"ידידים"

גדעון היחידי

New member
מנהל
"ידידים"
פוסט ושיר על תקופה של בדידות שכולם נטשו ומי שנותר הם רק
השמיים והים...


י ד י ד י ם


ישבנו על הבלקון , בגלריה של ציירת ידועה,
אידית שמה,
בקו ים ראשון, ברחוב הצדף ביפו.
צפינו לנקודת החיבור, בין הים לשמיים.
לא היה ניתן להבחין בה,
כי הכל היה כחול.
היא מזגה תה עם נענע שליקטה מהאדניות בחצר.
הסבנו בשלווה מופלאה ולגמנו קמעא.

פתחתי :
כתבתי שיר פעם, על ידידים קרובים לי
לשמוע , רוצה ?
משהנהנה בראשה,
קראתי לה:
ידידים

כשאין צרתי לפני מי להשיח,
אני יורד אל החוף בין ערביים.
כאן שוהים, שני ידידי היחידים -
הים, וממעל שמיים.
אחסוף לפניהם כמוסות נפשי.
אגלה מצוקות הטמונות בתוכי,
והם ... בדממה יאזינו

היא האזינה בקשב רב - ובכתה.
שנינו בכינו.
אחזתי בידה להרגיעה.
אחר כך, האווירה הזדכחה.
לפני שעזבתי,
ביקשתי ממנה לצייר את השיר.
היא הנידה בראשה להסכמה.

לא שבנו להיפגש,
אך יודע אני שהיא אכן ציירה את שירי.
שמעתי מאי מי,
שהוא תלוי בכניסה לגלריה שלה,
ששמה הוא עתה :
-- י ד י ד י ם --
גידי.
 
שלום
ניכרת הרגשה חזקה ויפה שמלווה היטב את השיר, וגם התפתחות עלילתית. אולי כדאי להחליף את האמירות המפורשות של רגשות ושל מעשים רגשיים, ברעיונות שמוכיחים אותם כמו שאתה מבין אותם.
 
למעלה