מה זה פה רק שירים?

[love145]

מה זה פה רק שירים?

איפה סיפורי האהבה, הרומנטיקה! לב שבור, אהבת האמת!!

 

[פילוסוף רוחני33]

הסיפור שלי הכי מרגש

לפני עשרות שנים הייתה לי במשך 4 שנים מטפלת שהייתה האישה שהכי אהבתי בחיים, ובמשך שנים התאמצתי ככל יכולתי לשכנע אותה וליצור אתה קשר והתחננתי בפניה שתהיה אתי בכל קשר שהוא, וסירבה לי. אני עדיין מאד אוהב אותה ותמיד אמשיך לאהוב אותה, היא אהבת חיי. אישה נהדרת. בטיפול היה נחמד, חיבבה אותי ודיברנו על כל מיני דברים גם אישיים וגם אינטלקטואליים, אבל אחר כך לא רצתה להמשיך בקשר אישי. סיפור עצוב מאד.
&nbsp

 

[גדעון היחידי]

פילוסוף יקר
אין זו הפעם הראשונה שאתה מעלה את הסיפור על אהבתך הנכזבת
לבי עליך איש יקר ונחמד.
נראה לך הגיוני ונכון להמשיך לקונן על אהבתך הנכזבת כל חייך ?
נסה לשנות את סדרי העדיפויות.
קטלג את זו מהעבר במגרה של "זוגיות שלא צלחה"
פנה מקום בלבך לבחורה שתקבל אותך בזרועות פתוחות"
אני בטוח שלפי כישרונך והרושם שהותרת בי ובפורום יהיו רבות ונחמדות
שינחמו אותך על העבר ויפתחו לשנייכם שער לעתיד.
בהצלחה ובב"ח גידי

 

[פילוסוף רוחני33]

גידי

אני מרגיש כבר עשרות שנים שהאישה הזאת היא אהבת חיי. מעולם לא אהבתי אישה ואולי אדם כמו שאהבתי אותה. זו אהבה אדירה כי היא אישה נהדרת, והייתי רוצה יותר לשתף חברים בכך שהכרתי אישה נפלאה ומיוחדת כמוה. גם כתבתי עליה כמה יצירות.
&nbsp

 

[פילוסוף רוחני33]

היא

חמודה, עדינה ומלאה שמחה ורגשות ומעשית. האישה הכי נהדרת בעולם.
&nbsp
&nbsp

 

[love145]

ממש לא עצוב

בטח הכירה את כל הדפקות שלך. וכמובן. הייתה נשואה

 

[גדעון היחידי]

love145.

נענה לאתגר.
אהבתי את הפוסט הקצר והקולע שלך.
כמובן לך ולכל החברים שניתן וכדאי להביא גם פוסטים נוגעים
ואם יש הפי-אנד, על אחת כמה וכמה.
בשבילך ובשביל החברים הנה פוסט שכתבתי בנושא ולדעתי כדאי לקרוא :
מקווה שתהנו. גידי

מנהל הפורום.
********************
חורף בחוף תל-אביב.
סיפור על בודדים - הכמהים לזוגיות.

חורף קשה היה אותה שנה.
הרוח הצליפה בחוזקה. הגשם ירד ברציפות בטיפות ענקיות.
קור כלבים.
הייתי לבד בבית בשעות הערב. השתגעתי מהבדידות.
שמתי על עצמי ארבע שכבות בגדים ומעיל גשם ויצאתי לרחוב.
הלכתי לכוון הטיילת בת"א דרך רחוב פרישמן .
בחוץ לא היה כלב.
הגעתי לשפת הים, מתעטף במעילי, ורועד מקור.
הצצתי לצדדים,
ראיתי דמות נשית יושבת על ספסל, ופניה לכוון הים.
השתוממתי. מה זו עושה במזג האוויר הנוראי השורר בחוץ ?
מהסקרנות, התקרבתי והצצתי בה.
זו היתה אשה. כבת חמישים. מכונסת ומכווצת בעצמה.
עטופה בסמרטוטים מכוסים בניילון להגנה מהגשם.
לאור פנסי מכונית חולפת הצלחתי להבחין בתווי פניה.
יפה היתה. עיניים גדולות בוהקות וחוקרות, ותווי פנים נעימות.
לא יכולתי להוציא מילה.
כל האירוע נראה לי הזוי. ישבתי לידה. קרוב.
רגלינו נגעו - לא נגעו אלה באלה.
חשתי תחושת בטן שהיא מבקשת את קירבתי.
נגעתי בידה. היא נרעדה ולפתה את כף ידי.
הכל ללא מילה.
הקפתי בידי השנייה את מותנייה. היא נענתה ונצמדה אלי.
הבטתי בפניה. קשה היה להבחין אם בכתה או טיפות הגשם זלפו מעיניה.
מתוך תחושה מוזרה של שותפות גורל הידקתי את אחיזתי בה
והדמעות החלו לזלוג מעיני כמעיין נובע ומשחרר.
שוב, לא הייתי לבד !
גידי

 

[love145]

מדליק אתה גידי

חושב שהייתה נשואה?

 

[גדעון היחידי]

love145
ממש באותו הזמן זה לא היה האישו
האנושיות, התחושה האנושית למצוא עוד מי שנמצאת במצב דומה לשלי
זה היה הרגש. מזג האויר הסוער, הגשם, והרצון לחבק ולא להיות בודד
עלה על כל היתר. כתבי משלך ונשמח כולנו
בברכה. גידי

 

[love145]

אני אוהבת אותך גידי

סיפוריך תמיד מנחמים משהו ונוגעים בצד הרך שלך