פחד בפארק: אין אף מקום בטוח יותר?
אני מודה, אני מפחדת לעלות על הכביש באופניים. לא בא לי שאיזה שיכור, מסומם או סתם נהג עייף יחליט לרדת לשוליים ולדרוס אותי. את כל אימוני אמצע השבוע שלי אני עושה בפארק בלבד. מעדיפה לנסוע במעגלים של 1500 מטר שוב ושוב ושוב ולהרגיש בטוחה. בטוחה? אז זהו שכנראה שלא... גם לא בפארק. הבוקר יצאתי לאימון חידוד לפני תחרות. הגעתי עם האופניים באוטו לפארק, ושם עליתי על האופניים והתחלתי לרכוב. חימום קצר ברחבי הפארק, זריחה פסטורלית מעל האגם, ואני חוזרת להקפה של גבעת המופעים, להזכיר לרגליים שלי מה זה מהירות פה ושם. הקפה ראשונה, אני עושה ספרינט קצר לחימום, ואז מגיעה לצד השני של הגבעה, כל המסלול מלא בשברי זכוכיות ובקבוקים ואני מוצאת שם חבורת שיכורים קולניים. אני נוקטת בטקטיקת ההתעלמות, מסתכלת ישר קדימה ורוכבת הרחק משם, מתעלמת מההערות והצעקות שלהם. בסיבוב הבא אני מוצאת אחד מהם חוסם לי את מסלול האופניים בידיים פרושות לצדדים וצחוק מפחיד. "אל תראי להם שאת מפחדת" אני חוזרת ומשננת לעצמי, וממשיכה לנסוע לעברו. ברגע האחרון הוא זז הצידה ואני נושמת לרווחה ונוסעת, תוך שאני שומעת אותם מתפוצצים מצחוק. בסיבוב השלישי שניים מהם מחכים לי עם מקל גדול. אוחזים בו בשני קצותיו מולי, בדיוק בגובה הצוואר שלי וחוסמים לי את כל הנתיב. אני מתלבטת מה לעשות, לאן לברוח? לדשא? אופני כביש לא בדיוק נוסעים מהר על דשא... לצד? אבל שם נמצאת כל החבורה הגדולה והקולנית, מחכים לראות מה אני אעשה. אני מקווה שהם ישתפנו ויברחו הצידה ברגע האחרון, אבל לא. הם שם מחכים לי עם המקל ביניהם, ואני בולמת בלימת חירום ועוצרת. כל החבורה פורצת בצחוק גדולה וצהלות ומקיפים אותי מכל הכיוונים. חוסמים נתיב בריחה. אני מתה מפחד, אבל מנסה לא להראות את זה. שולפת את הטלפון מהכיס ומודיעה להם שאני מתקשרת למשטרה ולפני זה מצלמת אותם לזיהוי. ההערות המגעילות ממשיכות, אבל אחד מהם, זה שהחזיק את המקל, כבר מסתיר את הפנים עם הגופייה, מקשה עלי לצלם אותו. אני מזהה פתאום שנפתח רווח ביניהם, וממהרת לנצל את נתיב המילוט שהתפנה לי, ומסתלקת משם, תוך כדי שהם זורקים לחלל האויר הערות על גודל התחת שלי ואברי גופי השונים. במרחק בטוח מהם אני נעצרת ומתקשרת למשטרה. "מוקד שלום" עונה לי בחורה מהצד השני של הקו. אני ממהרת לדווח על חבורת הבריונים שמנסה להתקיף אותי, ותוך שאני שואלת מה אפשר לעשות אני מגלה ש... ניתקו!!! בבת אחת מעט תחושת הבטחון שעוד היתה לי נעלמה, הרגליים שלי רועדות ללא הפסקה, ואני מפחדת שלא אצליח לברוח משם. אני מנסה להתקשר שוב למשטרה, אבל גם הידיים רועדות. אני עולה על האופניים ונוסעת משם, עם דמעות בעיניים. רוכבת בפארק, אני ורגלי הג'לי שלי, מנסה להשלים את האימון שלי, אבל לא ממש מרוכזת. פתאום אני רואה מולי את הרכב הירוק המוכר של עובדי הפארק ועוצרת אותו. האיש מספר לי שגם אותם תקפו השיכורים האלו (הוא בכלל חושב שהם מסוממים) וזרקו עליהם אבנים ושהמשטרה כבר בדרך. אני מודה לו וממשיכה לנסוע. חזרה לאוטו, לחנייה ואני בוחרת מסלול עוקף אל האוטו, שעובר לצד גבעת המופעים. החבורה כבר לא שם, וגם למשטרה אין סימן. פתאום אני מגלה אותם הרחק לפני, בכניסה לחניה של המימדיון. כנראה שגם הם ראו אותי, כי בשלב הזה אני רואה אותם גוררים מחסומים של העיריה וחוסמים לי את הכביש עם המחסום. למזלי ולאכזבתם אני לא עוברת שם. לוקחת שביל צדדי הצידה ומגיעה לחניה. את הריצה אני כבר לא מעיזה לעשות בפארק, ולעבור לידם שוב. רצה על המדרכה ברחוב, ריצה קצרה וחזרה הביתה. בעלי והילדה רואים אותי חיוורת כמו סיד ומזועזעת, ומקשיבים באימה לסיפור. בשלב שבו אני מגיעה לחלק שהמשטרה מנתקת את השיחה, בעלי כבר חוטף עצבים. מה פתאום מנתקים? אני מנסה להגיד שאולי "התנתק", אבל הוא מתעצבן שוב, "אז למה הם לא מתקשרים חזרה? הרי יש להם את הזיהוי של המספר שלך". ואני? אני לא בטוחה שאני יודעת לתאר לעצמי מה אני מרגישה כרגע. פחד? כעס? שיתוק? חוסר אונים? בעיקר מן תחושה כזו שהמפלט הבטוח האחרון שעוד היה לי, גם הוא כבר לא בטוח. גם הטלפון הנייד, שאני תמיד מתייחסת אליו בתור אביזר בטיחות באימונים הארוכים לבד, לא ממש מרגיש לי בטוח כרגע. למי אני אתקשר? את מי אני אזעיק? את המשטרה שתנתק לי שוב את השיחה? שאלה – מה אתן הייתן עושות בסיטואציה כזו? איך אתן מגנות על עצמכן? מתגוננות? איך מחזירים את הבטחון?
אני מודה, אני מפחדת לעלות על הכביש באופניים. לא בא לי שאיזה שיכור, מסומם או סתם נהג עייף יחליט לרדת לשוליים ולדרוס אותי. את כל אימוני אמצע השבוע שלי אני עושה בפארק בלבד. מעדיפה לנסוע במעגלים של 1500 מטר שוב ושוב ושוב ולהרגיש בטוחה. בטוחה? אז זהו שכנראה שלא... גם לא בפארק. הבוקר יצאתי לאימון חידוד לפני תחרות. הגעתי עם האופניים באוטו לפארק, ושם עליתי על האופניים והתחלתי לרכוב. חימום קצר ברחבי הפארק, זריחה פסטורלית מעל האגם, ואני חוזרת להקפה של גבעת המופעים, להזכיר לרגליים שלי מה זה מהירות פה ושם. הקפה ראשונה, אני עושה ספרינט קצר לחימום, ואז מגיעה לצד השני של הגבעה, כל המסלול מלא בשברי זכוכיות ובקבוקים ואני מוצאת שם חבורת שיכורים קולניים. אני נוקטת בטקטיקת ההתעלמות, מסתכלת ישר קדימה ורוכבת הרחק משם, מתעלמת מההערות והצעקות שלהם. בסיבוב הבא אני מוצאת אחד מהם חוסם לי את מסלול האופניים בידיים פרושות לצדדים וצחוק מפחיד. "אל תראי להם שאת מפחדת" אני חוזרת ומשננת לעצמי, וממשיכה לנסוע לעברו. ברגע האחרון הוא זז הצידה ואני נושמת לרווחה ונוסעת, תוך שאני שומעת אותם מתפוצצים מצחוק. בסיבוב השלישי שניים מהם מחכים לי עם מקל גדול. אוחזים בו בשני קצותיו מולי, בדיוק בגובה הצוואר שלי וחוסמים לי את כל הנתיב. אני מתלבטת מה לעשות, לאן לברוח? לדשא? אופני כביש לא בדיוק נוסעים מהר על דשא... לצד? אבל שם נמצאת כל החבורה הגדולה והקולנית, מחכים לראות מה אני אעשה. אני מקווה שהם ישתפנו ויברחו הצידה ברגע האחרון, אבל לא. הם שם מחכים לי עם המקל ביניהם, ואני בולמת בלימת חירום ועוצרת. כל החבורה פורצת בצחוק גדולה וצהלות ומקיפים אותי מכל הכיוונים. חוסמים נתיב בריחה. אני מתה מפחד, אבל מנסה לא להראות את זה. שולפת את הטלפון מהכיס ומודיעה להם שאני מתקשרת למשטרה ולפני זה מצלמת אותם לזיהוי. ההערות המגעילות ממשיכות, אבל אחד מהם, זה שהחזיק את המקל, כבר מסתיר את הפנים עם הגופייה, מקשה עלי לצלם אותו. אני מזהה פתאום שנפתח רווח ביניהם, וממהרת לנצל את נתיב המילוט שהתפנה לי, ומסתלקת משם, תוך כדי שהם זורקים לחלל האויר הערות על גודל התחת שלי ואברי גופי השונים. במרחק בטוח מהם אני נעצרת ומתקשרת למשטרה. "מוקד שלום" עונה לי בחורה מהצד השני של הקו. אני ממהרת לדווח על חבורת הבריונים שמנסה להתקיף אותי, ותוך שאני שואלת מה אפשר לעשות אני מגלה ש... ניתקו!!! בבת אחת מעט תחושת הבטחון שעוד היתה לי נעלמה, הרגליים שלי רועדות ללא הפסקה, ואני מפחדת שלא אצליח לברוח משם. אני מנסה להתקשר שוב למשטרה, אבל גם הידיים רועדות. אני עולה על האופניים ונוסעת משם, עם דמעות בעיניים. רוכבת בפארק, אני ורגלי הג'לי שלי, מנסה להשלים את האימון שלי, אבל לא ממש מרוכזת. פתאום אני רואה מולי את הרכב הירוק המוכר של עובדי הפארק ועוצרת אותו. האיש מספר לי שגם אותם תקפו השיכורים האלו (הוא בכלל חושב שהם מסוממים) וזרקו עליהם אבנים ושהמשטרה כבר בדרך. אני מודה לו וממשיכה לנסוע. חזרה לאוטו, לחנייה ואני בוחרת מסלול עוקף אל האוטו, שעובר לצד גבעת המופעים. החבורה כבר לא שם, וגם למשטרה אין סימן. פתאום אני מגלה אותם הרחק לפני, בכניסה לחניה של המימדיון. כנראה שגם הם ראו אותי, כי בשלב הזה אני רואה אותם גוררים מחסומים של העיריה וחוסמים לי את הכביש עם המחסום. למזלי ולאכזבתם אני לא עוברת שם. לוקחת שביל צדדי הצידה ומגיעה לחניה. את הריצה אני כבר לא מעיזה לעשות בפארק, ולעבור לידם שוב. רצה על המדרכה ברחוב, ריצה קצרה וחזרה הביתה. בעלי והילדה רואים אותי חיוורת כמו סיד ומזועזעת, ומקשיבים באימה לסיפור. בשלב שבו אני מגיעה לחלק שהמשטרה מנתקת את השיחה, בעלי כבר חוטף עצבים. מה פתאום מנתקים? אני מנסה להגיד שאולי "התנתק", אבל הוא מתעצבן שוב, "אז למה הם לא מתקשרים חזרה? הרי יש להם את הזיהוי של המספר שלך". ואני? אני לא בטוחה שאני יודעת לתאר לעצמי מה אני מרגישה כרגע. פחד? כעס? שיתוק? חוסר אונים? בעיקר מן תחושה כזו שהמפלט הבטוח האחרון שעוד היה לי, גם הוא כבר לא בטוח. גם הטלפון הנייד, שאני תמיד מתייחסת אליו בתור אביזר בטיחות באימונים הארוכים לבד, לא ממש מרגיש לי בטוח כרגע. למי אני אתקשר? את מי אני אזעיק? את המשטרה שתנתק לי שוב את השיחה? שאלה – מה אתן הייתן עושות בסיטואציה כזו? איך אתן מגנות על עצמכן? מתגוננות? איך מחזירים את הבטחון?