שני שירים שכתבתי לפני עשור וחצי

גדעון היחידי

New member
מנהל
שני שירים שכתבתי לפני עשור וחצי
זיכרון

מסיט אבן משביל נדודים -
בדרכי החיים.
מוחה דמעה נרגשת ממצח נחוש
מנפה את השיגרה
מלקט פניני מילים והופכן למנגינה.

הכדאי לנבור בעבר שנקבר
אהבה שכלתה, ללבות האפשר ?
זיכרון מתוק מדחיק כמיהה.
מילה כתובה - ציפייה לאהבה.
גידי


***************************
הזייה או מציאות

עוצם עיניים לדמיון
האם חלום או הזייה ?
טוב לפרוס כנפיים
ולעוף...
לדאות ברוגע.

ככל שאני עוצם את עיני,
שבה דמותך ומככבת
בפיסגה הכחולה של דמיונותי.
גידי
 

riki yot levi

New member
לנבור בעבר שנקבר?
נולדנו תמימים. לגמרי תמימים. לא ידענו.
לא ידענו דבר. שם בבית החולים בכלל לא ידענו...
אם אנחנו אשכנזים או מזרחיים...
לא ידענו אם אנחנו ימין... או אולי שמאל או...
לא ידענו לקרא לכתוב, לשיר לזמזם לנו לחן...
לא חשבנו על החיים... המוות לא העסיק אותנו... פרנסה
כסף סמים...

וכך לאט לאט... צעד צעד למדנו לאהוב... לקנא...
לדעת... לחהפנים לשכוח לברוח להאנח... להכות להגיב...
להגן.
ואם באנו אל אז כבר ידענו מקום המזלג... הסכין...

שבכה על גבי שכבה שעל גבי שכבה ועוד אחת ועוד...
ואם תוציא שכבה אחת תחת עול השכבות תרדנה השכבות שכבה אחת...
מהלך של חיים...

לכן - נבור
נראה כאילו הוא נקבר... לא הוא לא...
הוא שם למטה אוחז בכל השכבות שנקראות במילה אחת - אישיות...
 

גדעון היחידי

New member
מנהל
ריקי יקרה
לא הבנתי את פשר תגובתך לשירים שכתבתי.
האם זו תגובה או השתפכות על מה שהיה ואינו עוד .
גידי
 

riki yot levi

New member
ההתיחסות שלי
היתה למעשה על משפט שלא אהבתי...
משפט שמשמעו 'בואו לא ננבור בעבר'...
או משהו בסגנון...
אהבתי? היתה אהבה ואיננה? יאלהה ממשיכים הלאה
מה שהיה - מת...
ואני? לשיטתי אנחנו אוסף של חוויות חיים... אי אפשר לקבור דבר...
לא אהבה שהיתה ואיננה, לא ...

צריכים ללמוד לחיות...כששק גדול לנו על הגב...
העבר שלנו.
לטוב או לרע...

אוהבת את השירים שלך
הם נוגעים.
 

riki yot levi

New member
כי זה ככה...
אתה יודע...
הבת שלי ילדה 'לידה שקטה'... סיפור שאני לא מאחלת לאויבים שלי...
היא ילדה בצת יפיפיה. נתנה לה שם ונפרדה ממנה.
הייתי אתה 'צפוף' אני חושבת שהתחברנו כמו שלא מתחברות בת ואמא בלי
ארוע שכזה.
אלה שאותו הזמן , כלומר חודשים קודם לכן... מתברר לנו שהבת שלנו אשה מוכה...גרה בביתי (יש לי דירות להשכרה), משתפת את הדירה יחד עם חבר שלה...אללה כיפק... ובדירה שלי הבחור מתעלל בבת שלי..
לקחתי את האשמה עלי...
אני הרסתי את המשפחה שלי... הרסתי בדרך מה שלא ראיתי ולא חשבתי ולא...
ואיך זה בא עלי... אם לא הרקע הקשה שלי???
לקחתי על עצמי והעברתי את הכדור הלאה. שטיות... אולי 50% לקחתי עלי ו50% השלכתי מעלי... אי אפשר לקבור... לא את הרע ולא את הטוב...

עברו הזמנים הרעים... עשר שנים שהילדים אומרים לי 'אמא די'...עשר שנים
של אגו מנופח... עשר שנים הפסד... עשר שנים זה המון זמן...

אחרי עשר שנים בקשתי מהמשפחה שלי סליחה.
בכינו שלושה ימים רצוף כמעט... (כמעט כי גם וגם... צריכים לישון ולהתקלח...)...
אמרתי להם... קלקלתי... האחריות שלי אומרת לי שאני זו שצריכה לתקן...
אז אני חושבת שמלאכת התיקון צלחה...
האבא של ארבעת הילדים שלנו... אישי, בעלי שמח במשפחתו שמח ברעייתו...
לא קבר את עברו... ואני לא קברתי את עברי... ומתוך שלא קברנו - תיקנו.

והעבר רודף... את לא יודעת לברך על הטוב... איך מניין? למה אני???
אבל העבר הוא אנחנו... פחות יפים אולי... אבל בני עשרים ובני ארבעים ועברנו חמישים...
היי זו אני ריקי...
 

סאני381

New member
עצוב מאוד לקרוא מה שרשמת ריקי היקרה
עכשיו הבת שלך בסדר?היא כבר לא חיה עם אותו בן אדם נכון?
 

riki yot levi

New member
הבת שלי בסדר ב"ה

היא נשואה מאושרת שני ילדים והשלישי בדרך...
אבל שטם דבר לא נשכח... שום דבר לא נעלם...
הכל כאן ואיתנו...
וכשהיא זקוקה לכתף אז בעלה שם... ואם יש צורך...
אז אמא שם... ואבא שם...
 

סאני381

New member
יופי,הרגעת אותי עכשיו
אני שמח לדעת שהבת שלך מאושרת עכשיו ושהכול בסדר,כמובן שזה לא נשכח,אני לא רוצה לדמיין מה הייתי עושה עם הייתי מגלה שמישהו הרים יד על הבת שלי,שתדעו רק נחת מעכשיו ריקי היקרה
 
שלום
כמה תיאורים בבית הראשון מאד מעניינים, אבל הרעיון של מחיית דמעה מהמצח נראה לי כמו מחיית זעה ולכן זה דימוי קצת לא נעים. ליבוי כאש של העבר מעניין, אבל המשפטים האחרונים נראים לי מיותרים ומובנים מאליהם. השיר השני פחות טוב, הרעיונות מוכרים ולא מתארים רגש אמתי.
&nbsp
 
למעלה