CristianoR
New member
משבר זוגיות עם החברה
אני בן 25, יוצא עם מישהי כבר שנה. בהתחלה הכל היה טוב ויפה, הרגשתי את זה מתקדם, נהנתי מהפגישות ולאט לאט הכל התחיל להתדרדר. היא מתעצבנת מהרבה דברים, נעלבת מכל דבר, לדבר איתה מרגיש כמו ללכת על חבל דק. מצאתי את עצמי הרבה פעמים פוחד מהתגובה שלה, ברמה שהיא יכולה להתעצבן עלי כי שמתי אותה בAUX או על רמקול, או כי לא שמעתי אותה בפעם הראשונה שהיא אומרת משהו. יש בינינו משיכה ותשוקה אבל התקשורת פשוט זוועה. גם אם היא מתקשרת או שאני מגיע אליה והיא מרגישה על הפנים - אני מנסה לעודד אותה ולשמח אותה וזה רק עושה את זה יותר גרוע. לפעמים אני פשוט ניהיה אדיש כשאני שומע אותה מדברת בלי חשק. אני מרגיש לפעמים כמו גבר בן 40 לפני גירושין. מצד אחד אני פוחד מהריקנות וההרגשה של להיות לבד, מצד שני היא פשוט בלתי נסבלת ברמה שאני פשוט לא רואה אותנו ביחד בעתיד.. זה נושא שדיברנו עליו עשרות פעמים, תמיד מבטיחה שהיא תשתפר ושהיא תעבוד על זה, ובכל פעם שמתחיל ריב טיפשי או נתק תקשורתי אני מרגיש שאנחנו חוזרים על אותו המעגל. היא סיפרה לי שהיה לה בערך אותו דבר עם האקס הקודם שלה, וששאלתי אותה למה הם נפרדו ואיך, היא סיפרה לי סיפור שמאוד דומה לסיפור שלנו וראיתי כבר איך אני מסיים את זה באותה הדרך. מצד שני, לא סיימתי את זה. ולאחרונה עשינו שיחה של שעתיים ששוב איימתי בלהפרד ובסוף איכשהו יישרנו את ההדורים. מצד אחד הייתי שמח כי לא רציתי שזה יגמר, מצד שני הייתי מבואס כי ידעתי שזה יקרה שוב פעם ושאני רק מושך את זה. הדברים שקורים לה במהלך היום משפיעים דרסטית על המצב רוח שלה וזה משפיע עלינו גם. לי נמאס לדבר איתה כשהיא כל יום וחצי בהתקפי עצבים. לשם השוואה אני נזכר באקסית שלי שיצאתי איתה כמה שנים ודברים כאלו פשוט לא היו קורים, זה הזוי. ברור שהן שתי נשים שונות אבל ההשוואה מתבקשת. אני מרגיש כמו סמרטוט לפעמים, היא לפעמים יורדת עלי ועל המראה שלי (אני נראה דיי טוב) וצוחקת על דברים שפעם היו פוגעים בי, היום אני לא יודע אם לקחת את זה בצחוק כי פשוט אף בת זוג לא אמרה לי דברים כאלה בעבר) ומצד שני אף פעם לא שמעתי ממנה אומרת לי שאני נראה טוב, למרות שאני לא מפסיק להרעיף עליה מחמאות ובכל פעם שאנחנו נפגשים אני מזכיר לה כמה היא יפה וכמה היא נראת טוב בבגד הזה ובבגד הזה, לא שזה מפריע לי שהיא לא מחמיאה לי, פשוט.. עם הכל ביחד עם ההתנהגות שלה, מרגיש לי שזה פשוט לא זה.
היא אף פעם לא מגיבה לי על תמונות בפייסבוק ובחיים לא חשבתי על זה, אבל ברגע שהיא העלתה תמונות ועשיתי רק לייק היא נעלבה עלי, אחרי שדיברנו וראיתי שהיא עצבנית הוצאתי את זה ממנה. הייתי בשוק. אני מרגיש שהחיים הם כ"כ מעבר ואני מוצא את עצמי בסוג של 'מיני ריב' על תגובה בפייסבוק. וכשאני תוקף בחזרה ושואל אותה למה היא לא הגיבה לי בחיים היא מסתגרת.
אני מרגיש שהבטחון העצמי שלי נורא ירד בתקופה הזאת, ושסוג של "אני משלים עם המצב", אם לא היה כאן משהו לוותר עליו זאת לא הייתה בעיה, אבל פשוט אני לא רואה את עצמי גומר את הקשר הזה. אני כן "בוגר" קשרים, וכן היו לי בנות זוג בעבר שעם כל אחת הרגשתי משהו אחר, לא עם כולן זה נגמר טוב, לא עם כולן זה היה מושלם, אבל כן למדתי מכל קשר והסקתי מסקנות בהתאם. אני כבר בגיל שאני מרגיש שאני חייב להסגר על עצמי ולמצוא את עצמי עם מישהי, לאו דווקא נשוי או מאורס אבל לפחות להרגיש שמשהו פורח מהכיוון הזה, אבל כאן מרגיש לי שזה יותר מזיק ממועיל.
אני בן 25, יוצא עם מישהי כבר שנה. בהתחלה הכל היה טוב ויפה, הרגשתי את זה מתקדם, נהנתי מהפגישות ולאט לאט הכל התחיל להתדרדר. היא מתעצבנת מהרבה דברים, נעלבת מכל דבר, לדבר איתה מרגיש כמו ללכת על חבל דק. מצאתי את עצמי הרבה פעמים פוחד מהתגובה שלה, ברמה שהיא יכולה להתעצבן עלי כי שמתי אותה בAUX או על רמקול, או כי לא שמעתי אותה בפעם הראשונה שהיא אומרת משהו. יש בינינו משיכה ותשוקה אבל התקשורת פשוט זוועה. גם אם היא מתקשרת או שאני מגיע אליה והיא מרגישה על הפנים - אני מנסה לעודד אותה ולשמח אותה וזה רק עושה את זה יותר גרוע. לפעמים אני פשוט ניהיה אדיש כשאני שומע אותה מדברת בלי חשק. אני מרגיש לפעמים כמו גבר בן 40 לפני גירושין. מצד אחד אני פוחד מהריקנות וההרגשה של להיות לבד, מצד שני היא פשוט בלתי נסבלת ברמה שאני פשוט לא רואה אותנו ביחד בעתיד.. זה נושא שדיברנו עליו עשרות פעמים, תמיד מבטיחה שהיא תשתפר ושהיא תעבוד על זה, ובכל פעם שמתחיל ריב טיפשי או נתק תקשורתי אני מרגיש שאנחנו חוזרים על אותו המעגל. היא סיפרה לי שהיה לה בערך אותו דבר עם האקס הקודם שלה, וששאלתי אותה למה הם נפרדו ואיך, היא סיפרה לי סיפור שמאוד דומה לסיפור שלנו וראיתי כבר איך אני מסיים את זה באותה הדרך. מצד שני, לא סיימתי את זה. ולאחרונה עשינו שיחה של שעתיים ששוב איימתי בלהפרד ובסוף איכשהו יישרנו את ההדורים. מצד אחד הייתי שמח כי לא רציתי שזה יגמר, מצד שני הייתי מבואס כי ידעתי שזה יקרה שוב פעם ושאני רק מושך את זה. הדברים שקורים לה במהלך היום משפיעים דרסטית על המצב רוח שלה וזה משפיע עלינו גם. לי נמאס לדבר איתה כשהיא כל יום וחצי בהתקפי עצבים. לשם השוואה אני נזכר באקסית שלי שיצאתי איתה כמה שנים ודברים כאלו פשוט לא היו קורים, זה הזוי. ברור שהן שתי נשים שונות אבל ההשוואה מתבקשת. אני מרגיש כמו סמרטוט לפעמים, היא לפעמים יורדת עלי ועל המראה שלי (אני נראה דיי טוב) וצוחקת על דברים שפעם היו פוגעים בי, היום אני לא יודע אם לקחת את זה בצחוק כי פשוט אף בת זוג לא אמרה לי דברים כאלה בעבר) ומצד שני אף פעם לא שמעתי ממנה אומרת לי שאני נראה טוב, למרות שאני לא מפסיק להרעיף עליה מחמאות ובכל פעם שאנחנו נפגשים אני מזכיר לה כמה היא יפה וכמה היא נראת טוב בבגד הזה ובבגד הזה, לא שזה מפריע לי שהיא לא מחמיאה לי, פשוט.. עם הכל ביחד עם ההתנהגות שלה, מרגיש לי שזה פשוט לא זה.
היא אף פעם לא מגיבה לי על תמונות בפייסבוק ובחיים לא חשבתי על זה, אבל ברגע שהיא העלתה תמונות ועשיתי רק לייק היא נעלבה עלי, אחרי שדיברנו וראיתי שהיא עצבנית הוצאתי את זה ממנה. הייתי בשוק. אני מרגיש שהחיים הם כ"כ מעבר ואני מוצא את עצמי בסוג של 'מיני ריב' על תגובה בפייסבוק. וכשאני תוקף בחזרה ושואל אותה למה היא לא הגיבה לי בחיים היא מסתגרת.
אני מרגיש שהבטחון העצמי שלי נורא ירד בתקופה הזאת, ושסוג של "אני משלים עם המצב", אם לא היה כאן משהו לוותר עליו זאת לא הייתה בעיה, אבל פשוט אני לא רואה את עצמי גומר את הקשר הזה. אני כן "בוגר" קשרים, וכן היו לי בנות זוג בעבר שעם כל אחת הרגשתי משהו אחר, לא עם כולן זה נגמר טוב, לא עם כולן זה היה מושלם, אבל כן למדתי מכל קשר והסקתי מסקנות בהתאם. אני כבר בגיל שאני מרגיש שאני חייב להסגר על עצמי ולמצוא את עצמי עם מישהי, לאו דווקא נשוי או מאורס אבל לפחות להרגיש שמשהו פורח מהכיוון הזה, אבל כאן מרגיש לי שזה יותר מזיק ממועיל.