קטנים חומים וגדולים לבנים שעזרו לרכך את קשיי השיט הסיוטי.  כשחזרנו לחוף הבנו עד כמה משטח ההתארגנות עלוב, ועד כמה היו נחוצות פה עכשיו ומיד מקלחות חמות. קר, כבר אמרתי?
למחרת שוב צוללים. הפעם, קצת לפני שאנחנו מגיעים עם סירת הגומי לריף אנחנו מבחינים בזנב של לוויתן. אנחנו עוצרים ומסתכלים. הלוויתן די קרוב אלינו, ורונו שואל אם אפשר להיכנס למים.המדריך עונה שכן. לא הספקתי להגיד ג'ק רובינסון והבאדי שם סנפירים, מסיכה, לקח ממני את המצלמה וקפץ למים. רונו מיד אחריו. אני קצת התעכבתי עם לבישת הסנפירים. אני שמה את המסיכה על הפנים. שנורקל אין לאף אחד מאיתנו. הוא נשאר על החוף בתיק. אני עומדת עם המסיכה וסנפירים, וקצת מהססת, לא יודעת להסביר למה בדיוק. ואז טעם האכזבה מהפטישנים שלא ראיתי מתגנב. מזכיר לי איך ארגיש אם לא אכנס. אני קופצת למים ושוחה אל הבאדי שנמצא די רחוק ממני. את הלוויתן לא רואים על פני המים. אני שוחה ומסתכלת למטה. מדי פעם צריך להוציא את הראש החוצה לנשום כי אין שנורקל. באחת הפעמים אני מוציאה את הראש, ואז כשאני מחזירה אותו פנימה אני רואה משהו מתחתי. אני מסתכלת על הדמות הלא ברורה. זה יותר קטן מהלוויתן שראינו והמחשבה הראשונה שעולה לי בראש היא "מה זה? ללויתן יש גור?"
אני מוציאה את הראש לנשום ומחזירה אותו פנימה. מה שאני רואה מולי לא נראה טוב בכלל......... מה שאני רואה מולי זה לא לוויתן ולא גור של לוויתן. זה כריש! הכריש כבר ברור מאוד. הוא כ 5 מטר מתחתי, וכמה מטר לפני, והוא שוחה בזווית כלפי מעלה - ישירות אלי!!! אני בוחנת את הכריש. הוא נראה כמו זמבזי - לפי הראש המעוגל. הוא גם די גדול – משהו כמו 4 מטר אורך...מכיוון שהכריש שוחה כלפי מעלה בזוית די חדה (אלי, כבר אמרתי?) אני רואה בבירור את הבטן שלו - שתי רמורות ע-נ-ק-י-ו-ת דבוקות לו לבטן.
אני מוציאה את הראש מהמים, נושמת ומחפשת את הבאדי. אני צועקת לו כריש ומסמנת כריש אבל הוא לא שומע. זה לוקח אולי שניה או שתיים ואני מחזירה את הראש למים. הכריש עדיין שם שוחה לכיווני.אני מסתכלת על הכריש, הוא מתקרב אלי, ומאחוריו אני מבחינה בכריש נוסף. אלוהים אדירים מה עושים???
אני חושבת על כל מה שאני יודעת בקשר לכרישים. על זה שהם בד"כ לא תוקפים צוללים אבל כן יכולים לתקוף שחיינים ומשנרקלים. על זה שאנחנו נראים להם כמו דג פצוע מפרפר על פני המים. אני יודעת שאסור לי לעשות תנועות לחוצות ומהירות. יודעת, אבל מתקשה מאוד לשמור על איפוק.
בסופו של דבר אני עושה את הדבר היחידי שאני מסוגלת לעשות - להוציא ראש מהמים, לנשום, ולהתחיל לשחות לסירה. אם הכריש רוצה לקחת אותי הוא יקח אותי, לראות את זה בעיניים שלי אני לא מסוגלת. איכשהו כשאני מוציאה את הראש מהמים הבאדי לידי ואנחנו שוחים לסירה. מאוחר יותר הוא מספר לי שהוא ראה את הכריש השני, שוחה מתחתיו ממנו והלאה, הוציא ראש מהמים לקרוא לי, וכשהחזיר אותו ראה את הראשון שוחה אלי. מעניין שגם הוא אמר שבסופו של דבר פשוט הוציא את הראש מהמים כי לא יכל לראות...! שנינו מתחילים לשחות מפוחדים לסירה ומנפנפים להם שיבואו. הם לא ממש באים ואנחנו ממשיכים לשחות בלי להסתכל לאחור. המחשבה היא שהם עוד שם, רודפים אחרינו, למרות שהכרישים ככל הנראה הלכו כי אם היו רוצים, היו מגיעים אלי תוך מספר שניות ואני לא הייתי נשארת לספר את הסיפור הזה...
אחרי מה שנראה כמו נצח אנחנו מגיעים לסירה. ברגע שאנו עולים לסירה  ומרגישים בטוחים הפחד זז הצידה. רמת האדרנלין בגוף  יורדת לאט לאט ואנחנו ממשיכים בדרכנו לאתר הצלילה. הפעם אנחנו צוללים בחלק הצפוני של הריף - במערות הכרישים. מכיוון שמדובר באתר עם זרמים חזקים צריך לקפוץ למים עם המצלמה. אני מחליטה לתת לבאדי לקפוץ עם המצלמה ומסכמת איתו שיביא לי אותה כשנגיע למערה. אנחנו יורדים למטה ובירידה מגיע זמבזי יפהפה וקרוב. לעזעזאל - המצלמה לא אצלי. אנחנו מגיעים למערה והבאדי מעביר את המצלמה אלי. כאן אני עושה טעות ולא מתעכבת על קשירת המצלמה (בגלל הזמן הקצר המוקצב לנו במערה) ומסכמת עם עצמי שאחזיק אותה במהלך השהיה כאן.
המערה היא בעצם בור גדול בריף הסלעי, חלקו פתוח וחלקו מקורה. המערה בעומק של כשני מטר ואנחנו מרחפים מעליה. מתחתינו יש כעשרה כרישים (RAGGIES) שוחים בתוך המערה. אני מצלמת, ואז מתוך הרגל, אני עוזבת את המצלמה ונותנת לה לצוף לידי, קשורה ליד. רק שהיא בעצם לא קשורה... תוך שניה אני קולטת שהמצלמה לא עלי. היא למטה , בתוך מערת הכרישים !!!

נו- מה לעשות? המצלמה נפלה למערה ואין לי שום כוונה להשאיר אותה שם...
ואז מימין אני מבחינה בבאדי האמיץ שוחה לתוך גוב האריות להביא את המצלמה... משנעשה הצעד, מצטרפים גם אני ורונו ונכנסים לבור. הכרישים שוחים מסביבנו. הרגשה מדהימה שקשה לתאר. עשרה כרישים ושלושה צוללים במערה אחת שוחים זה לצד זה.  ממש "וגר זאב עם כבש"...

מסקנות :
1. הקור של המים הוא תמיד יחסי. מים בטמפ' 19 מעלות יהיו חמים אם את נמצאת מחוץ למים במצב קיפאון...
2.  זה באמת משנה אם טמפ' המים היא 19 או 29 כשאת כמעט הופכת לארוחת העשר של כריש רעבתן, או כשאת  מפילה מצלמה לבור מלא כרישים? חוץ   מזה  שאדרנלין הוא אמצעי חימום מצוין.
3. פעם הבאה בדרום אפריקה רק בקיץ !

צלילה >>
לצפיה ב-'חלק שלישי ואחרון'
חלק שלישי ואחרון
30/01/2011 | 11:55
8
המקום: דרום אפריקה. הזמן – קיץ 2006. אנחנו מגיעים אל דרא"פ במטרה ליהנות סוף סוף מצלילה עם כרישים בטמפ' הנהדרות של הקיץ, 27 מעלות. איזה כיף ! מגיעים בערב לפורט שפסטון הסמוכה לשלי ביץ', ופונים לג'ייני על מנת להזמין צלילות למחר. ואז מכות בנו החדשות... ג'ייני מספרת שבימים האחרונים היתה כמות משקעים עצומה, מה שגרם לנהרות להזרים לאוקיאנוס כמויות בלתי נתפסות של בוץ, שגרמו לראות גרועה מאוד. ואלה היו החדשות הטובות... החדשות הרעות נגעו לטמפ' המים. החלום שלי על טמפ' גבוהות ומים חמימים ונעימים התנפץ בברוטליות ברגע. המים קרים יותר מבחורף. 17 מעלות!!!! מאוחר יותר שמענו הסבר לא ברור על כך שהמים הבוציים באוקיאנוס כבדים יותר ואיכשהו זה גורם לזרמים קרים מהעומק להגיע ולגרום לטמפ' האלו. סברה נוספת תלתה את  הזרמים שהתהפכו והטמפ' שהשתנו בסופת ציקלון שהיתה במדגסקר. תהיה הסיבה אשר תהיה –  מישהו פשוט שכח להגיד לאוקיאנוס ההודי שקיץ עכשיו. אני עוד הייתי מוכנה להיכנס למים בטמפ' של 17 מעלות וראות גרועה (מה אני לא אעשה בשביל לראות כרישים), אבל מסתבר שהכרישים הרבה יותר בררנים ממני. הטמפ' הנמוכות הבריחו אותם, ולפי מועדוני הצלילה הכרישים לא נראו כבר חמישה ימים בשלי ביץ'.
ג'ייני התקשרה עבורנו למועדון באומקומס, כ 80 ק"מ צפונית משם, וחזרה עם תשובות מעט מעודדות – באומקומס מדווחים על טמפ' של 23 מעלות וראות של 10-12 מטר. לא תנאים אופטימליים, אבל זה כבר היה מתקבל על הדעת. אז הזמנו צלילות למחרת באומקומס ונסענו חזרה צפונה. מה לא עושים בשביל לצלול?. הגענו לאומקומס שם קיבלנו חדר פונה לים, אז יצאנו למרפסת והסתכלנו. המראה לא היה מעודד. כתם חום ענק כיסה את האוקיאנוס. זה לא כל כך נעים לראות ים עכור...
למחרת יצאנו ב 5 בבוקר. השמש זרחה, ואנחנו השתדלנו להנמיך ציפיות. מאוחר יותר יתברר שלא כיוונו מספיק נמוך  
עלינו על הטנדר ונסענו לחוף. הסירה חיכתה לנו בנהר וכל מה שהיינו צריכים לעשות זה להכניס רגליים למי הנהר החומים והבוציים ולהיכנס לסירה. היציאה לים הפתוח נעשתה תוך מעבר של גלים בצבע חום כהה. אף פעם לא ראיתי דבר כזה – גלים של בוץ! בעומק התבהר לאט לאט צבעם של המים לחום בהיר, ומאוחר יותר למה שנראה כמו כחול מבחוץ. הגענו לריף, לבישת חגורות משקולות, מאזנים,  321 GO ולמים. מרוקנים מאזנים, מתחילים לשקוע, ואז מתברר לנו עד כמה המצב מזעזע    
אנחנו מעמיקים במים ירוקים עכורים.בצמוד לחוט המצוף. הראות היא של כשני מטר. אנחנו ממשיכים להעמיק, מטר אחר מטר, והאור הולך ונעלם. בעומק 27 מטר אני מרגישה כמו בצלילת לילה. אני מדליקה את מצלמת הוידאו. המסך שחור כמעט לגמרי. אין אור. לא רואים כמעט כלום. בעומק יש ראות של כ 3-4 מטר, וכאב חזק הולם בראש. אני מזהה את הכאב הזה. זה אותו הכאב מפלטנברג ביי. אני מסתכלת במחשב – 17 מעלות! אנחנו ממשיכים לצלול  בראות איומה, במים ירוקים עכורים, בחושך. האמת, הרגשה לא נעימה, ואפילו קצת מפחידה, ואם כל זה לא מספיק, יש גם זרם מעצבן. נגדנו כמובן. אנחנו מגיעים לקטע בו הראות משתפרת מעט לכ- 5 מטר. אני רק מחכה שהצלילה האיומה הזאת תיגמר. ואז הוא מגיע. מתוך המים האפלוליים מגיח חתול ים ענק. הגדול ביותר מסוגו שראיתי. כשני מטר. הוא שוחה מעט רחוק ממני, מתרחק, ואז מסתובב וחוזר אלי. עכשיו הוא שוחה קרוב מאוד אלי ולא פוחד. קשה מאוד לצלם אותו אבל אני מנסה. חתול הים משפר לי את ההרגשה הנוראית מצלילת הבוץ האיומה הזאת, אבל בכל זאת אנחנו יוצאים מהצלילה לא מעודדים בכלל. כולם מבואסים לגמרי מהצלילה. חבורת דולפינים עליזה מנסה לשפר את מצב רוחנו בשחיה ליד הסירה שלנו, ובכל זאת אנחנו חוזרים אל החוף בדממה, מאוכזבים. צלילה שניה בתנאים האלו כמובן שלא יוצאת, אז נסענו לאקוואריום בדרבן לראות קצת כרישים בראות וטמפ' נורמליות...!
מסקנות:
1.  אל תתנו לעובדות היבשות לבלבל אתכם- קיץ זה לא בהכרח קיץ, אם כי חורף תמיד יהיה חורף...
2.  צלילה במים קרים זה באסה. צלילה במים קרים וירוקים זה עוד יותר באסה.
3.  אם הייתי יכולה לחזור עכשיו ל- 29-30 מעלות של תאילנד או באחה קליפורניה או לכפור של דרא"פ, יש לכם בכלל ספק  לאן הייתי חוזרת ???


צלילה >>
לצפיה ב-'צלילה בחורף בשוויץ'
צלילה בחורף בשוויץ
30/01/2011 | 12:50
2
10
לאחר שהבחינות שכמעט העבירו אותי על דעתי הסתיימו, הגיע הזמן להסניף שוב חנקן. חנקן טהור, מרווה, משכר ובועתי. חנקן שכמותו יש רק עם לחץ גדל, כשעולם הדממה מקיף את הנושם. אי לכך החלטנו הבאדי לאותו יום, ואנוכי, לצאת לחד יומי. הפור נפל על הורגן, משם אפשר לצלול באגם ציריך.

וכך מצאתי עצמי בוקר אחד ברכבת עם תרמיל על גבי ובתוכו בוטיס ואפילו וויפר אשר טס במיוחד לשם כך מארץ הקודש לשוויץ האירופאית. כמובן שמדריכת הצלילה בהורגן הסבירה לנו שצלילה באגם הינה משהו אחר לגמרי והרבה יותר מסובכת מאשר צלילת כייף בים. כמובן שגם היא (פלוס כל העולם ואישתו) קבעו פה אחד שאנו משוגעים, כי בעונה זו עדיין קור אימים והראות על הפנים, וכמובן שעד שבאמת הגענו היא ציפתה לטלפון שיודיע לה שאנו מבטלים. אבל גם הבאדי לא ויתר וגם לי חסרים כמה ברגים מהותיים. בתחנת הרכבת של ציריך הבאדי אסף אותי עם הרכב.

כמובן שכבר בבוקר הודיעו לי שלושה אנשים ששלג יורד בציריך ושאולי נבחר ביום אחר. אבל נשארנו איתנים. החנקן, האדרנלין, החוויה של פעם בחיים... כל זה קרץ לנו כה חזק, עד שאפילו איומים לשלחנו לבית משוגעים חלפו עברו על אוזנינו ללא תגובה. כך ירדו הטמפרטורות (בסביבות 3-4 מעלות צלסיוס), ובו זמנית עלו כמויות השלג סביבנו ועימם גברה בנו ההתרגשות. הנוף בדרך היה לבן, מהמם ומרומם.
בהגיענו למועדון קיבלה את פנינו אשה חביבה, חייכנית ומלאת חוש הומור ששמה בטינה. כשהציגה את עצמה בתור מדריכת הצלילה עלה בראשי שהיא יותר מזכירה לי מתאגרפת מקצועית. מאוחר יותר הבנו שנינו מאיפה לה כל השרירים, אך בהתחלה עדיין היינו די תמימים. קפה, שיחה, בדיקת לוג בוק, הסברים, תדרוך והתרגשות. בקיצור, שיגרה מוכרת לצלילות מודרכות.

הצגת המיכלים. מפלדה!!! עם חיבורי דין לווסת ולאוקטופוס. סוף סוף זכיתי לראות את החיבורים, בהם הפורום דן כה הרבה, חשבתי לעצמי בשמחה. לאחר מכן מאזן, סנפירים, מצפן, ו... חליפה 7ממ' עם עוד חלק עליון, כובע וכפפות 5ממ'. עיוותנו את גופנו, הישתוללנו, ישבנו, שכבנו, עמדנו, רקדנו... החליפות עלו בקושי. נסגרו עם הנשימה האחרונה ו... החליפה שלי היתה קטנה. להילחם, לצאת, לנשום, לנשום שוב, לנשום עמוק, להביט בחליפה הבאה ולנשום פעם אחרונה מלוא הראות. ואז להכנס לחליפה הבאה, לזכור את כבוד השיח נעזר בשקית פלסטיק, לחקות אותו ו... הפלא ופלא, כמו קסם תוך פחות מחצי דקה הכל היה סגור ואטום. סגור אטום, וממש ממש מסורבל...

יאללה, לוקחים ציוד, הולכים כמה דקות בשלג לאגם, שוב תדרוך, ואז המלחמה עם הכפפות, שעד היום לא ברור מי ניצח, הכפפות או אני. הבאדי ואנוכי נרגשים ומוקסמים. השמש יוצאת לכבודנו, השמים זורחים, מלמעלה הכל יפה ומדהים ושלווה שוררת מסביבנו. פשוט הרגשה של חופש, הבאדי ואנוכי חושבים וחיוך פרוש על פנינו.

צלילה >>
לצפיה ב-'חלק שני'
חלק שני
30/01/2011 | 12:51
8

אבל: קררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררר
לא סתם קר. קפוא! מקפיא. אומנם רק בשפתיים ובמצח, אבל ברמות של קיפאון מתקדם. טיפה מים נכנסת למסכה ולאף והמוח פשוט קופא. הגוף נוקשה וקשה להזזה עם כל האיטומים והמשקל. והידיים בתוך הכפפות מאבדות רגישות. אנו מנסים להיתרגל קצת, אבל חוש המישוש בוגד בנו. כדי ללחוץ על האינפלייטור כראוי צריך להביט בו. אפשר בנקל למשוך את מד העומק אם רוצים לתפוש את הפנס והכי נורא זה מיכל הפלדה. (ברצינות: מרגע זה אני מצדיעה לכל אחד אשר מסתדר עם מיכל כזה.)
נכנסים למים. מתרגלים לקור, ומחליטים לרדת לקרקעית בעומק 3 מטר כדי להיתרגל. מרוקנים מאזנים, קדימה פנה.

אבל...
בדרך למטה אני מביטה במחשב והופ, המיכל זז לו ימינה ואני על הגב, מפרכסת כג'וק עם מגבלות תנועה, מסתובבת חזרה ועוד לפני שהבנתי מה קרה אני צפה מחדש. תקווה מפעמם בליבי שלא אהפוך לג'וק כמו בסיפורו של קפקא, ושכל זה יסתדר במהרה. אוקי, נסיון שני. מגיעים לקרקעית, כמעט. בדרך שוב אני מתהפכת סביב צירי ושוב מוצאת עצמי מעל המים. אוקי, נסיון שלישי, מחליטים. הבעיה נראת יותר פסיכולוגית מאשר גופנית...

יורדים. המדריכה תופסת את המיכל מאחורה. אני מרגישה זו. גם ככה חופש התנועה כמעט אינו קיים בבגדים אלו... זהו, הקרקעית. לנשום. לפמפם. בזמן הפימפום שוב המיכל וכובדו מטילים אותי הצידה. המסכה זזה, מים קרים ומקפיאים נכנסים לי לאף, תנועותי המסורבלות, אלו של הבאדי ושל המדריכה מאחורי מרחיפים חול דקיק. יחד עם מרק האצות והראות הדלילה גם ככה, הכל נהיה אביך. אני מנסה להיתרומם, להתאזן. אני יודעת שהבאדי איפהשהו מאחורי בצד ימין, ושהמדריכה אמורה להיות בטווח נגיעה בצד שמאל, אבל אני לא רואה כלום חוץ מחול וחול וחול. אפילו את מרק האצות החול מכסה. באפי ישנם מים קרים עם ריח אצות, לחץ באוזניים, הרגשת חנק. אני מרגישה את נשימותי מהירות מדי. הרבה יותר מדי. אני לא רואה אף אחד, לא רואה כלום. מרגישה את אחיזה המדריכה במיכל וכל גופי אטום, תחושת חנק עולה וגדלה. אני מסתובבת ימינה ושמאלה, מטלטלת את המיכל כדי לנסות להיתאזן, הקליפס בסנפיר שמאל נפתח וברור לי שאני רוצה לעלות. לא מהר, פשוט לעלות. לעלות ועכשיו! אני לא רואה כלום, מרגישה שהיא מרפה את אחיזתה כאילו מבינה שאני על סף פאניקה (או אולי כבר באמצע התקף?) ולאט לאט אני עולה את שלושת המטרים עד למעלה. (אני שוב מבינה את חשיבותו של קשר עין.)

מעל המים רואים. רואים משהו. איזו הקלה. דבר ראשון אני פותחת את הרוכסן בצאוור. הרגשת החנק חולפת. ''זהו, אלו היו 3 נסיונות ועכשיו נכנסתי לפאניקה. תצללו בלעדי, ואני אחכה פה!'' אני קובעת חד משמעית. הבאדי מביט בי המום ואובד עצות. והמדריכה בשקט וסבלנות שואלת מה היו הבעיות. אני סופרת אותן אחת אחת, מתקנת את סגירת הסנפיר, נושמת עמוק, מרוקנת את המסכה, סוגרת את הרוכסן ויורדת הפעם לבד חזרה למקום בו הבנתי את חשיבות הפרוג קיק.

שיט. איזון. כמה לחיצות קצרות. אין תגובה. לחיצה ארוכההההההההההההההההה. אין תגובה. שוב לחיצה ארוכהההההההההההההההההההה, ושוב אין תגובה. אנו בשלושה מטר ואין סיכוי להיתאזן. הכל שונה מאד. כל טיפת מים שחודרת למסכה מקפיאה את האף. כל פמפום אומר תזוזה של כל הגוף, כי חופש התנועה מוגבל. המים ירוקים חומים מלאי אצות וחול. ו.... בדיוק. זה כל מה שראינו בזמן הצלילה. אם אפשר לקרוא לזה לראות משהו... מצד שני, לא ציפינו לראות יותר מזה.
אבל החרדה עברה. מתחילים לצלול. הבאדי ואני מתקדמים ונחבטים בקרקע פעם אחר פעם. כשלשניה נדמה שנמצא איזון אז שינוי של חצי מטר מספיק כדי לשנות הכל. זו צלילה ראשונה מזה הרבה שהאינפליטור דרך קבע ביד. אפילו בפנס אנחנו לא משתמשים. אלומת האור בקושים עוברת חצי מטר.
הרגשת הקור עוברת לה ולמרות בעיות האיזון מוצאים שיטות להיסתדר. אני עסוקה בלנסות ולדאוג שהמיכל ישאר על גבי ולא ימשוך אותי לצדדים. השיטה שעובדת היא להעיף אותו אחרי כל תזוזה לצד השני, ואז שוב ושוב ושוב, בערך כמו צורת שחיה של צלופח. או להחזיק אותו ביד ימין כשרוצים להשתמש ביד שמאל. אני מתחילה להנות. אוקי, זה קצת מסובך, אבל אתגר חדש. אחרי שהלוג בוק כבר איים להגיע בקרוב ל100 צלילות האגו שלי שמח להרגיש שוב כמו ביום הראשון של הקורס. אפילו יותר נורא. זה מבאס, אבל זה מחזיר לערנות מוגברת.

הראות בערך 2-3 מטר והרעות מעולה. בתוך המים חשוך וחום, אבל זהו, חנקן. רגע, חנקן??? בעיה קטנה. למרות שאין לא לבאדי ולא לי קורס ניטרוקס מדובר בצלילת ניטרוקס עם תערובת של 32% חמצן. מדוע? מהחשש שלקור הרב יהיו השפעות שיגרמו לדקומפרסיה, הניטרוקס הוא סטנדארטי לצלילות מודרכות. (ציטוט המועדון)

אנחנו ממשיכים והראות נפגמת על ידי ענן חול. אני רואה 1-2 מטר מסביבי ואז כלום. לא רואה לא את המדריכה, לא את הבאדי. לא פנסים (הם דלקו בתור עזרה לאיתור אחד של השני), לא בועות. שניה קודם הם היו לידי! אני נזכרת בבת זוגו של הבאדי שביקשה ממני חמישים פעם לשמור עליו ודואגת לו טיפה. שמה גם הוא איבד את השניים האחרים? סיבוב של 360 מעלות, אבל אני לא רואה כלום. העמידה גורמת לי לעלות לאט לאט למעלה, וזה די בסדר. הייתי על ניטרוקס ב10מ', אז לעלות בנוהל אובדן בן זוג בטח לא אמור לגרום בעיות. אני למעלה. כלום.8 שניות אחרי שני ראשים מופיעים. כל אחד מרחק מטר ממני. כן, גם הם איבדו אותי ועלו. מרחק מטר! יורדים שוב, אבל לרדוד, עושים עוד סיבוב קטן, שבצידו אני מגלה אבן אצתית שנראת לי מוכרת. ואכן. חזרנו.
צלילה >>
לצפיה ב-'חלק שלישי'
חלק שלישי
30/01/2011 | 12:52
10
יוצאים! נפלה לי עדשה ואני עושה את הטעות החמורה להחזיר אותה לעין. בשביל זה צריך להוריד כפפות. אם ישנו טריק איך להלביש את הכפפות חזרה לידיים רועדות מקור, אשמח לדעת זו... הן טובלות במי האגם (שלפי הוויפר קורו 12 מעלות ולפי המדריכה 7-8 ודעתי יותר כדעתה מאשר כדעת הוויפר שרגיל למים אילתים ובטח חושב שמדובר בבדיחה גרועה) ותוך פחות מחצי דקה אדומות וחסרות תחושה. זהו, סיימנו את הצלילה. לפני היציאה המדריכה מגלה משהו מעניין... המאזנים הפוכים! לבאדי יש את המאזן שלי ולי את המאזן שלו. אז כן, כתבנו על המיכלים את שמו של כל אחד... אבל שכחנו לבדוק את השמות כשהרכבנו את המאזנים ולפני הצלילה בדקנו... ו... בדיוק. אנו מחליפים מאזנים בשביל לבדוק את המצב. וכן, עם המאזן שהיה אמור להיות שלי, אכן אני יכולה לזוז טיפה יותר. בלי צורך לזרוק את המיכל על הגב או להחזיק אותו. האם אמרתי זו כבר? אחרי כל הצלילות לא עלה בדעתי שטעינו במאזנים. כל כך הרבה ציוד שבחיים לא היה לי העסיק אותי עד ששכחתי לבדוק את הדבר שעימו הייתי יכולה לפתור את כל בעיות ההתחלה. (הפקת לקחים והורדת אגו כבר אמרתי?)

יוצאים מהמים, הולכים חזרה למועדון. בביגוד הזה לפחות לא קר בחוץ. להיתפשט, לגלות שאין שם מקלחות, להתלבש, לקבל מהמדריכה תה מהביל וחיוך, לדסקס הכל שוב, לעשן, לוודא שאנו בהחלט מטורפים (ושריח אצות מהול בנאופרן נודף מעורנו) ולקבוע שני דברים.
א. זו היתה הצלילה הכי נוראה בכל חיי!
ב. היה שווה!!!


צלילה >>
לצפיה ב-'H2O'
H2O
30/01/2011 | 20:09
10
צלילה - כנראה שיש משהו כובש בעובדה, שאתה מוקף במים סביבך ועדיין בחיים.
גוף האדם עשוי רובו מים ובכל זאת אתה לא חלק מהים, מספיק שתתפוס אותו ביום רע ומשם אתה כבר לא תצא,
או שתצא שונה לגמרי...
השקט הזה, השלווה, הריחוף, אתה יצור אנושי מתקדם, מכונה משוכללת עם מוח מפותח,
שמורכב מבליל דאגות, זיכרונות, רגשות, מחשבות ובכל זאת -
מתחת למים הכל מצטמצם למנטליות של דג זהב,
זיכרון של 5 שניות לכל היותר או כמו שאומרים
- "אין שכל אין דאגות..."
לצוללים קוסמת העובדה שאפשר להתנתק
– לא לחשוב על כלום, זיפ, נאדה.
ויש אנשים שמשקיעים המון זמן ואנרגיה כדי להגיע לאותו מקום בדיוק
שאליו מביאה אותך הצלילה בקלות...
אז למה לא כולם צוללים? באמת שאלה טובה, לא כולם מתאימים,
אולי בגלל שאנו כה שונים אחד מהשני ומהשלישי,
כל כך הרבה תחומי עניין משותפים, אותם חלומות רצונות ומאווים שהופכים חלק מאיתנו לאמפיביים -
וחלק אחר לעכברי יבשה
ואולי יש כאלו שמעולם לא נועדו לכחול הגדול.
לא קל לצלול, אפילו די מסוכן הייתי אומר, בסביבה עוינת זו, הישרדות – זה שם המשחק,
בעולם אחר שהרבה פעמים שואף להקיא אותנו מקרבו או לחילופין לספוג אותנו לגמרי,
הבדל של חוט השערה הוא לעיתים ההבדל בין חיים ומוות, הוא שאמרתי - לא פשוט בכלל.
הצלתי חיים היום, אני עדיין מזועזע, קשה מאוד לקלוט
ועוד יותר קשה לכתוב,
החיים של האיש הזה היו בידיים שלי,
ואני בכלל לא בטוח שהוא מודע לכמה קרוב הוא היה לעלות
במעלית אקספרס לשמיים ולחתום על זוג כנפיים.
עם משפחה על החוף אני והוא וזוג נוסף של צוללים למטה בשלושים,
וכל מה שיכל להשתבש, השתבש!
(מה שמסביר אולי למה מרפי מעולם לא צלל...)
במהלך ההעמקה הוא מגלה שהאינפלייטור לא עובד לו,
אבל לא מסמן ולא מדווח לאף אחד.
כשהגענו לשלושים מטר הוא כבר לא היה מאוזן כלל,
זיהיתי את הבעיה, ניגשתי אליו והוריתי לו לנפח מאזן אוראלית,
מיד כשהוא הוציא את הוסת מהפה - הוא שמט אותו והתחיל לבלוע מים...
עכשיו יש לנו צולל כבד ששוקע ללא וסת בפה ובפאניקה!
בפעמיים הראשונות שהחזרתי לו וסת הוא פלט אותו והשתולל...
השניות הגורליות האלו נמתחו מבחינתי לשעות,
אני זוכר שהמים היו חמימים אבל אני מרגיש שהדם קופא לי בעורקים,
עם זיכרון של דג זהב וריכוז עילאי שהשתלט עליי בבת אחת.
הצלחתי להשתלט על הסיטואציה המצמררת הזו ולהרגיע אותו
וכל זאת בזמן שאני משגיח ומתקשר עם שאר הצוללים בקבוצה.
אחרי שהוא התחיל לנשום, הוא נרגע וסימן שהוא בסדר, סיימנו בצלילה
כשאני משגיח עליו היטב ואז הרשיתי לעצמי לחשוב,
(זה הרגיש בערך כמו שלוחצים על PLAY לאחר שהסרט היה על PAUSE...)
המשכתי להוביל רגוע כאילו לא אירע דבר אבל בפנים,
עמוק בפנים האדרנלין השתולל
ושטף לי את כל הגוף, שהתבטא פיזית ברעידות מרגיזות בידיים.
כל זאת בזמן שאני משחזר לעצמי את הכל בראש,
ולאט לאט החלה שוקעת ההכרה של מה שהיה עלול לקרות...
יצאנו החוצה, הוא ניגש למשפחתו, חיבק חזק את ילדיו.
אפילו תודה הוא לא אמר,
אולי הוא העדיף להדחיק את כל מה שקרה,
אולי מהפאניקה הוא התנתק ובאמת לא זוכר.
נו מילא, העיקר שהכל הסתדר על הצד הטוב ביותר,
מבחינתו אני הייתי האיש הנכון בזמן הנכון,
אבל מה איתי?
אני, לי נצרבה שאלה בלב, שלא נותנת לי מנוח לפעמים,
מה אם???
צלילה >>
לצפיה ב-'הסיפור שלי'
הסיפור שלי
30/01/2011 | 22:27
26
זה היה ביום חורפי אילתי שיגרתי, והגיע הזמן שלי להחזיר חובות.
לאחר דחייות רבות שלי הגיע הזמן לצלול, ולא סתם לצלול להעביר קורס צלילה טכנית לחבר,
מכיוון ששנינו היינו עובדים בזמנו בצלילה היה עלינו להמתין ליום "יבש" תרתי משמע, והוא הגיע סוף סוף, החבר לבש את החליפה החדשה שלו, ואני העצלן, אבל קצת למוד ניסיון תכננתי ללבוש את החליפה היבשה שלי, לאחר בדיקת כל ציוד הצלילה ואירגונו (עוד בבוקר) תיכנון מדוקדק לצלילה המסכמת, סיום יום עבודה יבש, קרי עבודות אחזקה שונות, ניגשתי ללבוש את החליפה היבשה שלי, בבואי ללבוש את החליפה אני מגלה אוי אבוי שכחתי את חליפת הפליז שאני אמור ללבוש מתחתיה, אז אמרתי לעצמי "אני", עניתי "מה?" "אתה לא זה שרגיל לצלול בלי חליפה, ואף במימי ים תיכון בימי חורף" עניתי "כן, אתה צודק, יש עלי טרניג  נשאיל סווטשר יאללה למים, נלבש מעל הכל את החליפה היבשה שלי ויהיה לי נעים במשך כל הצלילה", וכך עשיתי.
לאחר לבישת כל הציוד אני שם את רגלי במים ומייד מרגיש צורך קל להשתין, אמרתי לעצמי "עצמי, אתה ילד גדול תתאפק 70 דק' לא יקרה לך כלום" והתחלנו את הצלילה, מסתבר שרק טרניג לא מספיק להרבה זמן ולאחר כחצי שעה מתחיל להיות לי קר יותר ויותר, וזה אומר דבר אחד - אני חייב להשתין, בעת ביצוע החנייה האחרונה פרץ אורניג צוואר המיכל (לא אורניג הרגיל) ולא היתה ברירה עוברים לתוכנית גיבוי, כלומר עוד משהו כמו 30 דק' חנייה, בינתיים אני רואה את החיוך הנפרס על פניי חברי - חיוך שאומר דבר אחד אני משתין ואתה לא!!!!!
מדקה לדקה מפלס השתן עולה ועולה ואז נגמרה החנייה, מאושר ולא טוב לב זורק את הציוד במים ורץ למועדון צלילה מחפש נפש חיה שתעזור לי ותפתח לי הרוכסן (הוא בגב), ואז הפתעה נוספת הנהג/צולל חילוץ ראה שיצאתי למים והוא ירד לחוף ואין נפש חיה שתחלץ אותי מהחליפה, אני רץ למים, מפלס השתן עולה ועולה, נכנס בערך לעומק חצי מטר, לאחר שפותחים לי את החליפה אני בא לצאת מהמים מחליק והחליפה היבשה שלי מתמלאת במים, ולי נהיה יותר ויותר קר=רצון עז יותר להשתין, רץ לשירותים בועט בדלת כניסה מוריד את החליפה, מוריד הטרניג עוצם עיניים מתחיל להשתין (מצטער על החלק המגעיל הבא, אבל זאת האמת) פתאום אני שם לב שחם לי יותר מדיי (רטוב אני כבר בגלל שנפלתי) ואין רעש אופייני של מים, אני מגלה שלא הורדתי את התחתונים שלי, ואני משתין עלי עצמי.
מאז אני מקפיד על 3 דברים:
להשתין לפני שאני לובש את החליפה היבשה (אפילו בכוח).
ללבוש טיטול של מבוגרים כשצוללים עם חליפה יבשה!!
לא ללבוש תחתונים
צלילה >>
לצפיה ב-'הסיפור שלי: תאונת צלילה בסוף העולם שמאלה'
הסיפור שלי: תאונת צלילה בסוף העולם שמאלה
30/01/2011 | 22:38
169
מפאת האורך - אפצל למספר הודעות בשרשור. הקובץ המצורף מכיל את הסיפור המלא.

תאונת צלילה בסוף העולם שמאלה

רבים הם סיפורי הצלילה, וקצרה היריעה מלספר את כולם, אבל סיפור אחד לא יישאר לא מסופר, והוא סיפור המסע שלי לסיביר. טיול בסיביר הוא חוויה ששום דבר לא ידמה לה: התושבים, הנוף המדהים, האוכל וכמובן - אגם בייקל – האגם הגדול בעולם, ששטחו גדול משטח מדינת ישראל כולה, ועמקו כקילומטר וחצי. אבל בסיפור זה לא נעסוק דווקא בנוף או בקולינריה האתנית, אלא באירוע מכונן שאירע לי בסיביר. אירוע שהייתי שמח לוותר עליו, אבל ללא ספק הוא שינה אותי רבות – לטוב ולרע שבדבר.

יום הצלילות השני שלי באגם בייקל, החל במזג אוויר סוער וגשום. הטמפרטורה צנחה קרוב מאוד לאפס ומי האגם בחלקו הדרומי סערו, כשחלקו הצפוני היה עדיין קפוא. בבוקר צללתי יחד עם רוני, שותפי למסע, צלילה רדודה כדי לצלם צילומי פנורמה ב"מדף", ולא עברנו את עומק עשרת המטרים הראשונים, ולמרות זאת הצלילה לא היתה קלה עקב הסחף והגלים הגבוהים.

לאחר מנוחה וארוחת צהריים, התארגנו לצלילה נוספת, הפעם הצטרפו אליי מרצ'ין, כתב של מגזין הצלילה הפולני "נורקובנייה" וגנאדי, מדריך הצלילה המקומי. גנאדי ירד לצלילת סולו טכנית בעומק 65 מ', ואילו מרצ'ין ואני תכננו לחכות לשובו בעומק של 40 מ', ולהמשיך יחד את הצלילה לאורך הקיר. כבר בנקודה זו לבי בישר רעות בקשר לצלילה הזו. ייתכן שהיה זה הגשם, הגלים הסועים שניבאו את הבאות, או הריחוק משותפי הקבוע, רוני. כך או כך לצלילה זו לא ירדתי בלב שלם.
צלילה >>
לצפיה ב-'תאונת צלילה בסוף העולם שמאלה - חלק שני'
תאונת צלילה בסוף העולם שמאלה - חלק שני
30/01/2011 | 22:39
43
תחילת הצלילה היתה שגרתית: שחינו לכיוון קצה המדף, כ- 50 מטרים לתוך האגם, ושקענו. גנאדי ירד ראשון והמשיך לעומק התהום, כשרק בועותיו מסמנות לנו מתוך האפלה את מיקומו המשוער. מארצ'ין ירד שני לעומק 40 מטר, ואילו אני ירדתי אחריו ונעצרתי בסביבות ה- 36 מטר. טמפרטורת המים היתה קרובה מאוד לאפס, והאצבעות שלי קפאו בתוך הכפפות העבות ובקושי יכולתי להזיז אותן. למרות זאת הקיר היה יפה מאוד והדקות הראשונות של הצלילה עברו בשלום. לרגע קט התפוגגה אותה תחושה רעה שהיתה לי בתחילת הצלילה, ונהניתי מיופיו של הקיר על ספוגיו וסרטניו.

לאחר חמש דקות מרגע השקיעה החל הווסת שלי להזרים אוויר באופן חופשי, Free Flow. הדבר אירע בגלל שחלקי הווסת קפאו. כאשר אוויר מוזרם בלחץ, הטמפרטורה שלו יורדת (חוק ברנולי), וכיוון שהמים היו קרובים לאפס מעלות, האוויר הקפיא את הממברנה ופין הלחץ הגבוה שבדרגה הראשוה קפא וגרם לתקלה.

ניסיתי לדפוק על הווסת, ניסיתי למצוא פיתרון לבעיה, אך לא היה לי.  לאחר כדקה של נסיונות, הצצתי במד הלחץ, בינות לבועות האוויר שאפפו אותי, ולחרדתי גיליתי שנותרתי עם פחות מ- 90 בר! הערכתי שנותרו לי מקסימום שלוש דקות כדי לעלות לפני השטח, אולם כיוון שמארצ'ין צלל מספר מטרים מתחתיי, בחרתי לרדת אליו ולבקש ממנו את האוקטופוס שלו, כדי שנעלה יחד. העמקתי אל מאר'צין ותלשתי את האוקטופוס שלו מהמאזן, אך כדי להוסיף על מצוקתי גיליתי שעל האוקטופוס שלו כלל לא היה מותקן מנשך, ולמרות שהווסת היה תקין בפני עצמו, עם שפתיים קפואות במי קרח לא הצלחתי להכניס אותו לפה.

צלילה >>
לצפיה ב-'תאונת צלילה בסוף העולם שמאלה - חלק שלישי'
תאונת צלילה בסוף העולם שמאלה - חלק שלישי
30/01/2011 | 22:40
87
בנקודה זו הרבה אוויר כבר לא נשאר לי, וכיוון שירדתי לעומק של 40 מ' גם נקודת האיזון שלי השתנתה ונעשיתי כבד מדי. מתוך אינסטיקט וכדי לפצות על הציפה השלילית, בתוך ים הבועות שמסביבי והחרדה בה הייתי, לחצתי לחיצה קטנה על כפתור האינפלייטור, כדי להזרים מעט אוויר למאזן ולפצות על המשיכה מטה. זו היתה טעות! משום שבצלילה בחליפה יבשה נהוג להתאזן באמצעות הוספת אוויר לחליפה עצמה ולא למאזן. חום הגוף והבגדים שומר על החליפה בטמפרטורה גבוהה, אבל האינפלייטור עצמו נמצא קפוא במים, וברגע שלחצתי עליו, הכפתור נתקע וניפח את המאזן שלי לחלוטין. כך, בעומק של יותר מ- 40 מטר, הפכתי פתאום מצולל שקט לטיל בליסטי מלא בבועות, שמתחיל לעוף למעלה ללא שליטה. ידעתי היטב כי עלייה מהירה בצלילה מאוד מסוכנת, ועלולה להרוג או לגרום לשיתוק, נזק מוחי, עיוורון, פגיעה בלב ואף להרוס את ה"מחסום דם-מוח", המגן על מוחינו מפגיעות שונות. אם נאמר שמהירות העליה המקסימלית המותרת כיום היא 10 מ' לדקה, הרי שזמן העלייה מעומק 40 מ' היה צריך לעמוד על 4 דקות ללא חניית בטיחות, אבל זמן העליה שלי בפועל עמד על 20 שניות.

כדי להאיט את העלייה ניסיתי ביד אחת לתפוס את הקיר תוך כדי שחרור אוויר מהאינפלייטור בידי השניה. תפיסת הקיר התגלתה כמשימה לא קלה לביצוע עם כפפות 5 מ"מ ואצבעות קפואות. גם שחרור האוויר לא צלח, משום שהמאזן המשיך להתנפח במהירות, ועם הכפפות לא הצלחתי לנתק את צינור האוויר מהאינפלייטור. בנקודה מסויימת, בסביבות 20 מ', התהפכתי - דבר שאסור לעשות בחליפה יבשה! - וניסיתי לדחוף את עצמי כלפי מטה באמצעות טילוף עם הסנפירים, ותוך שניות מצאתי עצמי ללא סנפירים – ללא "מנוע". מאותו רגע לא יכולתי לעשות יותר מאומה, למעט להוציא את כל האוויר שבראותיי, ולהתפלל. אומרים שברגעים אלו כל חייו של אדם חולפים לנגד עינייו. איני זוכר אם חיי חלפו לנגדי, אבל בפירוש חשבתי לעצמי: "לעזאזל, למה לא נשארתי בספינה, עם כוס תה חם של לודמילה?!".

הסיפור אולי נשמע ארוך, אבל הוא די קצר. הצלילה כולה ארכה 7 דקות בלבד. תוך עשרים שניות קפצתי מ- 40 מ' לפני המים. המחשב אפילו לא הספיק לרשום את העומקים בדרך, והעומק האחרון שהוא הספיק לציין היה 9 מ', ממנו עליתי במהירות כה גבוהה שאפילו המחשב הסתחרר והתבלבל. על פני השטח הגלים הגבוהים לא נתנו לי להרים ראש, ולא יכולתי לשחות חזרה ללא סנפירים. צעקתי אל הספינה, והם שמעו והחלו להוריד עם מנוף סירת הצלה למים – פעולה מורכבת וארוכה, ובינתיים אני נסחפתי.

לאחר מספר דקות, הגיח פתאום מארצ'ין מהמים. הוא ראה את שקרה ועלה במהירות המקסימלית המותרת, כדי לסייע לי. תוך מלחמה מתמדת בגלים ובתשישות, גרר אותי מארצ'ין חזרה לספינה, שם משו אותי שאר החבר'ה והעלו אותי לסיפון. דבר ראשון, בדקתי שיש לי תחושה בידיים וברגליים. תחושה אמנם הייתה, אך גם עקצוצים – בידיים, בפה ובלשון. כל כך שמחתי על היותי טכנאי חמצן מתנדב ביד-שרה, משום שבזכות זאת ידעתי כיצד אומרים חמצן ברוסית. "מני נוז'ן קיסלרוד!" צרחתי בכל הכוח, אני צריך חמצן.

החבר'ה עשו סיבוב בספינה, ולאחר שתי דקות חזרו ותוך גירוד פדחתם אמרו שמיכל החמצן היחיד שיש בספינה, נלקח ע"י גנאדי, המדריך שירד איתנו, ושקע לצלילה טכנית. כיוון שלא נמצא שום מיכל חמצן לרפואה, נשמתי ניטרוקס ממיכל צהוב כלשהו שנמצא בספינה, עד ששב אלינו גנאדי, ולקחתי ממנו את מיכל החמצן שלו.
צלילה >>
לצפיה ב-'תאונת צלילה בסוף העולם שמאלה - הפינאלה'
תאונת צלילה בסוף העולם שמאלה - הפינאלה
30/01/2011 | 22:40
4
44
כך מצאתי את עצמי לאחר תאונת צלילה באמצע סיביר הרחוקה, סובל ממחלת הדקומפרסיה וללא תא לחץ קרוב (תא הלחץ היחיד שהיה באזור נמצא, מרחק  5 שעות שיט). הורידו אותי לחדר, ובמשך חמש שעות נשמתי אך ורק חמצן נקי, עד שנגמר המיכל. לאחר שווידאתי שאני מרגיש טוב ואין הרבה עקצוצים, הספינה המשיכה בדרכה ואילו אני לא צללתי יותר, וחיכיתי 48 שעות, עד שתחלוף הפאזה הגאזית ואני אוכל לטוס חזרה הביתה. כמובן שלאמא שיקרתי ולא סיפרתי דבר, אבל לתדהמתי קיבלתי מספר טלפונים מדוקטור מלמד, ששמע על כך בארץ והתקשר לברר מה שלומי.

מספר שעות לאחר שנחתתי בנתב"ג כבר התייצבתי אצל ד"ר גרגורי פישלב בתא הלחץ שבביה"ח "אסף הרופא", ובמשך יומיים עברתי טיפולים היפרבאריים. למרות שהמצב השתפר, לא כל העקצוצים חלפו להם, ובהמשך הזדקקתי גם לפיזיותרפיה, מעקב ובדיקת אקו-לב, כדי לשלול נזק לבבי. כמו כן, אסר עליי ד"ר גרגורי לצלול במשך חצי שנה. אבל היי,  לפחות נשארתי בחיים. "אלוהים אוהב אותך כנראה", אמר לי ד"ר גרגורי, "אחרי שישים שעות ללא תא לחץ ועם שתי טיסות, נשארת בחיים ואפילו עם הידיים והרגליים".

מסקנות רבות ניתן להסיק מן הסיפור: לוודא שציוד הצלילה מותאם לאופי הצלילה המבוצעת (ישנו ציוד מיוחד שמונע קפיאה של הווסתים), לוודא שהאוקטופוס של בן-הזוג תקין ופועל, לוודא שבכל מקום ממנו אתם צוללים יש מיכל חמצן מוכן ומלא למקרה הצורך, ובשום פנים ואופן לא לוותר על טיפול בתא לחץ. אבל מעל לכל – סמכו תמיד על תחושת הבטן שלכם, וכאשר לא שלמים עם הצלילה – לא צוללים. אילו הקשבתי לתחושת הבטן שלי בספינה, לא היו לי עקצוצים באצבעות ובמרפק עד עצם היום הזה, שלוש שנים מאוחר יותר, אפילו בעת כתיבת שורות אלו.
צלילה >>
לצפיה ב-'סוף דיווחו של MACAVITY '
סוף דיווחו של MACAVITY
31/01/2011 | 13:29
2
30
אנא הקפידו לשרשר כפי שביקשנו בפתיל הפתיחה: פוסט 2 ואילך באותו דיווח לשרשר -ישירות - לפוסט 1 של הדיווח ולא לפוסט התחרות: אליו יש לשרשר רק את הפוסט הפותח בסיפור.
אחרת זה מאד מבלבל ולא מבחינים בסיפור הבא.
כמו כן, מעתה נא לשרשר לפוסט הפותח החדש (פוסט חידוש עוגן התחרות).

תודה ל-MACAVITY ולכל המשתתפים האחרים על השתתפותם!
צלילה >>
לצפיה ב-'אופס - אני מתנצל על הטעות.'
אופס - אני מתנצל על הטעות.
31/01/2011 | 13:32
1
25
אם כב' הנקאי מעוניין, אולי ניתן לשרשר אותם מחדש כפי שציווני?
צלילה >>
לצפיה ב-'לא נורא, כבר הפרדנו... '
לא נורא, כבר הפרדנו...
31/01/2011 | 14:15
16
זה לא יפגע בסיכוייך בתחרות.
ובפעם הבא RTFM ופעל לפי הנוהל; נכון לגבי צלילות בסיביר ונכון לגבי כתיבה בפורום: בשני המקרים מדובר בסכנת חיים ממשית
נא לא להמשיך להגיב כאן, אפשר ורצוי בפתיל התגובות
צלילה >>
לצפיה ב-'ואו!'
ואו!
14/02/2011 | 16:21
15
אני שמחה שיצאת מהחוויה הזאת בחיים.
איזה כישרון כתיבה. כל הכבוד!
צלילה >>
לצפיה ב-'צלילת מונסון בקו-טאו'
צלילת מונסון בקו-טאו
31/01/2011 | 12:44
1
20
אחרי שהשתחררתי מהצבא, לא בזבזתי זמן. היה לי כסף, היה לי אקס טרי מדי ובעיקר היו לי הרבה קוצים בישבן; טסתי לתאילנד, וטסתי לבד. אהבתי את זה מהרגע הראשון - האנשים הססגוניים מכל העולם, הטבע, הצבע והכי חשוב - החופש המוחלט, בפעם הראשונה בחיי. אחרי שבועיים מצאתי את עצמי בצומת דרכים, ובהיעדר שותפים למסע שאלתי את עצמי מה הדבר שהכי הייתי רוצה לעשות עכשיו. התשובה היתה ברורה: לצלול. לא נגעתי בסנפיר מאז הקורס לכוכב אחד שקיבלתי מההורים ליום הולדתי ה-18, וארץ הפלאות המרהיבה של הים האדום והעירסול המלטף, הרחמי, התעופתי הזה של המים, נחקקו עמוק בנפשי. לא היססתי ונסעתי לאי קו-טאו, המפורסם במועדוני הצלילה הרבים שבו (ושבו גם עמדה במקרה להתחיל עונת המונסונים).

נדלג קצת קדימה בזמן - במועדון שמצאתי באי ארגנו ימי צלילות באתר מרוחק מהחוף שנקרא Sail Rock, מין צ'ופצ'יק סלע ענקי המתנשא מקרקעית הים בעומק של כ-30 מ' ובולט כמה מטרים מעל פני המים. הציעו לי שתי אפשרויות: יכולתי להצטרף לביקור בסייל רוק ביום חמישי ולאחר מכן להתחיל קורס של כוכב שני, או להפך - לעשות קודם את הקורס ולהצטרף לסייל רוק ביום שני הבא, כך שאוכל לרדת לעומק רב יותר. התשובה היתה ברורה: ברור שקודם את הקורס.

יום חמישי הגיע, קבוצת הצוללים יצאה לסייל רוק, וחזרה באותו ערב כשבפיה מלים שאי אפשר לשכוח: "Five Meters of Spotted Glory!!!".
כן, הם זכו לראות כריש לווייתן צעיר.
עצרתי את עצמי מלתלוש את כל השיערות, והזכרתי לעצמי שלא קרה כלום. יש את יום שני. יש סיכוי.

יום שני הגיע ובאופן ממש לא מפתיע, סירת הצלילה לסייל רוק היתה מ-פ-ו-צ-צ-ת. וגם חמש הסירות של המועדונים האחרים. כולם שמעו על הנס ורצו גם. ונכון שמזג האוויר כבר התחיל להתקדר, ונכון שהיה די קריר והים היה מין משטח אינסופי של גלים קטנים ודוקרניים - אבל כריש לוויתן! וזהו, לא היתה שום אפשרות אחרת.

יצאנו להפלגה שנמשכה שעתיים על הים הקופצני. הסירה לא הפסיקה לזוז, ואחד אחד התחילו האנשים ליפול כמו זבובים, להוריק, אחר כך להאפיר, בסוף להקיא, וחוזר חלילה. אני ביליתי את זמני בבהייה בקו האופק, בניסיון לשלוט בסחרחורת ובבחילה. סוף סוף הגענו לנקודה ונכנסנו למים, שלמרבה החסד היו יותר חמימים מאשר האוויר.

ירדנו. צללנו. עלינו.
אין זכר לכריש. אין זכר לכלום בעצם - כל הדגים הקשיבו לתחזית מזג האוויר ופשוט החליטו (בתבונה) לא לצאת מהבית היום. הצוות ערך את ארוחת הצהריים על הסירה המיטלטלת, אבל אף אחד לא היה מסוגל לאכול. ירדנו לצלילה השנייה.

אגאל אתכם מהמתח: לא ראינו שום כריש באותו יום. הצלילה היתה בינונית, הראות היתה לא-משהו, הדגים כאמור נשארו בבית לראות 'מבט'. בסוף התמקמנו בעומק 5 מטר לעצירת הבטיחות, ופתאום אני מביטה למעלה, וקולטת ששדרת הסירה נמצאת הרבה יותר מדי קרוב לראשי ממה שנראה בריא. הצלילה העמוקה והסטרס הגופני רוקנו את המיכל שלי ל-50 ופשוט לא הייתה כבדה מספיק, כל גל העיף אותי לכיוון פני המים. הורדתי את הראש למטה והתחלתי לטלף. כשהגעתי למדריך הוא הפנה אותי לסט מאזן+מיכל ששלשלו עבורנו כדי שישמש מעין עוגן, ונתליתי עליו. לא עזר - עם הגל הבא שהרים את הסירה נזרק אותו 'עוגן' וכמובן אני איתו למעלה, ושוב הייתי בין הסירות ושוב הורדתי את הראש ושוב טילפתי במרץ עד למדריך. הפעם הוא היה מוכן לקראתי, ושם לי ביד שלוש משקולות קטנות.

שקעתי כמו אבן.
עוד דקה נשארנו שם, דקה כמו שעה. בניסיונות הירידה הקודמים שלי רוקנתי את המאזן עד טיפה האוויר האחרונה, ולמרות שניפחתי אותו עכשיו, וניפחתי שוב, ועוד קצת, עדיין נאלצתי לטלף במרץ רק כדי להשאר עם כולם. ואז הם התחילו להתרומם - חמשת המטרים הארוכים בחיי. הייתי צוללת חסרת ניסיון וטרייה מהקורס, ולא העזתי לנפח עוד את המאזן. הקרסוליים כאבו, הנשימה התקצרה, ופני המים פשוט סירבו להתקרב.

בסוף הגעתי לפני השטח וניפחתי סוף סוף את המאזן, מותשת. המדריך קלט את זה והורה לי לשכב ולהירגע. בגלל הסחיפה התרחקנו מאוד מהסירה, והיה צורך לשחות אליה די הרבה בין הגלים המציקים. הורדתי את המסיכה כמו כולם, הוצאתי את הווסת ונתתי למדריך למשוך אותי לכיוון הסירה.

אחרי נצח קצר הגענו, ובהתאם לרוח העניינים באותו יום, המדריך חטף התכווצות שרירים. הוא 'תלה' אותי על אחד הצמיגים שבשולי הסירה והלך לעזור לטור הצוללים שהשתרך ליד הסולם. ואז שוב העניין הזה עם הגלים - כשהסירה היתה מעל גל, הצמיגים שבשוליה היו מעליו גם הם, ואני הייתי באויר הפתוח. כשהסירה ירדה מהגל, אני וצמיגי הנאמן ירדנו מתחת לפני המים. המדריך קלט גם את זה (טיפוס עירני) וסימן לי להכניס את הווסת כדי שאוכל לנשום. מותשת ומבולבלת עשיתי כדבריו, ובשקיעה הבאה מתחת לגלים לקחתי נשימה עמוקה -  ושלוק גדול של מי מלח חדר דרך אפי הלא-מכוסה ומילא את דרכי האוויר שלי.

הסירה עלתה מהגלים, ראשי היה בחוץ, אבל אויר לא היה בשום מקום. לא היה לאן לברוח, הגרון פשוט נסתם, נאטם בעלבון מול המים שהעזו לחדור אליו, ולא היה שום דבר שיכולתי לעשות. נזכרתי בהתקפות הצחוק שהיו לי בתור ילדה קטנה. הייתי צוחקת כל כך חזק וכל כך הרבה, שהגוף היה הולך לאיבוד בתוך התנועה הקצבית של הסרעפת ופשוט לא מצליח להתאפס כדי להכניס את השאיפה הבאה. זו היתה ההרגשה - אבל הלחץ הזה, המים האלה שנכנסו לכל פינה שהיה אמור להיות בה אויר ושללו את קיומו... רק המחשבה גורמת לי לגמוע כעת מלוא-הריאות אוויר מתוק.

תוך שניה בדיוק היה המדריך (העירני, כבר אמרנו?) לצדי, ותמך בי כדי שלא אשקע שוב עם הגלים. 'תנשמי, תנשמי!' הוא אומר, ואני - כלום. לך תסביר לו שאני מרגישה כמו בהתקפת צחוק מגיל 7 ושתכף-תכף הגוף יירגע והגרון ייפתח ואני אוכל לנשום. אחרי מה שנראה (שוב) כמו שעה, נפער פי כמו איזה קרפיון מסכן, ויצאה ממנו געייה משונה כשהצלחתי לינוק טיפ-טיפה אויר נפלא. עצביו המעורערים של המדריך לא עמדו בזה יותר והוא הכריז: 'טוב, עד כאן. תוציאו אותה עכשיו!!!'

הזמן חזר לזוז, וכמו שקורה לו לפעמים אחרי שהוא מאיט במיוחד - הוא החל להאיץ כדי לפצות על מה שפספס. תוך שניות אחזו בזרועותיי כמה זוגות ידיים חזקות, הניפו אותי מעבר למעקה ושחררו אותי מהציוד, כשאני ממלמלת חלושות שאני בסדר, באמת בסדר....

חזרנו למועדון עם הזנב בין הרגליים. אחרי אותו היום המונסון כבר השתקע באי לצמיתות והגשם לא פסק עוד. באותה מהירות שהתפשטה השמועה המרעישה על כריש הלווייתן הנעלם שלנו, כך התפשטה גם השמועה על הצלילה חסרת-המזל ועל הבחורה שכמעט מתה למדריך האומלל בידיים.

עזבתי את האי זמן קצר אחר כך, הסתבכתי עם איזה כדור מלריה סורר, התאשפזתי בבנגקוק עם כאבים עזים וטסתי הביתה 11 חודשים מוקדם יותר ממה שתכננתי. כנראה שבאמת היו לי עניינים לא-פתורים פה בארץ... אבל עד היום אני ממשיכה לחפש לי כריש לווייתן
צלילה >>
לצפיה ב-'תודה. מכאן והלאה נא לשרשר לחידוש העוגן '
תודה. מכאן והלאה נא לשרשר לחידוש העוגן
31/01/2011 | 14:30
3
כלומר לשרשר להודעה הראשונה שבפתיל התחרות.
צלילה >>
לצפיה ב-'הצלילה האחרונה'
הצלילה האחרונה
04/02/2011 | 00:44
1
14
הוא עמד על החוף החולי בחליפה הרטובה והביט אל הגלים.
איזה חרא. אפילו הים חרא. סערה מחורבנת, ודווקא ביום המחורבן הזה. נו מילא, המים לא רטובים יותר ביום גשום.
הוא החל לצעוד אל תוך המים, הסנפירים מתחת לבית השחי, והמיכל מאבד אט אט ממשקלו.
המים קיבלו אותו בקרירות אדישה. יותר טוב מאנשים, לפחות עם הים אין העמדות פנים.
הוא התאזן בתוך המים הרדודים, סידר את המשקולות על המתניים ונשם באיטיות מהווסת.
זה התענוג היחיד שעוד נותר לו. הדבר היחיד שעשה טוב בחייו. צלילה.
המחשבות כמו בועות קטנות עלו בתוך ראשו והחלו להקיף אותו.
כמעט כל דבר בחייו הוא עבר בצלילה, בית ספר, העבודה, המשפחה. רק לצלול... אף פעם לא היה לו כח לקחת אחריות, ליזום, מה כולם רוצים ממנו בעצם.
רק לצלול... בשקט עם עצמך בלי אף קול מציק או מנדנד.
לא. נמאס לו כבר מכל זה לעזאזל.
תמיד כשנמאס לו קצת יותר מדי, וכבר אין לו אוויר, הוא לוקח את התיק הכבד ויורד לצלול. כן, כשחסר אוויר. האוויר מתחת למים הוא אחר, משכר ודחוס.

הוא התקדם בבעיטות צפרדע קצובות ואיטיות, מפלח את המים בדממה, ומעליו הגלים הסוערים החלו להתרחק אט אט ורק גלי האור על הקרקעית הסגירו את הסופה  שהשאיר על החוף.
עכשיו הראש מתנקה. העיניים כמו נפתחות מחדש. כמו עיניים של תינוק. פוגשות עולם חדש. הוא ריחף מעל האלמוגים בבטחון. במין ידיעה מרגיעה שלכאן הוא שייך.
משפחה של תוכנים כחולים סגולים ליוו אותו לרגע ועברו הלאה לכרסם בסלע האלמוגים. פזיות כתומות התרוצצו מכאן לשם ולוקוס זקן פיהק פהוק עייף והביט בו בשעמום.

במשך שעה ארוכה הוא המשיך לאיטו. עוצר מדי פעם לחקור איזה חריץ בסלע, אולי ימצא שם סרטן או חשופית נדירה.
הוא שיחרר מעט את המסכה ונשף דרכה אוויר לפנות את המים, הוציא את הווסת ונשף בועות באיטיות מהפה. הוא הביט במד לחץ האוויר. עוד יש די אוויר לחזור.

ופתאום, תקף אותו פחד נוראי. הוא נחרד. אולי זו טעות נוראית. עוד אפשר לחזור.
הוא הביט אל המדרון העמוק שמתחתיו, ואז אל המים הרדודים שמאחור.
הגשם בטח נפסק בחוף. מחכה שם תה חם. מגבת חמימה ורכה. הוא יישב ברכב היבש ויחזור הבייתה.

אבל לפתע משהו תפס את זווית עיניו.
הוא הביט למעלה. גלגל השמש ריצד על תקרת המיים הכחולים, וקרניים כחולות צהובות ירדו ממנה אל הקרקעית.
צללית של מלאך שיחקה באור וירדה אליו.
כנפי הקטיפה הלבנות נעות באצילות אלוהית במים.  חגות מטה מטה וסחור סחור במעגלים מושלמים.
איזה יופי מדהים... איזו שלמות.
הדג השמיימי לא הביט אליו כלל, הוא הביט בו מהופנט כשחלף על ידו בסיבוב, מציג את הזימים הלבנים והבטן הרכה שלו.  
הוא הושיט יד וניסה לגעת בה אבל זרם המים העדין הדף אותו אל הקרקעית. החיה הענקית סיימה סיבוב שלם ורחב. כעת היא פנתה ישר אליו. הפה העצום נראה לו כמו חיוך עצוב, ולרגע היה נדמה לו שהיא מנסה לומר לו משהו.
כמו חללית לבנה היא עברה מעליו והמשיכה הלאה, מעבר למדרון. המעויין השחור נעשה קטן יותר ויותר ולבסוף נעלם במעמקים.

הוא התאזן. הביט במים הכהים. ובתנועות סנפיר ארוכות ובטוחות שחה לאט לאט אל המקום היחיד שאהב כל חייו.

סוף.

צלילה >>
לצפיה ב-'מתנצל על הפרסום הכפול'
מתנצל על הפרסום הכפול
04/02/2011 | 00:51
1
שמתי את ההודעה כאן ואחר הבנתי שצריך לצרף לחידוש האחרון.
צלילה >>
לצפיה ב-'אפקט הארטיק- חורף 2006'
אפקט הארטיק- חורף 2006
05/02/2011 | 03:23
5
17
קנדה, קולומביה הבריטית, ויקטוריה, רוקי פוינט

48°19’15.09’’ N
123°32’28.27’’ W

שמי נתן, בן 22 חייל.
את כיתה י"א י"ב לא עשיתי בארץ- התקבלתי לתוכנית של אירגון הקולגים הבינלאומים במסגרתה טסתי לקנדה לסיים את לימודי התיכוניים.

במסגרת הלימודים הייתי צריך לבחור 3 חוגים ממגוון רחב של אפשרויות אשר אחת מהם הייתה צלילה. חווית הצלילה הראשונה שחוויתי הרבה שנים לפני כן, צלילה עם דולפינים באילת, השאירה בי רושם כו חזק שלא היה שום סיכוי שבעולם שאני הולך לוותר על קורס צלילה.
קארמה- הייתי בין 16 התלמידים ששמם עלה בגורל, מכלל המעוניינים להשתתף בקורס.

המפגשים הראשונים של הקורס צלילה כוכב ראשון, התקיימו על בסיס שבועי, והיו תאורתיים בלבד. אחריהם באו עוד מפגשים תאורתיים שעליהם נלוו 6 צלילות בריכה לתרגול מיומנויות בסיסיות. הימים נהפכו לשבועות, והשבועות לחודשים ולאט לאט התקדמנו בקורס.
סוף נובמבר 2006- בשעה טובה, לאחר 3 חודשים, סיימנו 6 צלילות בריכה ואנחנו מוכנים לקפוץ למימי האוקיינוס השקט.
אך המים... חכו שתגיעו למים... אין לכם מושג איזה קור כלבים זה... חכו חכו!! עכשו אתם אמיצים נראה אותכם אחרי הצלילה הראשונה... חכו שתרגישו מזה °6 מעלות בחליפה של 9 מ"מ.
זה היה היה הטון הכללי של בוגרי הקורס- אמרו וצדקו.

ב-26 לנובמבר 2006 הכתה בעיר ויקטוריה סופת שלגים שלא נראתה כמוהה מזה 20 שנה. וכאשר אני אומר שלא נראתה כמוהה אני מכוון יותר לכיוון של מזה 20 שנה לא ירד שלג באזור פרט לקצת פה ושם. הקולג' הממוקם במפרץ פטר בהי והגובל בבית סוהר שיקומי מצידו האחד של המפרץ ובסיס צבאי בצידו השני כוסה בשלג.
שביל הגישה לקולג', העובר דרך יער, שותק כליל בגלל עצים שקרסו. רשת החשמל נפלה גם היא והקולג' עבר למוד של פנסים.ואם זה לא מספיק אז הגנרטור חירום של החדר אוכל התברר כלא תקין.
אז הינה אנוכי, ודני חררה קלי בחור ממוצא ספרדי, יושבים לנו באותו אחר הצהריים מתחממים ליד האח הבוערת של החדר אוכל וכל מה שאנחנו מסוגלים לחשוב עליו.... נדפקנו.....
במקום לרדת לצלילת מים פתוחים הראשונה שלנו באותו אחר הצהריים, אנחנו הולכים לבלות אותו בגריפת שלג מהשבילים ופיזור מלח.... פשוט אכלנו אותה. שבוע הבא טסים הביתה לחופשת חורף וזה אומר שלא נספיק לצלול לפני.
כל הדיבורים האלה על התחממות גלובאלית ומה בסוף? אנחנו נדפקים עם סופת שלגים- לא יאמן.

יום למחורת הלימודים בוטלו, רוב התלמידים וסגל ההוראה התרכזו בחדר אוכל על מנת ללמוד וסתם לשוחח. יאמר לזכות הטבחים שהם לא אבדו עצות ולמרות הפסקת החשמל בישלו אוכל יוצא מן הכלל על גז.
החורף הורגש בשיאו.
המים במפרץ התכסו בשכבת קרח דקה.
אנשי שלג התרבו כמו ארנבים.
אנשים הסתובבו עם כוסות וסירופים בטעמים, ניערו שלג טרי מהעצים הוסיפו קצת סירוף.. ווואלה... שלגון.
תופעה בפני אצמה הייתה תלמידים אפריקאים שמעולם לא ראו שלג.
מספר מגשי האוכל בחדר אוכל הלך וקטן, ככל שמספר רב יותר של אנשים גילו שהמגש בעצם מספיק גדול כדי לשמש כמזחלת מאולתרת.
ואני כמו כל ישראלי אמיתי לא יכולתי לחיות עם ההרגשה שהסופה הזאת דופקת אותי.
סופה או לא סופה, שלג או לא שלג, אני חיכיתי שלושה חודשים לצלול באוקינוס ואין מצב שאני חוזר הביתה לחופשת חורף בלי לצלול. ויהיה מה!!!

הלכתי להביעה את יגוני בפני כריס בלונדו, מדריך הצלילה שלנו והאחראי מטעם הבית ספר על כל הפעילות הימית. כצפוי, השיחה לא העלתה דבר. נאמר לי שההוראות של המנהל בדבר ביטול הלימודים וכל הפעילות הבית סיפרית ברורות. מה גם שזה בכלל לא מתקבל על הדעת לצאת לצלילה בכזה מזג האוויר.
לא כל כך הבנתי על מה הוא מקשקש שמה, איזה מזג האוויר?
אז יש קצת שלג בחוץ, טוב נו... האזור כולו מכוסה שלג.....
המים קפואים... נו ו... מי ישמע כאילו שבלי זה הם חמים...
הטמפ' בחוץ היא מתחת לאפס... נו ו... אנחנו לא ניהיה בחוץ אלה במים...
תפסתי אותו ללא ספק לאחר לגימה או שתיים של וויסקי משובח על מנת לחמם את הגוף- כי הנימוקים שלו לא היו הגיונים כלל.
בקורס צלילה כמו בצבא, השרשרת הפיקודית ברורה... נאלצתי להסתפק בלא.

לאחר שבוע של קור מקפיא עצמות, מלחמות שלג, פילוס שבילים, גלישה במורד גגות על מזחלות מאולתרות, שתית שוקו חם עם חתיכות קטנות של מרשמלו ליד האח וצפייה שמזג האוויר ישתפר... הדברים התחילו לחזור לשגרה.
ב-2 לדצמבר יומים לפני הטיסה הביתה מצאתי הודעה בלוח מודעות בחדר אוכל שפעילות הצלילה חזרה לשגרה,
והשם שלי הופיע בשיבוץ צלילה של אותו אחר הצהריים.
בלי יותר מידי מחשבה קדימה, אכלתי את הארוחת צהריים שלי וירדתי לרציף להכין את הציוד צלילה לאחר הצהריים. השעון שלי מראה 14:15 השיעור האחרון לאותו יום מגיע לסיומו, מה שאומר שעוד חצי שעה אני צריך להיות בסירת צלילה עם הציוד מוכן ליציאה.

הליכה זריזה לכיוון המגורים, נכנס לחדר זורק תתיק, יורד למטה להביא את החליפת 9 מ"מ מהחדר איחסון.
האדרנלין מפמפם, הדם זורם, אני בלחץ לעשות את זה כמה שיותר מהר, שלא לאחר.
אם עד כה חשבתי שלהכנס לחלק התחתון של החליפה היה סיוט, אז להכנס לחלק העליון שלה בזמן שהחלק התחתון אלייך... זה סיפור בפני אצמו.
לאחר מאבק זריז אך מתיש ביותר שבו המוח האנושי גבר על החליפה, יצאתי בריצה קלה לכיוון הרציף להעמיס את הציוד לסירה.
עוד כמה דקות של התארגנות, העמסת ציוד,  תיק עזרה ראשונה, תיק חמצן, מעילי רוח, 2 תרמוסים של שוקו חם... ויצאנו לדרך... 6 חניכים, 2 מדריכים וסקיפר.
הפלגה קצרה של כ-10 דקות למזרח והגענו לרוקי פוינט, זורקים עוגן, מוודאים עגינה ומקבלים תדרוך לפני צלילה. אם לרגע היה לי צל של ספק לגבי הטמפ של המים, הוא נעלם כליל עוד בזמן ההפלגה. בערך בשלב שבו הרוח החורפית המקפיאה של קנדה התחילה לחדור את החליפה וגרמה לי לטעות האם הצלילה הזו הייתה דבר חכם לעשות אחרי הכל.
רוקי פוינט רחוק מלהיות אתר צלילה מעניין, או אם לומר את האמת, הוא בכלל רחוק מלהיות אתר צלילה. הוא יותר בכיוון של שטח סלעי מת בתחתין האוקינוס השקט, בו אפשר לבצע תרגילי בסיס ולתרגל ציפה.
מבצע באדי צ'אק: ווסת, אוקטופוס, לחץ במיכל, ניפוח מאזן...
מתישב על דופן הסירה, יד ימין מצמידה את המסכה לפנים, יד שמאל תופסת את המד עומק והרזרבי...
נשען בקטנה לאחור ו.....

אפקט הארטיק מכירים? כן כן.. בימי הקיץ האלה שבהם אתם מרגישים ממש חמדנים כלפי הארטיק או הגלידה שלכם, ואתם נותנים בהם ביס ענקי....
הכאב ראש הפנימי המטורף הזה שבא אחרי הביס ונמשך מספר שניות... זה אפקט הארטיק :)
אין לי שום דרך אחרת לתאר את הזאפ שקיבלתי בראש ברגע שהייתי במים- שוק קור מטורף.
הרגשתי איך המים חודרים את המגננות של חליפת 9 מ"מ שלי, על שני חלקיה. נכנסים לי לתוך הכפפות והנעלים, והגרוע מכל חודרים את החודי שלי.
הכאב ראש עבר, לאחר מה שהרגיש כמו נצח, ועשיתי את דרכי לכיוון חרטום על מנת לרדת לאורכו של העוגן.
צלילה של קרוב ל-30 דקות בעומק של 8 מטרים. תרגילי בסיס ברובה, להוציא ולהכניס את הווסת, לעבור לאוקטופוס, להוריד את המסכה....
למרות הקור הנוראי, והעובדה שלא הצלחתי לשלוט בשלפוחית שלי אפילו לרגע, הצלילה הייתה מעבר לכל דימיון. הייתי כל כך מרוצה שרציתי לצעוק מרוב אושר- טוב נו, זה אולי בגלל הקור ולא האושר.
אם לרגע חשבתי שיותר קר מזה לא יכול להיות- טעיתי. הרוחות ששררו על פני המים היו פשוט שילוב מנצח.
שני התרמוסים עם השוקו החם שימשו אותנו נאמנה. כוס אחת של שוקו חום, מתוק רותח פר נעל- משדג את רמת החיים בכמה מדרגות. הרגיש טיפה דביק באצבעות, אבל למי אכפת? סוף סוף הצלחתי להרגיש אותן.

צלילה >>
לצפיה ב-'המשך סיפור'
המשך סיפור
05/02/2011 | 03:25
2
10
במבט לאחור, אני לא בטוח מאיפה קיבלתי את האומץ או הרצון לצלול במימי האוקינוס השקט בכזה מזג האוויר. היה עדיין אפשר לראות שכבות קרח דקות צפות על פני המים.
כאשר אני נזכר בצלילה הזו, ובעובדה שרק לפני מספר שבועות ירדתי לצלילה בגורדון בחליפת 3 מ"מ וקיללתי את אצמי כל הצלילה על זה שלא טרחתי להשכיר חליפת 5 מ"מ...
המוסר השכל הוא ברור. את הלקח שלי עדיין לא למדתי.
צלילה >>
לצפיה ב-'יופי של סיפור...'
יופי של סיפור...
05/02/2011 | 12:23
1
6
נתן,ככה לומדים בדרך הקשה (לגבי ה5 ממ בגורדון..)
צלילה >>
לצפיה ב-'לצערי הרב'
לצערי הרב
05/02/2011 | 22:31
7
קשה לי להאמין שלמדתי את השיעור שלי...חחח
נחייה ונראה
צלילה >>
לצפיה ב-'המשך סיפור'
המשך סיפור
05/02/2011 | 03:27
7
לצפיה ב-'קובץ הסיפור'
קובץ הסיפור
05/02/2011 | 03:28
8
לצפיה ב-'צלילת אקסטרים לגל"ש'
צלילת אקסטרים לגל"ש
31/01/2011 | 03:57
7
82
הערה
הכתיבה תתבצע באמצעות MIKLEDET.COM ולכן תהיה ע"פ מס' שרשורונים.
עמכם ה- ...  ו- למשתתפים

הקדמה
במקריות מובהקת מוצא הגל"ש עצמו אי שם ב- MA (אהה... זה מאסאצ'וסטס לאנאלפביתים).
ללא שום קשר לתחרות נרקמה מזימה לא ברורה לצלול צלילת אקסטרים ויהי מה.
החורף בניו-אינגלנד (החלק הצפ'-מז' של ארה"ב)... איך להגיד בעדינות- "מלווה בקרירות מסויימת".
וכאילו מה שווה תחרות פורום בתאריכים הנקובים ללא טעימה אמיתית של צנינות !?
אבל, איך אומרים... חוקי התחרות נכתבו בדם נקאים, וממילא נמאס לשמוע סיפורים ישנים- אז יאללה, נתרענן במשהו חדש.

רקע
וחשב גל"ש: הכיצד ימצא מטורפים המעוניינים להצטרף למזימה.
לבטח לא חסרים גל"שים צפ'-מז' אמריקאים, כאלו שהתקווה לגביהם- נמוגה.
החליט לפתוח שרשור מתאים ב- SCUBABOARD, הציג עצמו, הצהיר כוונות, רשם תאריכים, קיבל ימבה תגובות, סינן, ויצר קשר.

המשך
צלילה >>
לצפיה ב-'עמוד 2'
עמוד 2
31/01/2011 | 04:55
1
25
בקובץ המצ"ב- מיקום אתר הצלילה בסמוך לקייפ אן.

ערב הגעת גל"ש ל- MA, פקדה את האזור סופת שלגים צנועה (הורידה טמפ' למינוס 2 פרנהייט).
למאותגרי ההמרות- מביא קישור להלן: מפרנהייט לצלזיוס

יצירת קשר ראשון
המועדון הנבחר: מטרו ווסט דייב קלאב.
לאחר שיחת היכרות ראשונית, קבעתי עם רוי מנאל שאצור איתו קשר למחרת, מייד לאחר שיהיה בידיי ציוד מושכר מתאים.

למחרת מתייצב גל"ש בפתח חנות הצלילה.
"שלום, שמי... ובאתי כי... ולכן אשמח באם... בלה, בלה, בלה..."
וגל"ש, צולל צנוע בנפשו, לא צריך יותר מדי... ובכ"ז הפך להם את החנות עד שמצא ציוד המשביע את רצונו.
"תניד לי, יש לכם חליפה עם פי- וואלב", שואל הגל"ש.
המוכר שכמובן אינו בקיא בעלילות הפי וואלב והגל"ש, משיב: "סורי סר. נו פי וואלב".
והגל"ש מקבל את התשובה בייסורי חרטה בעודו מהרהר בדאגה בקטנצ'יק... מה יהיה, מי ישגיח עליו, הוא עוד עשוי להתפוצץ טרם זמנו...
לבסוף מתנחם גל"שנו שממילא הטמפ' קרירה והקטנצ'יק עשוי להתכווץ, עד שייעלם... פוף.
הבעיה נפתרה.

תיאום נוסף עם רוי מנאל ואני סוגר איתו על מקום ונק' מפגש (ראה תמונה ראשונה).

המשך בקרוב
צלילה >>
לצפיה ב-'עמוד 3'
עמוד 3
31/01/2011 | 05:27
18
וכמו כול יהודי טוב תשאלו: "תגיד לי- כמה עלה לשכור ציוד"
תשובה: $127.50.
עכשיו תגובה: "פחחח, מה זה שווה... במחיר הזה אפשר..."
נו טוף... תעשו מה שאתם רוצים- עולם חופשי לא !?
אציין שמחצית העלות הלך על החליפה היבשה והביגוד התחתון

נק' חשובה לציון:
המבקש לשכור חליפה יבשה בארה"ב- יאלץ להציג הסמכה מתאימה.
למזלי הגעתי עם הלוגבוק, ובו תועדו צלילותיי.
הצלילות בהם צללתי עם יבשה, נרשם בפירוש:
DUI350 תחת SUIT.
לאחר שהצגתי למוכר מספיק צלילות עם יבשה- השתכנע הלה שאני לא קיד בנושא.
הנה סיבה מספיק טובה למה כדאי לנהל לוגבוק תקין ורצוי באנגלית במקומות המתאימים...

ההמשך יבוא מחר- אני עייף... ל"ט
צלילה >>
לצפיה ב-'עמוד 4'
עמוד 4
31/01/2011 | 15:15
17
אין לי הרבה זמן. המשך יגיע הלילה. יש למה לחכות.
להלן סרטון שצולם בטמפ' 1C (מחוץ למים ומתחת למים).
משך זמן הצלילה: 53 ד', עומק מכס': 13+ מ'.
צלילה >>
כתובות אינטרנט מצורפות:
לצפיה ב-'עמוד 5'
עמוד 5
31/01/2011 | 17:25
17
לאחר מדידת המלמלות למיניהן, נחה עליו דעתו של הגל"ש, אסף את הגרדרובה, נסע בחזרה למלונה, עלה על המשכב וישן.
בלילה נדדה שנתו של גל"ש (אולי מהתרגשות). הוא חלם ש... "ככה יעשה לאיש אשר ה..." (מגילת אסתר).
הלה התעורר בבהלה. השעה 04:30. ה- 29.1.11, מילא, הלכה השינה, יאללה, נתחיל לארגן את הפקלאות.

בלה, בלה, בלה (נדלג על קטעים לא רלוונטיים)...

השעה 09:00: אני מחכה בנק' המפגש (ראה תמונה בתחילת השרשור).
בדיוק בשעה הנקובה הגיחו להם 4 גל"שים אמריקאים נוספים, לבושים במעילי צלילה מדוגמים של הקלאב והציגו את עצמם: רוי, סטיב, אנדריאה, וג'ים.
היכרות קצרצרה, ויאללה לאתר הצלילה.
לאחר נסיעה של כ- 1/2 שעה מגיעים לאתר.

המשך
צלילה >>
לצפיה ב-'עמוד 6'
עמוד 6
31/01/2011 | 17:51
13
מגיעים למגרשון חניה מצומצם מימדים ומהצוק המלא בקרח, המשקיף על נוף מהמם, צריך לרדת למטה, (אשכרה מסע אלונקות), ומייד עם הכניסה למים צריך כמובן... תנחשו... לטלף, כיאה למסורת הגל"ש.

נו, אני עוד לא מספיק לעכל ואני רואה את שאר הגל"שים מתרגשים כמו ילדים קטנים, ומתארגנים במהירות על הציודים. רגע, רגע, רגע... מה אם הגל"ש החמישי... נו טוף- לא זמן לשאול שאלות, מנסה בזריזות להתארגן ברכב. לובש 3 זוגות גרביים (בדיעבד לא הספיק), משאיר את הטרנינג ומעליו עוטה אנדרגארמנט, ואז את החליפה. בקושי רב מצליח להתארגן ברכב, אבל זהו בסוף יוצא לו הסרדין מהקופסה החמימה.

ג'ים וסטיב יצאו כבר לצלילה, ואני נשאר עם רוי ואנדריאה.
מרגע זה החלטתי שאני לא נוטש את אנדריאה, גם אם זה יעלה בקיפאון מוחלט.
אנדריאה תתגלה כג'דיי אמיתית בצלילה: יד אחת- מצוף נגרר, יד שניה- מצפן (ומנווטת למופת), בין לבין- מצלמת, וגם דואגת לשלומי

המשך
צלילה >>
לצפיה ב-'עמוד 7'
עמוד 7
01/02/2011 | 01:14
15
צועדים בשלג, דורכים ושוקעים.
מגיעים למים.
גל"ש טובל, האמת- לא נורא.
ידיים- קצת קר,
מכניס ראש- בלאק-אאוט, אבל פסדר... מתרגל תוך 2-3 ד'.
מנסה לשים סנפירים מזופטות... ללא הצלחה .
אנדריאה מסייעת בהצלחה.
וואו הבושה- מי נתן לו ד.מ אעלק... פחחח...
טוף מטלפים.
נשמע פשוט- לא !?
תנסו בטמפ' של 34F=1C.
מעמיקים.
מרוב קור אין ים. פחדו להצטנן, נשארו בבתים שלהם. ואיפה הבתים- אנא ערף.
רק 3 חלזונות לא הספיקו לברוח מהקור.

בצלילה נצמד לאנדריאה (בעיקר), אך רוי סוגר מצד שני, כך שגל"ש סגור.
אנדריאה עושה ה-כ-ו-ל.
נשאר לעקוב אחריה, כמו חניך ממושמע בקורס.
ראות: 1-2 מ' במקרה הטוב.
תקשורת מצויינת עם שני החברוס הללו.

חלפו להן כבר 20 ד'.
גל"ש מקורי/אמיתי מציץ באנדריאה בעודו נזכר בדברי רוי מאתמול:
"נעשה צלילה אחת למכס' 45 ד'. מעבר לזה- נצא קוביות קרח".
והנה מגיעה השאלה של רוי: "קר לך" ?
גל"ש: "אני בסדר, טיפה קר, אבל תמשיך בבקשה".
ו... אפשר לסמן את כול הסימונים הללו בשפת הסימנים.

ממשיכים.
לאחר 40 ד' מתחיל להרגיש סימני ההיפוטרמיה מוגברים, במיוחד בידיים ובכפות הרגליים, אבל כבר לקראת סוף צלילה. לאחר 53 ד' יוצאים מהמים אך יש גלי חוף.
בנוסף, אי אפשר לשחרר סנפירים.

המשך
צלילה >>
לצפיה ב-'עמוד 8 האחרון (צר לי על כמות הפוסטים)'
עמוד 8 האחרון (צר לי על כמות הפוסטים)
01/02/2011 | 02:21
31
אז גל"ש- תקוע בחול, עומק- 20 ס"מ, מיכל- השאיר אותו הפוך על הגב, גלי חוף- אינם מרפים, ידיים וכפות רגליים- קפואות, סנפירים- תקועים ואקום בבוטיז, ממילא אין כוח ויש הרגשת בחילה.
הנה מגיעה גל"שית מצילה, "בום טראח"- מקלפת לו ת'סנפירים, ולא חולפות שניות ומגיעים עוד שני גל"שים, "היי הופ"- מעמידים את האמיתי על רגליו, וההרגשה... אין הרגשה... גל"ש קפוא, לא מרגיש כפות רגליים כלל (אולי כעונש על כך ששוכפל כ"כ הרבה פעמים בשרשור זה).
"אל תחשוש חביבי. גם אנחנו לא מרגישים את הרגליים", אומר רוי.
הקיצץ- לא ידוע איך עלה המשתכפל למעלה, ושיחרר ציוד, כמובן בסיועה של וונדר וומאן.

סוף מעשה
לאחר הצלילה- ישבו להם הגל"שים בבית קפה קרוב, תוך אחוות ואדרת כבוד בין משתכפלים ומשוכפלים.
כפות הרגליים החלו לגלות סימני חזרה לחיים לאחר כמחצית השעה, אך השתחררו סופית רק כעבור 3-4 ש'.
בלה, בלה, בלה- שוב פרטים לא רלוונטיים.
בערב מקבל גל"ש טלפון מרוי: "הוי סר, האו דו יו פיל" ?
גל"ש מודה ומייד מקבל הצעה מגונה:
"ת'שמע- התרשמנו ממך ושקלנו לצרף אותך למועדון שלנו".
גל"ש יודה מקרב לב בשלב זה ויאמר שישמח להצטרף לצלילות, במידה ויזדמן לסביבה בעתיד.
בלוגבוק רושם גל"ש: "האם אחזור על חוויה דומה בעתיד !? מוטל בספק" (כמובן באנגלית, בשביל הדלפקיסטים האמריקאים).

מסקנה
לוותר על פי וואלב
(מה הקשר בכלל )
צלילה >>
לצפיה ב-'הסיפור שלי'
הסיפור שלי
01/02/2011 | 15:29
6
14
חברים יקרים, נכון לעכשיו, אני עמוסה מדי בכדי לכתוב לכבודכם סיפור חדש ולכן בחרתי סיפור שאהוב עלי במיוחד.
הסיפור כבר פורסם בעבר ונראה לי מתאים לרוח התקנון.
תהנו.
בהצלחה לכולם.
ליאורה זר-אביב
צלילה >>
לצפיה ב-'סיפור צלילה – נקרות - חלק א'
סיפור צלילה – נקרות - חלק א
01/02/2011 | 15:30
14


'סעי ישר, עד צומת מגידו, שם פני ימינה, תראי את זה – תחנת דלק אלונים, נפגש שם'
כך yogi125 כיוון אותי.

אני ו-yogi125 כבר צללנו בעבר. הכרנו ב'פורום' צוללים ב'תפוז' מייד לאחר ששבתי מחו"ל. הייתי אז צוללת טרייה, חסרת נסיון ומלאת מעללים. הוא היה צולל ותיק אחרי פגרת יובש ממושכת. זה היה במכמורת לפני יותר משנה. סה"כ פעם אחת, אבל זה עבד. מזלו. מאז אני שומרת את שמו ומספרו במכשיר הסלולרי שלי. ואולי אפילו אעניק לו צלצול מיוחד.. נראה כבר...

Yogi125 הוא אחלה גבר, קודם כל חתיך הורס, לא לחוץ, לא מלחיץ, זורם, סתלבטן, מקשיב, קשוב, לא פטפטן מדי ולא שתקן. 125yogi הוא ממש סבבה. מה זה כיף איתו, לא סתם הזמנתי אותי לעשות איתי את הצלילה הזו, ידעתי שאפשר לסמוך עליו. הוא גם מכיר אותי דיי טוב, כמו רוב גולשי פורום הצוללים בתפוז. הוא קורא את כל סיפוריי ואפילו נהנה. זה המזל שלי.
וכך היה, הזמנתי אותו ומייד הוא נענה בחיוב. תענוג.  שוב צוללים!

'125yogi, יש פה מחסום! איך זה יכול להיות?!' שעה שבע בבוקר, אין לי את אף אחד לשאול, אני לבד לגמריי על הכביש. אוי ואבוי, מה יהיה איתי?!
'מה-זה הגעת לג'נין??!!!' שמעתי את קולו המופתע והדואג
'מה פתאום! בטח פספסתי משהו, אל תדאג אני עושה u-turn עכשיו' מייד עצרתי בחריקת בלמים את רכבי המסחרי העמוס והסתובבתי, חיש ומהר שמא יקרה משהו עוד לפני שאספיק להגיב
'איפוא את?' הוא רצה לדעת מיידית
'יש פה איזה מחסום'
'מיד תסתובבי, אבל מיד!'
'צ. מגידו ימינה ואז רק ישר, כמו מה שאמרת, איך יכול להיות? לא ראיתי שום תחנת דלק, מוזר.. אל תדאג כבר עברתי משם'
Yogi125 הוא ממש בסדר. הוא נשאר איתי על הקו עד שהגעתי לתחנת הדלק אלונים.
'מה קרה לך 125yogi', אמרתי לו כבר בהצטלבות שפספסתי, 'זה אפילו לא בשדה ראייה שלי הבית עם הרעפים הזה, מאפוא לי לדעת שלפה התכוונת?!'

לא חשוב. צ'יק צ'אק נשיקות על הלחי, מעבירים ציוד וקדימה מניעים צפונה.
היעד: צלילה בנקרות
מיקום: מועדון צלילה פוצקר (נהריה)
שעה: 8:00

איזה יםםםםם, חברים! תענוג!!!
ואיזו שמש, אין ספק שכל מי שהיה אמור להיות לצידנו, אכן היה. אז תודות לקב"ה על השבת הנפלאה ומי שירצה להוסיף גם את נפטון אז שיהיה.

פעם ראשונה שלי ב'פוצקר'. מועדון צלילה הממוקם על הים. מצויד בחנות צלילה קטנה וחביבה, דלפק לצוללים ואף בר שתייה ואוכל. מתאים לגמרי. חשבתי לעצמי. והמועדון? מועדון לבבי לחלוטין. צוות חם, איכותי וחברותי. מייד זיהיתי את דנהה שפנתה אלינו בחיוך והורתה לנו להתארגן עד שיבוא ארל'ה הוא המדריך שלנו.


צלילה >>
לצפיה ב-'סיפור צלילה – נקרות - חלק ב'
סיפור צלילה – נקרות - חלק ב
01/02/2011 | 15:31
10

אנחנו קבוצה לא גדולה מדיי ולא קטנה מדיי, כולם גברים, מלבדי כמובן. פלוס מינוס חלקם מנוסים יותר וחלקם פחות.

ארל'ה הוא גבר הזוי לחלוטין, לא סתם הוא מגדל פיטריות בגינת בייתו... (כך דיווח לי המודיע). ארל'ה הוא גבר רציני וחזק עד מאוד, עיניים צוחקות, חיוך רחב וכתפיים ענקיות ואינסופיות.
הוא הושיב אותנו תחת השמש המלטפת, הציג עצמו ואת ייחוסו והחל את התדריך ברצינות ובחשיבות עליונה.
ראשית הוא ביקש מאיתנו לגלות את שמינו וכמה צלילות כבר שרדנו במהלך חיינו. כל איש ואישה דרגתו ומעמדו. ורק אז המשיך...

'שמעו, אנחנו בהתכוננות לצלול לנקרות. אם יעכבו אותנו, יעקבו אחרינו, יפסיקו אותנו, יעקצו אותנו, יזמנו אותנו, יגרשו אותנו – הצלילה חייבת להיפסק מיידית! מיידית! אתם חייבים להבין, אנחנו נכנסים לשטח רגיש, מעכשיו כל דבר תלוי בצה"ל. אם יהיה אישור נכנסים, אם לא מחכים'
פששש... חשבתי לעצמי... מה זה? סה"כ באתי לצלול... ממש מבצע צבאי פה...רציני העסק הזה פה!!!

'ואם אתם רואים מישהו/משהו/חפץ חשוד, אנחנו יוצאים מייד!' הוא הוסיף חד משמעית
פששש... חשבתי לעצמי... אני פשוט המומה... אני בהלם!

'אם אתם שומעים משהו חשוד, רואים, מריחים, מרגישים, מייד לדווח!' שי מתצפטת עלינו מבחוץ, ובמקרה חרום, אנחנו עפים מפה ומהר!!! הבנתם את זה??!!!'
פשש... חשבתי לעצמי... מוזר לגמרי מה שהולך פה....

'אם יהיה כיף, נמשיך. צפויה לנו ראות מדהימה ואם תהיו בסדר, אני אולי אפילו אקח אתכם למקומות שטרם לקחתי צוללים אחרים'
פשש... חשבתי לעצמי... ארל'ה הזה הוא ממש ממש בסדר..

'כל אחד ואחת, אני ממליץ להצטייד ב-2 פאונד יותר ממה שהוא רגיל, קחו בחשבון, החליפות חורף מציפות ונהיה בעומק 8-9 מ' כל הצלילה, בכל מקרה יהיו ברכב משקולות נוספות לשרותכם'.

אני צוללת עם החליפת חורף שלי, חסרת השרוולים. מה שאומר שחסר לי חלק עליו ש'****' היה אמור להביא לי אתמול לעבודה ובסוף פישל!
'אתה כבר תשלם על זה!' הבטחתי לו היום בשש וחצי בבוקר ב-sms.

לא נורא, מזל ש'פוצקר' כל כך רציניים ומצוידים, מייד הם מצאו לי חלק גוף עליון שאפילו התאים למידותיי הארוכות וכך מצאתי עצמי צועדת לכיוון המלתחות בחיוך.

למרבה הצער, איך שנכנסתי לאזור ה'מלתחות' נמחק החיוך שהיה פרוש על פניי.
'אוי ואבוי... איפה 'מנטה' והמלתחות המפוארות שלה, איפוא?!' תהיתי לעצמי
מאז ביה"ס יסודי לא נאלצתי להתלבש ב***** שכזו. מה גם, שאין שום הפרדה בין גברים ונשים, שלא לדבר על כך שכל הצוללים צריכים להשתמש בתא אחד למקלחת ובחדר נוחיות אחד. פשוט מבאס.... מצטערת ....
והכי גרוע, עד שאזרתי אומץ להיכנס לחדר הנוחיות... מנסה לתכנן אסטרטגיה ולהנדס את צעדיי בין השלוליות המצחינות והפח העולה על גדותיו, קרה לי משהו נורא...

'אוייייי  לאאאאאא !!!!!!!' קראתי בקול בהפתעה ובחוסר אמונה
'שיט!!! ' המשכתי עוד 'אני לא מאמינה !!!!'
'מה קרה??!!!'
'שמעתי את 125yogi מצידה השני של הדלת
'אל תשאל !!!!'
'ליאורה! מה?! מה קרה?!  את צריכה עזרה??!!!'


צלילה >>
לצפיה ב-'סיפור צלילה – נקרות - חלק ג '
סיפור צלילה – נקרות - חלק ג
01/02/2011 | 15:32
19

'XXX!!! נפלה לי החזייה לאסלה!!!!'
דעו לכם, כל מי שמכיר אותי, אני לעולם לא מקללת, לעולם לא. אני בחורה טובה, שקטה, וגם מבית טוב, כמובן. אבל גם לי יש את הגבולות שלי... והפעם הגבולות פשוט הטשטשו, נעלמו ונמוגו...
איזה מבאס.. איחס... אוף... XXX   + xxxxxxxx   הכל יצא ממני, כאילו נלקחתי בזה הרגע מסצנה בסדרה 'עספור',  מזל שרק 125yogi היה שם ושמע... בטוח היו מסלקים אותי מהמועדון אם עוד מישהו היה שומע... ואולי אפילו שוללים לי את הרישיון, חס וחלילה, טפו טפו טפו, חמסה חמסה חמסה, לא עלינו!
ומי יודע? אם זה היה מישהו אחר בתור באדי הוא לא היה מחזיר אותי הביתה... אחרי כל זה... אבל 125yogi הוא על הכיפק, הוא בן-אדם סופר רגוע. יש לי הרבה מה ללמוד ממנו.

טוב תרגעי! הוריתי מייד לעצמי! כולה חזייה, מוכרים כאלה מלא בשוק... מקסימום תני יום חופש גם לציצים שלך. נכון, הסכמתי עם קולי הפנימי. הכל לטובה. ונשמתי כמה נשימות ארוכות, משוחררות ומצחינות כדי להירגע... לא יכולה לנשום פה בכלל! איפה אני אתלבש עכשיו בכלל? איפה??!!

בסוף הצלחתי להתלבש, זה היה בחוץ. מה יש?! גנבתי משהו?! יש לי בדיוק כמו לכולם. לכולן. סליחה.
ואז הנענו לכיוון הנקרות. כבר בדרך התחלתי לשלוח מבטים מפוחדים לכל כיוון-
'125yogi, איפה הגבול? זה רחוק?'
'זה פה 10 דקות נסיעה' מייד נגיע, הוא עונה לי בקולו הרגוע

לבסוף הגענו. מה אוסיף ומה אומר?
אין חיילי נינג'ה על הגגות וגם לא אנשי חיזבאלל'ה, לא לוחמי מג"ב ולא סמויים שאני ראיתי. נראה שקט ופסטורלי לחלוטין. והשמש מדהימה. ואיזה יםם. אין דברים כאלה.

ארל'ה מאוד רציני ומסודר. אנחנו מחולקים לזוגות, יש סדר וארגון מופתי לכל אורך הצלילה.
"אני ראשון, אתם שניים, אתם שלישיים, אתם.. ואת ליהיא (DM) , את מאספת!'
כמובן שלא היינו לבד, שי התצפטנית חיכתה לנו בחוץ על הצוק הגבוה ביותר ממנו ניתן יהיה לחזות, לנבא ואף להתריע על כל ארוע (חס וחלילה חס ושלום) בזמן אמת.
פשש... חשבתי לעצמי. ממש מבצע אמיתי. כל הכבוד!

צועדים במורד המדרון הצר, נועלים סנפירים וקופצים.
Yogi125 כבר במים, ואני מסתכלת סביב..  עכשיו תורי
אני מייד שולחת יד חוצפנית לאחת מזרועותיו האיתנות של ארל'ה כדי להתייצב בזמן נעילת הסנפירים, והוא כמובן לא מאכזב. מזל שיש פה מלא גברים חסונים להיעזר בהם...


צלילה >>
לצפיה ב-'סיפור צלילה – נקרות - חלק ד– THE END'
סיפור צלילה – נקרות - חלק ד– THE END
01/02/2011 | 15:33
13


אני במים. כזה כיףףף. איזו צלילות. מדהים ממש. לא מרגישה בכלל רטוב. החליפה הזו כמו שריון לעורי.
1
2
3
4
.
.


'תתחילו לבדוק איזון' ארל'ה מורה מהיבשה
'איזה איזון?' חושבת לעצמי.. אני עוד יבשה לגמריי... והמים מגיעים לצווארי
7
8
9

מתחילה להירטב... קרר..... אני צפה כמו בלון עם מאזן ריק... 14 פאונד לחליפת קיץ ו-18 פאונד בחליפת חורף לא מצלילים אותי. אוףףףףףף.
עוד כמה לא שוקעים וארל'ה מזעיק את הניצבת העליונה כדי שתתחיל לעשות חימום ולהוריד לנו משקולות.

12
13
14
.
.
עוד 4 פאונד יש עלי עכשיו, בסה"כ 22 פאונד. כולם מתחילים...
קשה לי לשקוע....
'זה לא מספיק' אני אומרת ל-DM
אך היא אומרת 'זה מספיק, זה מספיק'
'לא מסכימה. תראי, אני לא שוקעת' אני מבואסת
'זה יסתדר לאט לאט' היא אומרת לי, אבל אני בקושי שוקעת. בקושי.
Yogi125 מנסה לסייע, כל רגע הוא נותן לי דחיפה חזקה למטה... אני שוקעת ואז מתרוממת לאיטי בחזרה...
זה גם מה זה מעליב!! הדחיפות האלה!! לא בא לי טוב שדוחפים אותי ככה... אני חושבת לעצמי. וגם על זה בדיוק אמרו חז"ל–
'הדרך לגהנום רצופה בכוונות טובות'

אני צופה בהם ממשיכים.. כולם כבר למטה... רק אני כמו איזה בלון שמסרב לשקוע... הצלחתי לרדת אולי מטר. אני קולטת 2 חלוקי אבן על הארץ ומחליטה להסתער עליהם!
וכך... ראש למטה.... רגליים חזקות.... עובדות.... מטלפת....יותר חזק.... יותר.... עוד קצת.... הגעתי. חטפתי. אף אחד לא ראה. החבאתי מהר בכיסים. מייד התאזנתי.

אם אין אני לי מי לי.

מייד נרגעתי והתחלתי להנות.

ומה ראינו –
מדוזות ועוד מדוזות ועוד הרבה מדוזות. זה הכל.

ארל'ה הוביל אותנו בסדר מופתי דרך פתחים סודיים שאיש לא הבחין, הכל נעשה בשקט ובחשאיות מרבית. הגה לא הוצא שם מתחת למים. דממה. וכל פעם שהגענו לאנשהוא, כמובן שמייד התערבבנו... ואז מייד הוא סימן להסתדר מחדש ע"פ הסדר שניתן בראשית המבצע על מנת שחס וחלילה איש מאיתנו לא יופקר בשטח האש.

היה כיףף גדול. מעיין צלילה בין מעברים קסומים, חדרים מימיים ונסתרים בהם ארל'ה מכוון אותנו לעלות על פני המים, להציף מאזן ואז היה מתחיל להסביר בכמה מילים על ניקרה זו או אחרת...
אני, לא ממש מקשיבה, קר לי מדי וקשה לי להתרכז בידע שארל'ה משחרר. המח שלי עסוק בדבר אחד, בעצם אולי בעוד כמה...
– איפה מתחבאים הסמויים?
- האם אנו במימי המולדת או בטריטורית האוייב?
- אנחנו לגמרי לבד פה... מה יהיה אם יתגלה פה איזה מטען? מטעני חבלה בכלל מתפוצצים במים? איך זה ישפיע על האתר? האם הניצבת העליונה תשים לב? תשמע משהו? מה יהיה על המדוזות? האם הן ישרדו? יש האומרים שכשסוף העולם יגיע, המדוזות יהיו הבעל חיים היחיד שישלוט פה... ראיתי על זה אפילו תוכנית מרתקת בנשיונל ג'אוגרפיקעס פעם... יש פה כ"כ הרבה.. רק שלא יתקרבו אלי יותר מדיי, הן כאלה מגעילות... איחסה...
ארל'ה קוטע את שטף מחשבותיי האינסופי, צריך לרדת חזרה... מרוקנת מאזן..... ושוב קשה לי לשקוע. בטח מכל האויר (מחשבות) שיש לי בראש... היו צריכים להמציא לי משקולות מיוחדות. משקולות של אסטרונאוטים... אם יש בכלל כזה דבר...


הצלילה נמשכת... צבעים יפים יפים. משחק אור וצל מסתורי. מדוזות רבות שמעופפות להן בקסם מסביבנו. שעה שלמה של שיכרון חושים.

בסוף... לקראת סוף הצלילה, החזרתי כמובן את שני חלוקי האבן ש"סחבתי" בדיוק בדיוק לאותו המקום בו הם היו מונחים. וכשהיינו צריכים לצאת ממש, לתדהמתי ולהפתעתי, פשוט לא הצלחתי לצאת. זה היה ממש לא נעים, לא יודעת למה. ודעו לכם דווקא שאני נחשבת לבחורה סופר חזקה, אמיצה וגמישה, אבל למרבה הצער רגליי הארוכות פשוט סירבו לשאת את משקל גופי... אולי בגלל הקור העז, התכווצו לי כל השרירים, או בשל המשקל הכבד שהיה כרוך סביב מתני בצורת חגורת משקולות... טרם החלטתי. מה שבטוח שאילולא ארל'ה החסון שמשה אותי באבירות מהמים הקפואים, מי יודע אולי עד היום הייתי שם בגדר ניצבת קרח סמויה לשירות המולדת האהובה.
צלילה >>
לצפיה ב-'תודה. אנא צרפי קובץ וורד '
תודה. אנא צרפי קובץ וורד
01/02/2011 | 18:27
1
11
לצפיה ב-'הקובץ '
הקובץ
01/02/2011 | 20:46
3
כל הזכויות שמורות
צלילה >>
לצפיה ב-'סיפור ירח מלא '
סיפור ירח מלא
01/02/2011 | 17:39
5
7


חלק א'

רחמים ישב על אדן חלון הוילה המפוארת, בוהה בשמיים הכחולים ושחרר מליבו אנחה כבדה.
"אחח..."
"מה קרה?!" מייד הרימה עליו את קולה אוולין והוסיפה ברוגז
"אוף תראה מה קרה לי בגללך!"
"מה קרה?" שאל רחמים בקול יבש תוך כדי הפניית מבטו
"הלך לי הלק בגללך!" ענתה לו בקולניות והתפרצה עליו בזעם כהרגלה
"מה עובר עליך?"
"אתה חסר תועלת! זה מה שאתה! מה יש לך בכלל בזמן האחרון?"
"אני עייף זה מה שקרה" ענה לה בשקט ומייד הוסיף במחשבותיו "אני עייף ממך, עייף מהחיים איתך, עייף"


רחמים נולד בשנת 1962, הוא דור שישי בארץ. חי באחת הערים המרכזיות בארץ, שירת ביחידה מובחרת, לחם מלחמות, הקים משפחה ואז הרס אותה, פתח עסק מצליח ונפל מנכסיו, התגלגל פה ושם, שם ופה ולבסוף, יש יגידו, עלה סופסוף על משהו רציני, אך הסכנה כהרגלה בקודש שוב ארבה לו. ארבה לו היישר מעבר לפינה. לרחמים כבר יש פתרון כיצד לפתור קשיים מסוג זה, הוא עושה בדיוק מה שאימו ז"ל הייתה אומרת לו:
"רחמים נשמה, אם אתה בצומת דרכים, לך כפרה, לך לרב. אל תתבייש. הוא יכוון אותך. הוא יראה לך את הדרך. הוא יפיג מעינייך את הערפל"

רחמים על אף אורח חייו החילוני, ביקר במהלך חייו לא מעט רבנים ואנשי דת, לא הייתה לו ברירה, הדרך הייתה כה קשה ומייגעת. מדי פעם היה מוכרח לעצור בכדי להחליט החלטות מהותיות אשר ימתיקו את יומו ויעצבו את עתידו. איזה עתיד ודאי תרצו לדעת, ובכן, רחמים היה איש פשוט, הוא מעולם לא חלם על קריירה זוהרת וגם לא על מיליונים בבנק. לרחמים היה חלום אחד. חלומו היחיד היה להזדקן על גבי יכטה אשר תיקח אותו לכל מקום בעולם אשר ליבו יוביל אותו אליו.

"אני לא צריך מאומה"
"אתה כן צריך" הייתה אומרת לו אהובתו ברוך
"מה? מה אני צריך?" היה שואל אותה כילד מפונק וחוזה בליבו את תשובתה הקבועה
"רחמים, אתה כבר לא איש צעיר. אתה מזדקן. אתה צריך אישה שתדאג לך לעת זקנה"
"אני לא מתכוון להיות תלוי באף אחד" היה חוזר באוזניה שוב ושוב בקול צלול ובעקשנות "את יודעת את זה"
"יודעת. יודעת" הייתה מחזירה לו בהנהון תוך כדי ליטוף מרגיע
"אני אקח את המיכל שלי, אעמיק, אעמיק, אעמיק.... "
"רחמים, תפסיק כבר. תפסיק" הייתה מפצירה בו באהבה
ליבו כבד עליו. היא יודעת. כתפיו כבר לא אותן כתפיים אשר יכלו לסחוב על גבן את כל העולם. רחמים כבר עבר הרבה בחייו. יש יגידו עבר יותר מדי.
"רחמים, אני אטפל בך, אני אדאג לך, אפנק אותך, אני אעשה אותך מאושר"
"את חייבת למצוא לך גבר אחר, נשמה, את כ"כ צעירה, יפה, כל החיים עוד לפנייך, מתי כבר תקשיבי לי?"
"לא רוצה לשמוע!" הייתה מחזירה לו
" אני יותר מבוגר ממך, נכון?" שאל אותה בסובלנות כהרגלו
"נכון" הייתה עונה לו בציות שקט כילדה
"זה אומר שאני מבין קצת יותר ממך בחיים, יש לי יותר ניסיון, נכון?"
שתקה בהסכמה אילמת, ליבה מנבא לה את רעות
"אני רוצה שתמשיכי את החיים שלך. אני רוצה שתשכחי אותי. ת ש כ ח י "

כך באמת היה. היה מפציר בה לעזבו ויום למחרת היה מתחנן בפניה שתשוב. והיא? הייתה ממלאת אחר מבוקשו בלב אוהב. עד שיום אחד עלמה עזבה. עזבה ולא חזרה. ליבה היה שבור. רחמים מצא לו אחרת.




צלילה >>
לצפיה ב-'חלק ב''
חלק ב'
01/02/2011 | 17:41
3

"רחמיםםםם" קולה של אוולין קטע שוב את מחשבותיו הנודדות
"מה?"
"מה ללבוש למסיבה? מיני או ג'ינס?"
"מה שאת רוצה" ענה ביובש תוך כדי קריאה בעיתון של שבת
"את הנעליים הלבנות או השחורות?"
"לא יודע"
"נו רחמים!!!!"
"לא מעניין אותי מה תלבשי! תלבשי מה שאת רוצה! מה את רוצה מהחיים שלי?!"
"בסדר רחמים, לא צריך להתעצבן, נכון שאתה אוהב אותי?"
"נכון"
"רחמים, הבאת את הכרטיס אשראי?"
"כן"
"טוב, אבל אתה לא יוצא ככה. תחליף בגדים. שלא תעשה לי בושות עוד פעם"
"בסדר" ענה לה בשקט מהנהן בראשו ככלב צייתן
"בזבוז זמן, זה מה שאתה. כבר מזמן הייתי צריכה למצוא לי מישהו יותר טוב ממך" מלמלה לעצמה בקול "אתה צריך להודות לי שאני איתך. בזבוז זמן. איזה בזבוז זמן"

רחמים סופג עלבונות זה זמן רב. הוא מעולם לא החשיב עצמו כגבר חלש, אדרבא ואדרבא, רחמים הוא גבר חזק עד מאוד אבל המציאות בה מצא עצמו טופחת בפניו כעת במלא העוצמה. האם טעה? האם היה פזיז? כיצד הדרדר לכזו תחתית? מדוע אינו מצליח לצאת מהמלכוד?
לאחרונה הוא חש שהספיק לו ועוד רגע כבר לא יוכל לשאת את מנת ההשפלות שאוולין הייתה מנחיתה עליו מדי יום. האהבה שהייתה הפכה לביצה טובענית שרק מאיימת לבלוע אותו לתוכה. העסק שלו גדל, האחריות מרובה והעבודה לא נגמרת. הוא עייף. עייף כ"כ. לעיתים אפילו עייף מכדי להלחם על פיסת כבודו האחרון.
"זבל!" המשיכה בשלה "זה מה שאתה!"
"מה אמרת?" שאל אותה באיום
"אמרתי שמגיע לי כבר מישהו נורמאלי, מישהו שיפנק אותי כמו שצריך, שייקח אותי לבתי מלון, טיולים מסביב לעולם, כן רחמים, מגיע לי יותר! בטח שלא גבר רכרוכי כמוך!"
"כפרה, לקחת את המפתחות?" הוסיפה מייד בשאלה בתמימות מעושה מתיזה על עצמה בושם חריף ומושחת את שיערה הצבוע בקרם
"רוצה מישהו יותר טוב?" הרים עליה את קולו, עוד רגע וליבו התפוצץ עליו בזעם
"יודעת מה? עכשיו את יכולה להתחיל לחפש!"


כך באמת היה. רחמים לבסוף עזב. עזב במפתיע. אוולין לא האמינה שיעלה על דעתו אי פעם לנטשה.  אין לו לאן ללכת, חשבה לעצמה כהרגלה בביטחון חולני. אך בשבילו זה כבר היה יותר מדי. הכל השאיר מאחוריו. עזב את הוילה. את הג'יפ. את הג'קוזי. הבגדים היפים שקנתה לו. האישה המושלמת עם התארים והתעודות שכה הרשימו אותו בעבר. רחמים עזב הכל. לקח עימו רק את תיק הצלילה המאובק.



המשך יבוא
צלילה >>
לצפיה ב-'סיפור ירח מלא - חלק ג''
סיפור ירח מלא - חלק ג'
02/02/2011 | 17:52
4


רחמים הוא צולל ותיק. מעולם לא התחייב לאף אישה בחייו. אהבתו הראשונה שמורה לים. אין אישה אשר תוכל להתחרות באהבה זו. אין אישה מלבד אחת. אותה אחת אשר הפציר בה לעזבו לפני 10 שנים.

"הלו"
שתיקה
"הלו"
"מי זה?" ענה קול רך וזהיר מצידו השני של הקו
"עלמה, זה אני. רחמים"
ליבה החסיר פעימה והיא שאלה בהפתעה "מי?"
"רחמים. עלמה נו... זה אני"
טריקה


"הלו"
"עלמה, נו בבקשה אל תנתקי"
טריקה

"הלו"
"עלמה, בחיית'ראבק, תעשי טובה אל ת'נתקי לי!!"
"מה? מה אתה רוצה?"
"מה שלומך"
"מצוין, תודה"
"עלמה, כפרה עלייך, אני פה על החוף. אין לי עם מי לצלול. את באה?"
"איפה אתה?!"
"נו.. פה בחוף אלמוג. עלמה, אילת ריקה. ריקה לגמריי. חורף. אין פה אף אחד. רוצה לבוא? בבקשה. בואי"
"לא! אני לא רוצה לבוא!" ענתה לו חד משמעית כאילו רק אתמול ראתה אותו לאחרונה, כאילו מעולם לא נפרדו, כאילו רק אתמול קרעה עצמה ממנו
"עלמה. תבואי. תבואי. בבקשה תבואי. בבקשה"
"לא באה! מפגר!"
טריקה


בשיערה כעת נזרעו זרעים של כסף. בצידי עיניה מעט קמטים אשר יגלו בקושי את גילה האמיתי. גופה לא השתנה במאומה אך בליבה משהו כבה. כבה ואז בן רגע נדלק. כזוהי עלמה. חיה את הרגע. שבויה אחר ליבה. כך מצאה עצמה עלמה שעתיים אח"כ בטרמינל בן-גוריון על הטיסה הראשונה לאילת, שולפת את כרטיס האשראי שברשותה.

"חלקי לי ל-3 תשלומים בבקשה" הורתה לדיילת
"שני כיוונים?"
"כיוון אחד בבקשה. ליד חלון"

"יש לך מנוי?"
"לא. אני צריך רק מיכל"
"טוב, בוא נרשום אותך"
"מה השם?"
"רחמים"

צלילה >>
לצפיה ב-'חלק ד''
חלק ד'
02/02/2011 | 17:56
2
4

רחמים המתין לה בדד תחת פנס אחד דולק בלילה סוער. הרבה שתיקות היו ביניהם אותו הלילה אך גם לא מעט נאמר. מה שבטוח הוא שלבסוף עם בצבוץ בהיר של קרני שמש ראשונות,  עת שקעו שניהם בהרכבת ציוד הצלילה ובדיקת תקינותו, חתמה עלמה את שיחתם בהבטחה חד משמעית ובמבט אחד רציני -
"רחמים, הפעם זו הפעם האחרונה באמת"


רחמים ועלמה הכירו כשרק החלה דרכה כצוללת, הוא היה אז צולל מנוסה עד מאוד, מאחוריו רזומה של מעל ל-600 צלילות, מרביתן נעשו בחצי האי סיני, היא לעומתו סללה דרכה באיטיות ובבטחה בתוך עולם הדממה, תמיד נזקקה לזמן נוסף רק בכדי להתרגל.

"קרררררר"  פלטה עלמה תוך כדי פסיעות בטוחות אל תוך מימיו השקטים של הים האדום
"את צועדת כאילו אין עלייך בכלל ציוד" מלמל לעצמו רחמים, סוקר אותה בעניין רב באיטיות
"איזה שקט פה בחורף, מה?" שאלה עצמה בתמיהה מתעלמת ממנו
"תענוג" לחשה, זורקת את ראשה אחורנית ברכות לעבר המים
"מוכנה?" עיניו בוחנות אותה עוד
"אתה מוכן?"

3..
2...
1....

כל אחד כבר שקוע בתוך עולמו, עוד רגע קט ישקעו שניהם בתוך עולם שכולו כחול צלול ורטוב וכל היתר יעלם ויתמוסס אל תוך המים המלוחים. רחמים צופה בעלמה מרחק 2-3 מטרים, היא כה השתנתה, חשב לעצמו, נראה כאילו זה עתה הצמיחה כנפיים ועתה היא מעופפת לה כפרפר צבעוני מעל פרח פורח. קיומו כאילו נעלם מתודעתה.
עלמה, מרגע שנגעו כנפיה במים, חשה עצמה כאילו הפכה לברבור, שום דבר כעת אינו מכביד עוד על ליבה, גופה משוחרר, מוחה שקט והיא מתבוננת בקסם, בסובב הצבעוני העוטף אותה. מדי פעם מבטה נופל על רחמים והיא סוקרת אותו לזמן קצר בלבד. השמורה ודייריה מעניינים אותה הרבה יותר.

שמורת חוף אלמוג, נחשבת לאחד האתרים היפים באילת. חלק נרחב מהשמורה סגור בפני צוללים, זאת בשל הרצון לשמור על הקיים ולטפח אותו. אך מזרחית לשמורה, בסמוך למצוף המסמן את גבולות האסורים, ניתן עדיין ליהנות משפע דגה.

עלמה ורחמים צוללים בהרמוניה מושלמת, ראשית, הם אינם ממהרים לאף מקום. רחמים לוקח על עצמו את משימת ההובלה וגילוי ממצאים תחת המים, הוא תר את השטח כחייל התר שדה מוקשים וכל פעם שהוא מגלה משהו הוא מייד מסמן לעלמה להתקרב ולצפות. רחמים מדבר אל הדגים, עושה להם פרצופים, משמיע קולות, מפריח בועיות, עושה גלים, חופר גומות ומה לא? רחמים עושה הכל כדי ללכוד את מבטה של עלמה תחת המים, ואם היא לא מביטה בו הוא דואג לרדוף אחריה, לתפוס אותה בסנפיריה, לגרור אותה למרכז העניינים  ולהראות לה את מה שתכנן לה במוחו העיקש והילדותי. ועלמה אכן הייתה ראשית מתנערת ברכות מאחיזתו ואז צופה מהופנטת בבע"ח הנענים לחיזוריו של רחמים כבמין ריקוד סודי.

עלמה ורחמים יודעים היטב, אין להתקרב יתר על המידה וגם לא לגעת בדבר מתחת למים. עליהם לכבד את הסובב הימי ולא להפריע את מנוחתו. אין דבר עדין ושברירי יותר מאלמוגי הים, קצב צמיחתם הוא כשני ס"מ בשנה, לכן מומלץ לשמור עליהם ולטפח את המשך צמיחתם הטבעי.

הצלילה נמשכת, תוך שימת לב לכל הפרטים הקטנים, איזון, צריכת אויר, פמפום והעמקה.
62 דקות של עונג צרוף מותירים את השניים ללא אויר והם פוסעים בשקט אל מחוץ לממלכה הרטובה.

סיום הצלילה מותיר ברחמים טעם של עוד. עוד רגע קט ייפרדו בשנית וייעלמו אל תוך המקלחות המהבילות של המועדון. מפשירים לאיטם מהקור החודר שפשט באבריהם. לו רק יכול היה למצוא את האיזון הפנימי שחש מתחת למים גם בחייו על פני היבשה יכלו חייו להראות כה שונים, חשב לעצמו נוגות בעודו מתלבש, פותח את הדלת, עיניו תרות אחריה, הוא פוסע אל עבר רחבת המועדון ומגלה שהוא.... נותר לבדו.

"הלו"
"רחמים?"
"מה?"
"איפה אתה?"
"אילת"
"עם מי?"
"לבד"
"שקרן! בטח בילית עם מישהי. אתה רמאי שקרן ועלוב נפש! זה מה שאתה!" התפרצה עליו בזעם ומייד הוסיפה בתחנונים
"רחמים, בוא. אני כ"כ מתגעגעת"
שתיקה
"טוב, תגיע מוקדם, יש מסיבה בתשע, שמתי לך כבר בגדים על המיטה. כל החברים שלי יהיו שם, שלא תאחר" המשיכה בשלה בקול מעושה
"מתי תגיע?"
טריקה

רחמים הניע רכבו. ליבו משוחרר ומוחו שקט. מעליו מצע של כוכבים וירח אחד מלא. הדרך לפניו עוד ארוכה ומפותלת.





- סוף -
צלילה >>
לצפיה ב-'תודה. אנא צרף קובץ '
תודה. אנא צרף קובץ
02/02/2011 | 17:59
1
שלחתי מסר אבל הוא כבר מיותר.
צלילה >>
לצפיה ב-'הקובץ'
הקובץ
02/02/2011 | 18:03
2
לצפיה ב-'בים תיכון צוללים כשאפשר (וגם כשלא). '
בים תיכון צוללים כשאפשר (וגם כשלא).
03/02/2011 | 00:38
16
זה היה באמצע שנות התשעים של המאה הקודמת. הייתי אז עוזר מדריך צעיר במועדון צלילה אי שם בדרום תל אביב. לא בדיוק ברור איך, אבל לא פחות מעשרים צוללים היו צריכים לעבור באותו יום שישי את צלילת העומק של קורס כוכב שני, ורק אותה. אה, כן, והתחזית בישרה על סערה מתקרבת, אי אפשר לדחות לשבת. ובעל הבית מתקמצן על טיפולים לסירה. שעבדה די קשה לאורך כל הקיץ, ועכשיו כבר היתה עייפה.
מוקדם בבוקר פתחנו את המועדון, ותוך שעה או אולי שעתיים הגיעו גם אחרוני התלמידים מהעשיריה הראשונה. שיעור תאוריה, חלוקת ציוד, והופ לסירה. ו' המדריך, סטודנט לפסיכומטרי שנה שלישית, לוקח לעצמו שישה צוללים מקריים, ומשאיר לי את ארבעת האחרים. לפי מדיניות בעל המועדון (תשלום אקסטרה לכל דג שרואים ולכל אבן גם), אנחנו לוקחים את הקבוצה אל אתר ה"מדבר", שמתאפיין בכך שאין בו כלום פרט לחול.
בינתיים הרוח המערבית מעלה את הים. גלים בגובה מטר, זרם חזק וראות של מרק אפונה. ו', שמפחד יותר מבעל הבית מאשר מהים, מחליט: יורדים. אני לוקח את הקבוצה שלי, חוזר על דגשים אחדים, דואג שכולם ישארו צמודים, ומוריד אותם לאורך חבל העוגן עד הקרקעית בעומק 30 מטר. שם למטה, אני מושיב אותם על הברכיים (שלהם, לא שלי), דואג שכל אחד יאחז בחבר שעל ידו,  מסמן לכל אחד מהם את סימן ה"הכל בסדר" ומקבל את אותה תשובה חזרה. הכל ממרחק של כמה סנטימטרים, כי יותר מזה לא רואים. עכשיו אני מסמן להם לעלות.
עשר שניות מאוחר יותר הם עדיין היו מסודרים, אבל אחרת. אחד עדיין על הקרקעית, השני בעומק עשרים מטר, השלישי בעומק עשרה מטר, והרביעי על פני הים. אני מנסה לעצור את הרביעי ואחר כך את השלישי, ואז לחזור לראות איפה הראשון. הוא עדיין על הקרקעית. אני מעלווה אותו למעלה, ורואה שהשני חסר. באמצע הים, כשהגלים בגובה מטר וחצי, והזרם חזק, נשאר בעיקר להתפלל. התפללתי. עזר. הוא נמצא במרחק די גדול מהסירה, אבל הצלחנו להגיע אליו. הוא לא הבין מה הבעיה בכך שהוא עלה לאט לאט, עשה עצירת בטיחות לשלוש דקות בחמישה מטר והכל סבבה.
אחר כך, במועדון, ו' אומר לי: "אתה יודע, מיכה, זה קצת הפחיד אותי הקטע שהוא נעלם". ואז הוא חתם להם על הצלילה, חילק להם תעודת הסמכה ונמוג במכוניתו אל האופק.

אני נשארתי לעוד צלילה. הפעם המדריך היה ע', לוחם שייטת מסוקס לשעבר. השעה היא כבר שעת אחרי הצהריים, הרוח מתגברת, הסערה אוטוטו כאן.
שיעור תאוריה, חלוקת ציוד, והופ לסירה. בינתיים חוזרת  למועדון קבוצה שנפתחה באותו יום וצללה בבריכה. המדריך שלהם הוא א'. גם א' הוא איש שייטת. גם א' מסוקס. והוא אוטוטו עורך דין. יותר עדיף שאני לא אתחיל עם אחותו הקטינה. אבל בואו נעזוב את א' ואחותו, ונמשיך עם הקבוצה אל הסירה המקרטעת, ואיתה שוב למדבר. בעצם, אולי הפעם זה היה לשדה השקפקפים. (לצעירים שביניכם, נספר שהשקפקפים הם הקרוקס של שנות התשעים. יפות כמו קרוקס, אבל לא נוחות, עשויות מפלסטיק וגורמות לרגל להזיע בטירוף. הן היו עולות שקלים בודדים בכל חנות נעלים שמכבדת את עצמה בשוק הכרמל, ולכן עשרות מביניהם היו נשכחות על החוף, ומוצאות את מנוחתן האחרונה בים).  
בכל מקרה, אנחנו מתרחקים מהחוף והרוח מתגברת. אנחנו מתרחקים עוד, והים ממשיך לעלות. בשלב כלשהו נמאס למנוע של הסירה והוא נכבה. ע' מצליח להדליק אותו, ולהביא אותנו, לא ברור איך, לעומק הנדרש. אני מכבה את המנוע ואז מתחיל גם הגשם. והגלים, הם כבר מגיעים לגובה של ארבעה מטר. ע' נעמד על הסירה, ונושא נאום נלהב לקבוצה שבה הוא מסביר, שעשינו את כל המאמצים, אבל לצלול אי אפשר. יאללה חוזרים הביתה. כלומר, אולי. אם המנוע ידלק. הוא לא. מזל שלפחות משוט יש בסירה. אחרי חצי שעה ע' מצליח לשכנע את המנוע לפעול. אחרי עוד שעה, אנחנו מגיעים למועדון. בעל הבית פותח במונולוג מרגש: "ע' אתה יש לך ראש של חניך אתה. איך העזתם לא לצלול. שלא תחלמו אפילו לקבל כסף עבור הצלילה הזאת לָה פּוּטָה מָדרֶה קֶה פָּריוֹ! טוב, אני הולך הביתה. מיכה! תנעל בסוף ואל תשכח להפעיל אזעקה".
כשבחוץ יורד הלילה, ושבת תיכף נכנסת, ע' וא', לוחמי השייטת האמיצים (במיל) יוצאים להחזיר את הסירה לנמל יפו. אני ואחותו של א' נשארים לחכות להם, ובינתיים שותים כוס תה חם. כשהם לא חוזרים אחרי חצי שעה,  אנחנו יוצאים החוצה לראות איפה הם. הם בים מול המועדון. הם עברו אולי 200 מטר. ע' חותר, א' מנסה לפרק איזה בורג במנוע כדי לגרום לו לעבוד. "תגיד, מיכה" אומרת לי הקטינה, "אתה מודע לזה שאם קיומה של מדינת ישראל יהיה תלוי בבורג סורר במנוע של סירה, א' יהיה זה שיצטרך להציל את המולדת, נכון?"
צלילה >>
לצפיה ב-'איך שברתי את הרגל בחופשת סקי - חלק א''
איך שברתי את הרגל בחופשת סקי - חלק א'
03/02/2011 | 08:37
1
11
אף פעם לא אהבתי את הצרפתים. אני חושב שזה התחיל בסביבות גיל 13, כיתה ז', כאשר הכריחו אותי ללמוד צרפתית בחטיבת הביניים. 6 שנים סבלתי את/מ המקצוע הזה, ובסוף התברר שאני לא זוכר כלום מהשפה. חוץ מבונז'ור ו-common tu t'applle, אני וצרפתית זה בערך כמו סינים והודים. היום כבר יש לי סיבה נוספת לשנוא אותם.
זה התחיל בדצמבר 2007. חברתי הקרובה הציעה לי שניסע יחדיו מס' חברים לטיול סקי באירופה. בהרי האלפים הצרפתים, Dauphine-savoie ליתר דיוק. בהתחלה סירבתי על הסף. מה לי ולסקי? אני מעדיף למדוד את העומק מתחת למים, ולא את הרום של הפסגה מעל פני הים. קצת שיכנועים וטובות הנאה, עוד שיטוט או שניים בגוגל, וגיליתי שבאזור ישנם יותר מ-100 אגמי מים מתוקים המכוסים בקרח ואשר ניתן לצלול בהם. אני, שמספר חודשים קודם לכן סיימתי קורס טכני, חשבתי שאני יכול לשים "V" על שתי ציפורים במכה אחת. גם לצלול מתחת לקרח וגם לשבור את הרגל בסקי. רק לא חשבתי שזה יקרה בסדר ההפוך.
פברואר 2008. מתנת יומולדת מוקדמת. נפגשים בנתב"ג 4 חברים. 3 מכורים לסקי ואני. הם כולם. סוחבים ציוד כבד, מגלשיים, נעליים וביגוד טרמי כאילו הם עכשיו יוצאים, מינימום, לכבוש את האלפים. ואני? בקושי פליז יש לי בארון. את ציוד הצלילה החלטתי להשאיר בבית (למעט מחשב הצלילה כמובן). אין לי באמת מושג איזה ציוד כן מתאים ואיזה סתם יעלה לי כסף על over weight. בעוד שחברות התעופה מאפשרות לקחת ציוד סקי ללא תוספת תשלום על משקל עודף, ענף הצלילה לא נהנה מאותן פריווילגיות. ארבע וחצי שעות אח"כ נוחתים בשדה התעופה שארל דה-גול בצרפת. עוד שעתיים וקצת ברכבת המהירה של צרפת ואנחנו מגיעים למחוז חפצנו.
את רוב ההזמנות ביצענו מהארץ, כך שלאחר שהגענו וביצענו צ'ק-אין במלון, התפצלו דרכינו. בעוד חבריי הולכים לבדוק לגבי מסלולי סקי מומלצים ו-Free pass לרכבל, אני הולך להסתכל במפה שבלובי ולתור אחר אזורים כחולים ומועדוני צלילה. אחרי סיבוב קצר בעיירה ושיחה עם מס' מועדונים, נפל הגורל על מועדון צלילה קטן ונחמד של אירגון CMAS הצרפתי (מזל שיש לי בארנק גם כמה תעודות של ההתאחדות הישראלית לצלילה, תמיד טוב להרוויח עוד כמה נקודות זכות). אחרי אינספור מסמכים שצריך לחתום עליהם (אני חושב שמתישהו גם חתמתי על הסכמה להשיא את בתי-בכורתי למנהל המועדון, מארק) סיכמנו על זמן ומחיר. 80 יורו לצלילה אחת, כולל ציוד, יותר זול ממה שחשבתי. לאור הסמכתי וניסיוני בצלילה מארק רצה בתחילה שאני אצלול עם אחד מהצוללים הפחות מנוסים שמצטרפים לצלילה, אולם הבהרתי לו כי מדובר על צלילה ראשונה שלי מתחת לקרח ולכן אני לא מוכן להיות בייבי-סיטר של אף אחד.
למחרת בבוקר אני מגיע למועדון וחשכו עיניי. מארק, הגרמני שמנהל את המקום אינו חש בטוב ובמקומו אני צריך להתנהל מול פייר, מדריך צרפתי שאינו דובר אנגלית ברמה גבוהה ורוב התקשורת בנינו מתבצעת באמצעות סימני ידיים וציורים. בדיעבד, פה כבר הייתי צריך להבין את הרמז ולבטל את הצלילה. אבל לא, מחסום פעוט כמו שפה זה לא מה שימנע ממני לצלול, גם אם היא מתחת לקרח.
מגיעים לאתר הצלילה. אנחנו 3 צוללים ופייר המדריך. יש אוהל גדול בתוכו אמורים להתארגן. אבל רגע, מאיפה נכנסים למים? מתברר שבאמצע האוהל גם קדחו, מבעוד מועד, חור בקרח. מרכיב את הציוד. מיכל בודד 15 ליטר עם ברז כפול, זוג ווסתי סקובה פרו מדגם MK17 אטומים לסביבה, מאזן לוח גב של חברת Agir וחליפה יבשה. זה אולי המקום לציין שמעולם לא צללתי עם חליפה כזו, ומלבד ללמוד על התאוריה מאחורי צלילה שכזו, גם לא התמזל מזלי ללבוש אחת. קיבלתי חליפה, של חברת Otter, בצבע כתום מזעזע (אולי שיהיה יותר קל לאתר את הנעדרים מתחת למים?). חבל שלא אמרו לי אתמול שאני צריך להביא עימי ביגוד טרמי מתאים, כי להם לא היה. זה מה שיש ועם זה ננצח (זה היה, בדיעבד, הרמז השני). אז אני, עם גרבי ספורט, מכנסי טרנינג מריקושט ומעיל מנסה להיכנס לתוך חליפת צלילה שבפירוש לא אמורה להכיל את הפריטים הללו. בסוף איכשהו הכל נסגר, עולים על הציוד, תדריך אחרון והופ, קופצים למים.
צלילה >>
לצפיה ב-'איך שברתי את הרגל בחופשת סקי - חלק ב' ואחרון'
איך שברתי את הרגל בחופשת סקי - חלק ב' ואחרון
03/02/2011 | 08:38
6
קרררר. זו היתה המחשבה הראשונה שלי ברגע שפניי כוסו במי הקרח. הדקירות הללו בפנים, בכל נקודת עור חשופה, כאילו אלפי נמלים עוקצות אותך, זה משהו שיכול לשתק אדם תוך שניות. המחשבה הראשונה שלי היא לקוות רק שהמסכה תתאים לי ולא תזוז (הרי לא הבאתי איתי את המסכת צלילה הפרטית שלי) שחס וחלילה לא יכנסו לי מים למסכה ואני אצטרך לרוקן אותה. אחרי עוד כמה שניות, אחרי שההלם הראשוני מתפוגג, עוד תחושה מגיעה למוח שלי. רטוב לי. אני מסתכל בבהלה עלי ועל הציוד שלי, בניסיון להבין אם ואיפה יש לי דליפה בחליפה. אחרי חיפוש קצר מתברר שהאטם ביד יושב על שרוול המעיל ולא אוטם כמו שצריך, מיד אני מסדר את מה שצריך להיות מסודר, אבל זה מאוחר מידי. מי קרח חדרו לי לחליפה, ומפה אין דרך חזרה.
כאמור, צולל טכני מהולל כמוני לא נותן לזוטות להפריע לו, אז אפילו לא הודעתי למדריך על התקלה והמשכתי לצלול ולהעמיק. אולם התקלה הזו גרמה לי להשתרך מאחורי הקבוצה כך שהייתי צריך להתאמץ ולהשיגם. תוסיפו לכך את העובדה שאני צולל עם כובע, דבר שאני שונא, מפני שאוויר הלכוד מתחת לכובע מציק לי. מרוב בלבול ובלאגן, אפילו לא שמתי לב למה שמתרחש בסביבתי. אני מסתכל על המחשב ו... כלום. הוא מת. כנראה שהוא לא מיועד לעבוד בטמפ' מים שכאלו. תזכירו לי לשלוח מכתב לסונטו... וכך מצאתי את עצמי פתאום ב-15 מטר עומק ועם 50 אטמ' פחות במיכל באמצע קרב חסר סיכוי נגד בועות אוויר הלכודות תחת הכובע. בשלב הזה תפסתי את עצמי בידיים והכרחתי את עצמי להירגע, לנשום עמוק ולהסדיר את המערכות. ואז גם נזכרתי להתבונן לא רק קדימה ולמטה, אלא גם למעלה. מה להגיד לכם? זה מראה מופלא. קרני האור שנשברות על פני הקרח, המים הצלולים והראות האינסופית. כמעט ואין דגים, אבל הקרקעית מלאה בחסרי חוליות, בעיקר לובסטרים וסרטנים. היה שווה להגיע עד לפה.
אחרי בערך 20 דקות צלילה המים בחליפה שלי התחילו להשפיע עלי, ואני התחלתי לרעוד כמו טרקטור ישן ביום האסיף. הפנים שלי התחילו להכחיל והרגשתי שאני חייב לצאת מהמים, ויפה שעה אחת קודם. הבעיה היתה שעם הכפפות הנוראיות הללו, כל אחת יכולה לעצור כדור בגלל העובי שלה, אני לא הצלחתי לסמן למדריך מה לכל הרוחות אני רוצה. בסופו של דבר, מרוב תיסכול, לא היתה לי ברירה והחלטתי לסמן לו שאני עולה למעלה, הסתובבתי והתחלתי לחפש את חבל החיים, החבל שמחובר למדריך וקשור לנקודת הכניסה באוהל המחומם. כנראה שמרוב קור ואפתיה, פשוט לא ראיתי את החבל והתחלתי לשחות בכיוון משוער של היציאה. בשלב הזה, למזלי, המדריך תפס אותי וביחד עם הקבוצה הוביל אותי לנקודת היציאה תוך כדי שאני רועד מקור ובקושי מצליח להזיז את הסנפירים. אולי אני לא קולט את זה בזמנו מתחת למים, אבל אחר-כך אני מבין את החשיבות של החליפות הכתומות והקצת-פחות מזעזעות עכשיו. עוד 10 דקות, שנראו כמו נצח, חלפו ואני רואה קרני אור חודרות למים. כמו הצילום של גל"ש מהמערה באכזיב. בשניה הראשונה חשבתי שזה הסוף, ואני רואה את מה שתמיד מתארים אנשים על סף מוות כאור שיורד מן השמיים. אולם אחרי כמה שניות, כאשר אנחנו מתקרבים לאותו מקור אור, אני מבין שמדובר בעצם על נקודת היציאה. ניצלתי!
החבר'ה שמחכים בחוץ באוהל מושכים אותי מהמים הקפואים אל האוהל הפחות-קפוא. בדקות הראשונות אני פשוט רוצה לשכב ככה, על הקרח הקפוא עם כל הציוד, ופשוט לא לזוז. כל כך רע הרגשתי. אבל אז הם הכריחו אותי לקום ולהתחיל לפשוט את הציוד, ובעיקר את הבגדים התחתונים הרטובים. אז לאט-לאט התיישבתי, התרוממתי, הלכתי שניים-שלושה צעדים, ומרוב קור פשוט רעדו לי הרגליים, החלקתי ונפלתי בכל כובד משקלי על הקרח.
למזלי הוא לא נשבר.
חבל שאי אפשר להגיד את אותו הדבר על רגל שמאל שלי.
את המשך הטיול ביליתי בבית המלון, מול האח, עם גבס על הרגל. מעולם לא הספקתי לעשות סקי, עדיין. גם צלילה מתחת לקרח לא.
צלילה >>
לצפיה ב-'הצלילה האחרונה'
הצלילה האחרונה
04/02/2011 | 00:50
8
הוא עמד על החוף החולי בחליפה הרטובה והביט אל הגלים.
איזה חרא. אפילו הים חרא. סערה מחורבנת, ודווקא ביום המחורבן הזה. נו מילא, המים לא רטובים יותר ביום גשום.
הוא החל לצעוד אל תוך המים, הסנפירים מתחת לבית השחי, והמיכל מאבד אט אט ממשקלו.
המים קיבלו אותו בקרירות אדישה. יותר טוב מאנשים, לפחות עם הים אין העמדות פנים.
הוא התאזן בתוך המים הרדודים, סידר את המשקולות על המתניים ונשם באיטיות מהווסת.
זה התענוג היחיד שעוד נותר לו. הדבר היחיד שעשה טוב בחייו. צלילה.
המחשבות כמו בועות קטנות עלו בתוך ראשו והחלו להקיף אותו.
כמעט כל דבר בחייו הוא עבר בצלילה, בית ספר, העבודה, המשפחה. רק לצלול... אף פעם לא היה לו כח לקחת אחריות, ליזום, מה כולם רוצים ממנו בעצם.
רק לצלול... בשקט עם עצמך בלי אף קול מציק או מנדנד.
לא. נמאס לו כבר מכל זה לעזאזל.
תמיד כשנמאס לו קצת יותר מדי, וכבר אין לו אוויר, הוא לוקח את התיק הכבד ויורד לצלול. כן, כשחסר אוויר. האוויר מתחת למים הוא אחר, משכר ודחוס.

הוא התקדם בבעיטות צפרדע קצובות ואיטיות, מפלח את המים בדממה, ומעליו הגלים הסוערים החלו להתרחק אט אט ורק גלי האור על הקרקעית הסגירו את הסופה  שהשאיר על החוף.
עכשיו הראש מתנקה. העיניים כמו נפתחות מחדש. כמו עיניים של תינוק. פוגשות עולם חדש. הוא ריחף מעל האלמוגים בבטחון. במין ידיעה מרגיעה שלכאן הוא שייך.
משפחה של תוכנים כחולים סגולים ליוו אותו לרגע ועברו הלאה לכרסם בסלע האלמוגים. פזיות כתומות התרוצצו מכאן לשם ולוקוס זקן פיהק פהוק עייף והביט בו בשעמום.

במשך שעה ארוכה הוא המשיך לאיטו. עוצר מדי פעם לחקור איזה חריץ בסלע, אולי ימצא שם סרטן או חשופית נדירה.
הוא שיחרר מעט את המסכה ונשף דרכה אוויר לפנות את המים, הוציא את הווסת ונשף בועות באיטיות מהפה. הוא הביט במד לחץ האוויר. עוד יש די אוויר לחזור.

ופתאום, תקף אותו פחד נוראי. הוא נחרד. אולי זו טעות נוראית. עוד אפשר לחזור.
הוא הביט אל המדרון העמוק שמתחתיו, ואז אל המים הרדודים שמאחור.
הגשם בטח נפסק בחוף. מחכה שם תה חם. מגבת חמימה ורכה. הוא יישב ברכב היבש ויחזור הבייתה.

אבל לפתע משהו תפס את זווית עיניו.
הוא הביט למעלה. גלגל השמש ריצד על תקרת המיים הכחולים, וקרניים כחולות צהובות ירדו ממנה אל הקרקעית.
צללית של מלאך שיחקה באור וירדה אליו.
כנפי הקטיפה הלבנות נעות באצילות אלוהית במים.  חגות מטה מטה וסחור סחור במעגלים מושלמים.
איזה יופי מדהים... איזו שלמות.
הדג השמיימי לא הביט אליו כלל, הוא הביט בו מהופנט כשחלף על ידו בסיבוב, מציג את הזימים הלבנים והבטן הרכה שלו.  
הוא הושיט יד וניסה לגעת בה אבל זרם המים העדין הדף אותו אל הקרקעית. החיה הענקית סיימה סיבוב שלם ורחב. כעת היא פנתה ישר אליו. הפה העצום נראה לו כמו חיוך עצוב, ולרגע היה נדמה לו שהיא מנסה לומר לו משהו.
כמו חללית לבנה היא עברה מעליו והמשיכה הלאה, מעבר למדרון. המעויין השחור נעשה קטן יותר ויותר ולבסוף נעלם במעמקים.

הוא התאזן. הביט במים הכהים. ובתנועות סנפיר ארוכות ובטוחות שחה לאט לאט אל המקום היחיד שאהב כל חייו.

סוף.
צלילה >>
לצפיה ב-'יותר יפה משקר - עד שלא'
יותר יפה משקר - עד שלא
04/02/2011 | 10:15
3
15
משקראתי  על נושא התחרות לא ידעתי מה אכתוב. שאני, בכל חמש עשרה השנים בהם אני צוללת (אם כי יש להודות שבחלקן צללתי בעיקר על הנייר וגם באחרות לא הרבתי בצלילות) נמנעתי ככל יכולתי מלצלול בעיתות של קור, שהקור מזיק לבריאות, ואני - כדרך אנשים, ועל כל פנים - כדרך נשים - סולדת מן הקור סלידה רבה. באמתחתי רק צלילה אחת של חורף של ממש במים שחומם לא עלה על 15 מעלות. ואולי משום שזה היה חומם, כל שנשאר בזכרון דג הזהב שלי הוא הקור והשממה שנתגלתה מתחת למים (הצלילה היתה באנגליה) - ותו לא...
ובכל זאת, מכיוון שמבקרת אני בניו-זילנד בימים אלה (ולצערי - לא לצרכי טיול) נזדמנה לי האפשרות לצלול. אמנם, יאמרו מי שיאמרו, הימים ימי קיץ הם באיים שבצידו השני של הכדור וכיצד זה תוכלי לצלול צלילה של חורף? אבל אל לנו לדקדק בקטנות, שבחצי הכדור הנכון, מצויים להם אנשים בעיצומו של חורף (כבר אמרתי שאני עורכת דין....) ועל כל פנים דינה של צלילה זו כדין צלילות חורף: צלילה ראשונה באוקיינוס בכלל, ולא סתם אוקיינוס אלא האוקיינוס השקט, ויתרה מכך - בחלקו הדרומי של אוקיינוס זה לחןפה של העיר kaikoura שבאי הדרומי של ניו-זילנד, מקום בו ניכרת השפעה של הקוטב הדרומי וטמפרטורת המים היא כ-15 מעלות (בימים טובים). "כ" משום שכפי שהסתבר לי מאוחר יותר, בניו-זילנד מחשבי צלילה מיוחדים המרגישים במים הקרים חם, ובעוד שמחשבי הצלילה של המקומיים הראה 15 מעלות נעצר מחשב הצלילה שלי על 13 מעלות לסרב לעלות ולו מעלה אחת נוספת.
וכך התגלגלתי לי לפתחו של האוקיינוס. ומכיוון שחצויה הייתי בליבי על חוכמתה של החלטה זו (שהקור אינו בריא לבריאות - כבר אמרתי?) החלטתי שראשית יש לבחון את חומם של המים על פני הים בטרם ארד למעמקים ואהיה נתונה לחסדי נפטון, והצטרפתי לשייט שמטרתו שחיה עם הדולפינים. אכן, מה אומר ומה אדבר, בחיי לא ראיתי דולפינים רבים כל-כך  בזמן קצר כל-כך (כולם דולפיני בר חופשיים לגמרי). היו בהם משני מינים: dusky ו-commons (ולא שהם מצויים כל-כך במקומותינו אך זהו השם שנבחר להם על-ידי מי שבחר...). ולאחר תדרוך על הדרכים בהם ניתן לנסות למשוך את תשומת ליבם - מי ברעש, ומי בצלילה ומי בהקפות (אם יגיע מי מהם ויחל להקיף אותנו בסיבובים) אף נתאפשר לנו לרדת למים ולשחות איתם (בלהקה בה שחיתי היו קרוב למאה דולפינים משני המינים). ברגע הראשון היכה בי הקור שחדר את עשרת המילימטרים על שתי שכבות חליפת הצלילה שעטפה את גופי אך במהרה הסיחו את דעתי הדולפינים ששחו בקרבת מקום וגם אני הוספתי את קולי אל משמיעי הקולות ולכשהגיעו להם ארבע דולפינים לבחון מי ומי במרעישים המפרים את הדממה בבוקר שטוף שמש שכזה והחלו להקיף אותי בסיבובים משל הייתי חומות יריחו ניסיתי אף אני להחזיר להם כגמולם ולהשיב הקפה כנגד הקפה. אך מה לעשות והדולפינים מהירים ממני ובכל שלושה או ארבעה סיבובים לכשהיתה הסחרחורת תופסת את מקומה  בראשי היו  אלו מסתובבים וחגים להם לכיוון השני. וכך שיחקנו לנו דקות ארוכות עד שנטלו ממני שלום והמשיכו להם בדרכם. לאחר שנתפנו והלכו נתפנתי אף אני להיזכר בטמפרטופרת המים. שבתי ועליתי אל הספינה והעסקתי עצמי בנסיונות להשיב תחושה לקצות אצבעותי הקפואות (שכפפות לא היו חלק מן הלבוש שניתן לנו) ובהחלפת חוויות עם חבריי לשייט על המפגש המרגש עם הדולפינים באמצעו של אויינוס . ואולי, הרהרתי לי בליבי, לא היינו אנו אלה שבאים לראותם, אלא שבלב האוקיינוס מצוי לו שלט בדולפינית המציע להרפתקאנים שביניהם לבוא ולחזות באותם יצורים מוזרים המכסים את גופם שכבות שכבות ושמים בפיהם צינורות של פלסטיק ומסתכלים על העולם מלמעלה דרך חתיכות פלסטיק המוצמדות לעיניהם. ואף שמדובר ביצורים מסורבלים ואיטיים במקצת, נראה שהם סקרנים וכשמתקרבים אליהם נוהגים הללו לעשות קולות שונים ומשונים וכמה מהם אף עושים תנועות משונות משל היו הם מנסים לצלול - אך לשווא (שכן עם 10 מ"מ של חליפה וללא כל משקולות אין הדבר אפשרי)...  וכך, שקועה בהרהורים שבתי אל החוף, וחציתי הכביש ונכנסתי למועדון הצלילה מוכנה לראות את שיש לאויינוס להציע מתחת לפני הים.
צלילה >>
לצפיה ב-' יותר יפה משקר - עד שלא (חלק ב)'
יותר יפה משקר - עד שלא (חלק ב)
04/02/2011 | 10:17
10
את פני קיבל בחום רב בעל המועדון - בריטי חביב שהקפיד להבהיר לי שאל לי לצפות לנופים המוכרים לי מצלילות בים-האדום או במים טרופיים, ואף הוסיף והזהיר אותי שאין דין צלילה בחמים כדין צלילה בקרים (כאילו: דא... שהרי צלילה בחמים נעימה היא לגוף ובקרים...) ומכיוון שהייתי בגפי וזרה הייתי למקום הצטרפתי אל דייב-מאסטרית חביבה (בריטית אף היא) שעתידה היתה להוביל אותי ולהראות לי את נפלאות המקום. עתה, שעתידה הייתי לרדת אל מתחת לפני הים, כסיתי את גופי ב-14 מ"מ של נאופארן ואף הקפדתי לקחת כובע (אף שבימים רגילים איני עושה זאת שכן מוצאת אני אותו מסורבל והאוויר הנכלא בו תדירות מפריע לי) וכפפות (שבאותה צלילת מים קרים יחידה שעשיתי בעברי נמנעתי מלשים כפפה על יד שמאל מכיוון שמצאתי אותה מסרבלת וחששתי כי אתקשה לתפעל את הציוד בעודה על ידי, וכך ירדתי לי עם יד שמאל חשופה ויד ימין מכוסה בכפפה, וסופה של אותה צלילה שהתקשתי לתפעל הציוד בימין שהיתה מכוסה בכפפה ובשמאל שהיתה קפואה וללא תחושה. ונראה היה לי שמכיוון שאתקשה לתפעל הציוד כך או כך עדיף שלפחות אוכל להמשיך ולהרגיש את היד....) ומה שנראה לי כאינסוף משקולות (אבל בפועל היה רק 13 ק"ג). העמסנו את הציוד על אחד מאותם וואנים חלודים ומקרטעים שדומים להם ניתן למצוא בכל מועדון צלילה מסביב לעולם (מעניין אם יש יצרן מכוניות המייצר אותם חלודים ומקרטעים במיוחד למועדוני צלילה, ותמורת תוספת מחיר קטנה אף מוסיף ריח מיוחד של חליפות צלילה רטובות...) ונסענו אל נקודת היציאת מרחק של כ-10 דקות נסיעה.

כשהגענו לחוף, נתלשבנו בציוד ודידינו לנו תחת משקלו הכבד אל המים. הדייב-מאסרית שבה והזהירה אותי כי בקרבת החוף יש surges חזקים מעל ומתחת לפני הים. אני, שהיתה זו לי צלילה ראשונה באוקיינוס פטרתי את הזהרתה כלאחר יד חושבת בליבי שכבר ראיתי surges בים התיכון ואין אני צריכה לדאוג דאגה מרובה בשל כך. ואוי לאותה טעות...
צלילה >>
לצפיה ב-' יותר יפה משקר - עד שלא (חלק ג ואחרון)'
יותר יפה משקר - עד שלא (חלק ג ואחרון)
04/02/2011 | 10:20
1
9
נכנסנו למים וכשאלו הגיעו על מותנינו שמנו סנפירינו לרגלינו (או ליתר דיוק - לאחר נסיונות רבים וכושלים לקפל את הרגלים בחליפה - שמה הדייב-מאסטרים את סנפירי על רגלי...) סימנו זו לזו וירדנו אל מתחת לפני הים. או שמא עלי לומר - מתחת לפני המרק הסמיך... שהראות היה למרחק של לא יותר מ-50 ס"מ. ולאחר שהתאוששתי ממכת הקור שהיכתה את לחיי שנותרה חשופה, שמתי פני לכיוון מזרח (או שמא היה זה מערב שבחציו הדרומי של כדור הארץ הכל הפוף - הלא כך?) והתחלתי לשחות. אני עושה "פסיעה" קדימה והים מחזירני שנים אחורה. ושוב אני חוזרת ו"פוסעת" צעד לפנים, והים בשלו - מחזירני שניים אחורה משל משחקים היינו "סולמות וחבלים". לכשהבנתי שנפטון בוחן הראויה אני להיחשף לעולמו שבמצולות הים, אימצתי מותני והדפתי קדימה בכל כוחי. וכך, מכת סנפיר אחר מכת סנפיר התקדמתי קדימה ונפטון - אל טוב שכמותו - משראה שאין אני מן הנשברים בכניסה, פתח שעריו של ים לכבודי, והרגיעו ובהגיעי לעומק של כ-10 מ' אף הורה לחול ולסחף לסור מפני ואיפשר לי לראות (למרחק של כ-5 מ' שהרי אין להגזים אף בטוב...) וכך מצאתי עצמי בליבו של יער תת-מימי מדהים שוחה בין שיחים ואצות ושרכים (וצער רק נצטערתי שאין אני מכירה את כל הרב הצומח בשמותיו) ומעת לעת רואה הייתי את קצה סנפירה של הדייב-מאסטרית שהיתה עוצרת ומביטה לאחור ומצביע על כוכב ים, או קיפוד, או על דג או חשופית ותמנון ולעיתים על מין זה או אחר של ספוגיים. ולעיתים (להפתעתי הרבה שכן מסתבר כי הדבר מותר ונהוג במחוזות ניו-זילנד) אף היתה מרימה ומניחה בידי מלפפון ים, וסרטן ענק (30-40 ס"מ) שמחושיו אין-סופיים ומינים שונים של שוכני מצולות שלא הספיקו להתרחק בטרם תפסה אותם בידה הארוכה. שעה ארוכה (או ליתר דיוק - חצי שעה) שחינו לנו בעולם שכל שוכניו (והם רבים מספור) נצבעו בגוונים של סגול ושל חום ונשתכחו מקירבי דאגות היומיום.  
אך, כדרכם של כל הדברים הטובים  שהם באים הם אל סופם, וכדרכה של צלילה במים קרירים שהאיזון העדין של כפות המאזניים בין היפה והקר נתערער והלך והיה ל"יותר קר מיפה". ואיזון שנתערער אין להשיב, וכשראיתי כי הדייב-מאסטרית שמה פניה לעוד סלע מרוחק סימנתי בידי את שבליבי (קררררר.......), והיא הסבה פניה אל החוף והרחיבה את מכות סנפיריה והחלה שוחה במהירות ואני בעקבותיה, מנסה להשיגה, מסתבכת בינות לשיחים ועתה לא רק שקר לי - גם נשימתי קצרה (מסתבר כי בנסיון לגרום לי להתחמם החליטה המובילה לעשות לי קצת התעמלות...). ראה נפטון כי טוב והחליט לשוב ולשחק בי - אני מכה בסנפיר קדימה והים שוב לוקחני לאחור... ושוב... ושוב... לבסוף, מאסתי במשחקיו והוספתי אוויר למאזן וצפתי ועליתי ובטילוף חזק בעודי מקללת אותו מבין שיני הנוקשות שבתי לחוף מבטחים.

אחרי זה היתה כוס קפה חמה וכמה עוגיות (על מקלחת חמה אין מה לדבר - בקושי מצאתי צינור מים קרים לשטוף קצת מן המלח לפני שאכנס לאוטו לנסיעה ארוכה) ועוד כמה בדיחות ותודות ונסיעה ארוכה חזרה אל העיר הגדולה.

ומה למדתי? ש - 15 מעלות זה קר אבל יכול להיות יפה ואפילו מדהים, ושכדאי שאשפר את האיזון מהר מהר כדי שאוכל לצלול עם חליפה יבשה כי היבש (כך אני מקווה) טוב מן הרטוב.
צלילה >>
לצפיה ב-'and here is the file attachment'
and here is the file attachment
04/02/2011 | 11:08
7
לצפיה ב-'אנארקטיקה - המנוע האבוד'
אנארקטיקה - המנוע האבוד
05/02/2011 | 04:47
2
21
אבי שכנע אותי לכתוב סיפור, אז הנה סיפור על הצלילה האומללה ביותר שלי.


הסיפור מתרחש בתחנת המחקר האמריקאית Palmer באנטארקטיקה, שם התגוררתי למשך 4 חודשים לצורך מחקר לדוקטורט.
לילה אחד, ביוני 2008, היתה סערה רצינית באיזור, רוחות של 50 קשר עם משבים של עד 70 קשר.
בבוקר התעוררנו ויצאנו להעריך את הנזק. גילינו שאחת מסירות הזודיאק נעלמה. הסירה היתה קשורה עם 2 חבלים עבים, שנמצאו קרועים. טכנאי הסירות יצא עם אחת הסירות האחרות ומצא את הזודיאק האבודה, חצי טבועה ובלי אויר, באמצע המפרץ ליד התחנה. מזוודת החרום שעל כל סירה, שמכילה ציוד לשעת חירום כמו מכשירי קשר, GPS, אוכל ואמצעי חימום, נמצאה צפה במרחק מה מהתחנה , אבל כל הציוד נמצא, למעט המנוע הרזרבי של הסירה, שכנראה טבע במפרץ.
הצוות שלנו יצא לצלילה באותו בוקר, ומנהל התחנה ביקש מאיתנו לצלול אח"כ במפרץ ולחפש את המנוע.

יצאנו לצלילה בספינה הטרופה ליד אחד האיים הסמוכים (Bahia paraiso הארגנטינאית, שקעה ב-1989). במהלך הצלילה גיליתי לפתע נזילה בחליפה היבשה, הנזילה היתה באיזור המפשעה. יצאנו מהמים לאחר כ-20 דקות, ולי כבר היה די קר. המנחה שלי, שצלל איתי, שאל אם אני מסוגל לעשות עוד צלילה לחפש אחר המנוע, אמרתי שכן.
חזרנו לתחנה, וירדנו לצלילה במפרץ הרדוד (כ-15 מטר). הנזילה התחילה להרגיש יותר רצינית, אבל המשכנו לסרוק את המפרץ, לאורכו ולרוחבו, בחיפוש אחר המנוע. הראות במפרץ די גרועה, ולא מצאנו כלום. אחרי חצי שעה, בעוד מים ממשיכים לזרום לתוך החליפה באיזור המפשעה, עלינו לשטח בשביל לדבר. המים באותה תקופה היו בערך מינוס מעלה.

המנחה שאל אותי אם אני מסוגל להמשיך עוד קצת. פלג הגוף התחתון שלי כבר היה קפוא והחליפה היתה מלאה מים קפואים. אמרתי שאני מסוגל להמשיך עוד קצת, אז צללנו שוב, והמשכנו לסרוק. אחרי עוד רבע שעה, שכבר הרגשתי שאני לא מסוגל להמשיך יותר, לפתע מצאנו את המנוע, במרחק של פחות מ-5 מטר מהזודיאק ממנה ירדנו לצלילה. קשרו שק הרמה למנוע והצפנו את המנוע לשטח, והמשגיחים על הסירה העלו את המנוע לסירה. אני כבר בקושי הייתי  מסוגל לתפקד מרוב קור. המשגיח רצה לקחת ממני את המיכל אויר, לי כבר היה כל כך קר, שהורדתי מעלי את המיכל, דחפתי אותו לכיוון הסירה, הורדתי את המשקולות, מסרתי אותן למשגיח, ושחיתי לחוף של התחנה, כל פלג גופי התחתון כמעט חסר תחושה. הלכתי בקושי ללוקר, הורדתי את החליפה ואת הבגדים התרמיים הספוגים במים קפואים, ורצתי איכשהו לג'קוזי המחומם של התחנה. ישבתי בג'קוזי למשך שעה בערך עד שהתחממתי חזרה. לפחות מצאנו את המנוע.

צלילה >>
לצפיה ב-'תמונה 1'
תמונה 1
05/02/2011 | 04:50
19
מה שנשאר מהזודיאק אחרי הסופה
צלילה >>
לצפיה ב-'תמונה 2'
תמונה 2
05/02/2011 | 04:51
14
הג'קוזי בתחנה, לשם המחשה
צלילה >>

הודעות אחרונות

15:03 | 28.02.19 צוללדן
18:20 | 20.02.19 הבעל עם נסיון
11:28 | 20.02.19 שיח סלימאן
14:56 | 01.02.19 שיח סלימאן
20:16 | 27.01.19 AlonPe
17:18 | 13.01.19 giladshay
23:07 | 10.01.19 שיח סלימאן
23:02 | 10.01.19 שיח סלימאן
20:43 | 02.01.19 corvina
17:04 | 20.12.18 יורם1412
18:45 | 15.12.18 שיח סלימאן
17:43 | 23.11.18 sishko
22:34 | 20.11.18 אנילאמאמין2

חם בפורומים של תפוז

חפשו אותנו גם באינסטרגם
חפשו אותנו גם...
פודי תפוז - האינסטגרם החדש כל התמונות של...
חפשו אותנו גם באינסטרגם
חפשו אותנו גם...
פודי תפוז - האינסטגרם החדש כל התמונות של...
בפייסבוק שלנו כבר ביקרתם?
בפייסבוק שלנו כבר...
רוצים להיות תמיד מעודכנים במה שקורה בתפוז?
בפייסבוק שלנו כבר ביקרתם?
בפייסבוק שלנו כבר...
רוצים להיות תמיד מעודכנים במה שקורה בתפוז?

מקרא סימנים

בעלת תוכן
ללא תוכן
הודעה חדשה
הודעה נעוצה
אורח בפורום
הודעה ערוכה
מכיל תמונה
מכיל וידאו
מכיל קובץ