יוצאים מאזור הנוחות
- אובדן

../images/Emo204.gifיוצאים מאזור הנוחות../images/Emo204.gif - אובדן

חברים שלי. בכל צורה שלא נביט בו. האובדן הוא הגדול בקשיים הרגשיים שלנו כבני אדם. האובדן הוא חלק מחיינו ולנוכח ימי הזיכרון הבאים עלינו מהיום. בחרתי למקם את הפינה בנושא דווקא בתקופה זו. אני פונה ומבקשת מכל מי שלא נכון לו להגיב אחרי הקריאה, לבחור ולהחליט. זה אישי ואני מכבדת כל מענה וכל התייחסות. מודה לכם על שיתוף הפעולה.
תפו.
כשסבתא מצד אבא נפטרה הייתי צעירה מאוד ולא ידעתי לכאוב. לימים כשסבא נפטר התמודדתי בכאב האובדן. בערוב ימיו ואני רק ילדה צעירה התגורר סבא בביתנו הקשר שלי איתו היה מיוחד מכל אחי. הייתי "אחראית" להגיש לו מידי ערב את ארוחת הערב לחדרו. סבא אהב את הטוסטים, החביתה ותמיד נישק אותי על חתיכת החלבה שהוספתי לו כמנה אחרונה...
את הורי אמי לא זכיתי לפגוש מעולם. הם נותרו אי שם בגטו היהודי בדמשק לאחר שאמא ברחה בילדותה לישראל. אבדתי אותם ברגע שהפכתי מודעות למציאות הכואבת. שלשום נפטרה דודה שמחה. האחות הבכורה של אבא. (אבא יושב שבעה) אני שרויה וכואבת את האובדן ורק המילים הכתובות (בבלוג) מצליחות להכיל.
אובדן מהווה חלק בלתי נפרד מהקיום שלנו כבני אדם. אנחנו מתנסים בחוויות של אובדן לאורך כל החיים,
חלקן מודעות לנו וחלקן לא. האירוע המוכר ביותר שמוליד חוויה של אובדן הוא מוות של אדם קרוב. חוויה הנחשבת לאחת המצוקות הפסיכולוגיות הקשות ביותר. אולם חוויה של אובדן מתפתחת גם בעקבות קשת רחבה של אירועים אחרים: פרידה, פרישה, מעבר למקום מגורים אחר, התפכחות או אכזבה עמוקה.
הקשר שלנו עם אנשים קרובים, עם הסביבה, עם האמונות ועם הגוף שלנו, מגדיר את הזהות האישית שלנו. ניתן לראות את הזהות האישית שלנו כתחושה יציבה, המורכבת ממערך של התקשרויות אותן חווה האדם. אובדן של אדם יקר פוגע בתחושת הזהות של האדם ויוצר תחושה שחלק מן ההוויה שלו נלקח ממנו, נקרע ממנו. חוויה כזאת פוגעת בתחושת היציבות והביטחון ומערערת את שיווי המשקל שהיה נתון בו.
ברגע שהמציאות השתנתה האדם מרגיש שאינו יכול להמשיך בתפקודו היומיומי. הוא זקוק לפסק זמן. באותו פסק הזמן הוא יעבור תהליך של עיבוד החוויות הקשות, טיפול עצמי בפגיעה בזהות עד שיוכל להחזיר את שיווי המשקל לקדמותו. התהליך שמתפתח בעקבות האובדן הוא ספונטאני, חלקו אינו רציונאלי ואינו נשלט על ידי האדם, אך הוא נורמאלי לחלוטין. יתירה מזאת, תהליך כזה נחוץ כדי לחזור לשווי משקל ולשגרת פעילות ולכן ניתן לייחס לו ערך הישרדותי. לתהליך הקשה הזה אנחנו קוראים אבל.
השלב הראשוני באבל הוא ההכחשה. כשהמציאות הכואבת מתחילה לעלות למודעות, הרגשות החזקים מתפרצים. ואז שכיח במיוחד ביטוי של כעס על "כל העולם". גם הכעס, המחאה וההתרסה, בדומה להכחשה, מהווים חלק מהמאמץ הלא מודע להיאבק במציאות הכואבת שפלשה לחיינו. תחושת הפגיעות וחוסר האונים מביאים לשלב הדיכאון. השלב בו מתחילים לחוש את החלל שנוצר, הגעגועים, הכאב, ההסתגרות והשקיעה.
השלב של השלמה עם האובדן וקבלתו כחלק בלתי נפרד מהקיום ומהזהות של המתאבל מגיע ברוב המקרים אחרי מספר חודשים עד שנה. קבלת האובדן מציינת את הפסקת המאבק שמנהל האדם כנגד השינוי שנכפה עליו. ניסיונות החזרה לשגרת הפעילות אינם מעידים על התעלמות מהאובדן. הקשר עם הדמות שהסתלקה מעולמו של המתאבל נשארת חזקה ומשמעותית והוא הופך להיות חלק בלתי נפרד מהזהות המחודשת של המתאבל. יש מצבים בהם המתאבל מתקשה להשלים עם האובדן ולעבור משלב הדיכאון לשלב של התארגנות מחודשת. התנגדות לקבל את האובדן והתעקשות להמשיך בתהליך האבל, מצריכים לעיתים עזרה מקצועית.
חברים שלי
אין כאב קשה יותר מכאב האבדן ואיך שלא נביט בו הוא כואב. אנו בעלי אישיות שונה וכל אדם לוקח את אבלו למקום הכי אישי מבלי שיהיה מי שיבקר אותו על אבלו. מזמינה אתכם להגיב ולהתייחס בכל דרך שתראו לנכון. *
היש בפעולות ההנצחה השונות: טקסים (אישיים/ציבוריים) ספרי זכרון, תרומה למוסדות, מפעלי תרבות או ספורט, תיעוד על שם המנוח... בכדי להקל באופן כלשהו על תהום האבדן? *
האם תרצו להתייחס לאותם הורים שכולים שמביאים לעולם תינוק בנסיבות האבדן? *
היש התנהגויות רצויות ומקובלות יותר או פחות שהחברה אמורה לנהוג כלפי מי שחווה אבדן? *
מה מקומו של הטיפול המקצועי כשהאובדן גורם לתחושת דיכאון חריפה.? האם קיימת ה"מיכה האולטימטיבית" במצב של אבדן? תודה
תפו
 
אובדן.....

מסכימה איתך בכול מילה, כשאבי זל ניפטר בערך ליפני כמעט 28 שנים, בעלי היה בקבע אז,,,,,,ולא יודעת איך ולמה,,,,,,כניראה שזה חלק מהאובדן שלי,,,,,,היה נורא נורא,איך אמרת לאחותי תיראי שולה העץ שאבא שתל,פורח,זהו עץ שפורח ליקראת הקייץ,ואבי ניפטר בפברואר,,,, טוב,,המזל הגדול שלי שאף פעם לא הייתי ביישנית,,,והחלטתי ליפנות לקבן של הצבא,ביחד עם הבעל שלי,,,,,בגדול בחיי היום יום תיפקדתי אבל בלי שימחה, ואז התברר אחרי כמה שיחות ארוכות, שאחכ הבנתי שזה בעצם פסיכולוג, שאני מעבדת את האבל..... את יודעת היה לי אבא נ ה ד ר....איש אציל,,,,,,,שנים אבל הרבה שנים אחרי זה הייתי צריכה אישור מהמוסד לביטוח לאומי עבור אימי זל, וכשניכנסתי לפקיד שהיום אני יודעת שהוא היה גם אז מתנדב,,,,, ואמרתי לו את השם,,,ומתברר שהוא היה שכן משכונה אחרת בחיפה, אבל הוא אומר לי : היכרתי אותו, איזה אדם, הוא תיקן מיכנסיים לשלמה הבן שלי,ואף פעם לא הסכים לקבל כסף,,,,,ואת יודעת גברת אני זוכר שלבת הגדולה שלו היה שם מוזר,,,ואז אני עניתי...אבל מורדכי זאת אני אני הבת הגדולה,,,,, טוב אישית אני חושבת שחייבים לטפל באובדןן, כי אם השנים עושות את שלהם, וליפעמים,,,,,יוצאים דברים,ומגלים דברים ואז ההבנה אחרת, אבל רק אנשי מיקצוע אמיתיים. תודה.
 
אובדן.....

טוב, התחלתי אז אני ממשיכהה, אימי ניפטרה שנים אחרי זה, אבל ליפני זה סיפור שלה,,,,, בשנת תישעים בחורף הקשה שהיה, אימי החליטה להזעיק את אחותי ואתי,אז היא גרה בגבעתיים, והודיעה לנו שהיא נירשמת לבית אבות משען בגבעתיים, ולו רק ביגלל החברה, ברור שאנחנו היינו מזועזעות, לא הבנו למה ואיך,,,,,הו הו היא פרחה 10 שנים שם, הייתה אישה חברותית, קוטרית סוג א,,,,ואפילו היה לה חבר...שהיה שכן שלנו שאישתו גם ניפטרה ניכנסו 2 לבית האבות, ועשו חיים אבל, איזו אימא חכמה הייתה לי,,,,5 שנים אחרונות מיותרות לחלוטין,הייתה חולת אלצהיימר, וכשהיא ניפטרה ,עוד ליפני זה אחותי הייתה אחראית על החשבון, טוב אנחנו הולכות לבנק,קבענו פגישה עם המנהל, והנל אומר לנו : אימא שלכם הישאירה מיכתב,בכספת,וביקשה שניתן לכם את המיכתב אחרי מותה,כשתגיעו לסדר את החשבון,ומה מיתברר,,,,, במשך 15 שנים הייתה מכניסה לחשבון שלי ושל אחותי בניפרד כל אחת 50 שקל,,,,כל חודש,,,והצטבר סכום של 3000 שח, זה היה הרבה כסף, אבל במיכתב היא כותבת : הכסף ניועד אך ורק לכן, לא לבעלים לא ליקנות לילדים שלכם או לנכדים אם יש, רק לכן,תלכו ביחד היום או יום אחר שיהיה לכם נוח, אבל רק אתם... או או איזה יום כיף זה היה,,,,,אני לא מתיכוונת לכסף,,,אלא להסתובב כמו ילדות קטנות,,,ופשוט ליהנות,,,,,,,,,, איזו אימא חכמה, ברור שביזבזנו,לא לא פשוט קנינו לעצמנו שטויות שאני מחזיקה עד היום... ואני עשיתי דבר כזה,,,גם לילדיי,,,כל חודש 50 שקל לכל אחד מהם,,,,, ועם השנים מבטיחה שכל אחד יקבל מיכתב כזה.. די להיום ,ותודה.
 
וואו - האבדנים שלי הם די רחוקים

כך שהכאב כהה במרוצת השנים להבדיל מסבתא נעימה סבתא נעימה היא אמא של אמא שלי - בשנים האחרונות שלה היתה בבית אבות - לא תמיד הכירה ולא תמיד זיהתה בהריון של נתנאל שבא אחרי כמעט 7 שנות נישואים ביקרתי אותה די הרבה - כי היא היתה בתל השומר ואני אושפזתי שם מידי פעם (הריון יקר בסיכון) לפרקים היא זיהתה אותי ובכתה מאושר כל פעם שראתה את הבטן לפרקים לא הבינה מי אני פעם אחת אמא שלי ביקרה אותה והיא שאלה מה שלום התינוקות אמא שלי לא הבינה על מה היא מדברת - כי לא אני ולא אחותי ילדנו אז היא התעקשה - איילת (אחותי ) ילדה בת וכלנית (אני ) ילדה בן אמא שלי הסבירה לה שעדיין לא ילדנו אבל היא התעקשה חודש לפני שהיא נפטרה אחותי ילדה בת וחודש אחרי שהיא נפטרה אני ילדתי בן כל כך כאב לי שהיא לא זכתה להיות בברית שלו...
 

פרומית1

New member
זו זכות שילדת בן לאחר שהיא נפטרה

כי אומרים כשבן נולד אז מתרפאה המשפחה,גם אני ילדתי בן לאחר חודש מסבתי וכולם התלהבו מאד אבל כשאימי נפטרה לקח הרבה זמן כמו איזה שנה וחצי עד שנולד בן ובאמת היה לנו גם יותר קשה נפשית אחרי כל מה שעברנו
 

פרומית1

New member
עונה

אני חוויתי מס' אובדנים אם זה פטירת שני סבים שלי וסבתא וכן פטירתה של אימי לאחר מחלה קשה וסבל רב שראינו מה שהיא סבלה התנחמנו שהיא כבר לא סובלת,ופטירת אח באופן פתאומי מדום לב שהשאיר אחריו ילדים קטנים ואלמנה אני לא מתחברת לכל מיני טקסים למינהם הם נראים לי מאד מגוחכים,גם לווויה עם הרבה הספדים לא מקובל במשפחתינו כי אנחנו מיד קוברים בלי להתעכב זה טוב לאבלים וטוב לנפטר,מספיק יש שבוע לדבר ולשמוע יש משהו בזה שמביאים ילד נוסף לאחר אובדן זה פשוט מרפא את המשפחה,ושמחים בתינוק,לפעמים נותנים את שם הנפטר ולפעמים בתוספת שם נוסף אם הוא צעיר או היה חולה או שהשם שלו כבר לא מקובל התנהגויות של החברה לא תמיד מקובלות-מה שצריך לעשות לאבד את היקר לו זה לשמוע ולהשתתף בצערו ומה שקורה זה שבאים כל מיני אנשים ומספרים את בעיותיהם מעייפים את האבלים,זה פשוט מצער ומתיש,אני גם נתקלתי בהתעלמות מוחלטת שהיא עוד יותר כואבת,מאז אני משתדלת להשתתף גם בצער ל"ע ועוד יותר בשמחות ומקסימום מרימה טלפון,אנשים מאד שמחים מזה טיפול מקצועי-יכול לעזור מאד,אני יד לאחר מכן פשוט יצאתי לעבוד רק לא ליהיות בבית,יכול ליהיות שאם הייתי מקבלת טיפול מקצועי זה היה שונה,אבל התאוששתי ב"ה שנשמע בשורות טובות
 
יקרה את למודת כאב../images/Emo204.gif

אני מבינה כל מילה שכתבת ומנסה להבין את ההתעלמות ממקום של קושי יש אנשים שאינם יודעים להביע שיתוף למרות שהם אכן חשים כך. חשבת על זה? תודנ לך.
 

פרומית1

New member
אני יודעת שיש התנהגויות מוזרות

ורובן מגיעות מחוסר טקט הגיע אחת מדודותיו של אבי לנחמו,לא הייתה מוכנה להיכנס ואבי שלא ישן מס' ימים ישן חזק,ולא רצינו להעירו והיא דיברה אלינו לא יפה,אפילו לא נפגענו,אין לנו קשר איתה ואני יודעת שמי שלא עובד על יחס תקין לאנשים גם בבגרותו לא יודע איך להתנהג לאימי ז"ל יש אחות תאומה ,ואחת המנחמות התקרבה בהלם שראתה אותה זענו על הכיסא בחוסר נוחות והיא שואלת בקול ,כאילו קמת לתחיה,זה היה נורא לכולנו אחת אחרת ישבה בצורה מאד לא מכובדת עם רגליים למעלה כי יש לה בעיות ברגליים והורידה נעליים,לא רצתה ללכת כשרצינו לאכול וללכת קצת לנוח,עד היום כשאני ואחותי רואות אותה אנחנו פשוט מגחכות לפני שבת ,כשהתחלנו לסדר את הבית מישהו הושיב מהר את האחים שלי לנחם והלך,צריך להבין שיש זמן מתאים יותר וזה רק הכי קיצוניים
 

KarinDi

New member
קראתי, הלכתי, חזרתי

כרגיל, נושא לא קל הבאת לנו כאן...מלבד אובדן סבים (סבתא מצד אחד וסבא מצד שני) בסביבות גיל 10, לא הכרתי את נושא האובדן מקרוב, עד לפני שנתיים, אז נפטר חמי. התהליך מסביב היה נוראי- לפני ואחרי, ועד היום אנחנו מלאים צלקות מהאירוע- ברמה אישית וברמה משפחתית. אני חושבת שלאנשים מסויימים הנצחה עוזרת. לאחרים העיסוק בפצע רק מכאיב יותר- מאוד אישי. לפעמים ההנצחה היא בריחה מהמקומות הקשים יותר. סבתא של בעלי רצתה לתרום מלגה לזכר בנה, בעוד אשתו ובנו מנישואיו השניים היו שקועים בחובות....בעיני זו התמודדות.....מוזרה. המשפחה של בעלי גם חוגגת יומולדת לאבי המשפחה שנפטר (עם עוגה, נרות וכל השאר). אבל, וזו גם התשובה לסעיף הבא- שאי אפשר לשפוט אדם אבל. מנסיוני, מאוד קל להגיד ומאוד קשה ליישם, אבל זו האמת. גם המנחמים מתמודדים, בצורה אחרת, עם האובדן, עם ההתקרבות אליו, עם התחושה שגם הם לא מחוסנים. לפעמים עם הפחדים הכי גדולים ... אז לפעמים צריך לסלוח גם על התנהגויות לא הולמות ולא הגיוניות... ואני בעד טיפול. באופן כללי.
 

maybesure

New member
אבל

במשפחתנו מתבטא בביקורים בבית הקברות לא רק ביום האזכרה. בשנתיים הראשונות למותו של אבי הלכנו אמי ואני כמעט כל שבוע. עכשיו בחורף פחות ובקיץ יותר כדי לשמור על הצמחים שבעציצים וגם הזדמנות להתיחד עם זכרו. טקסים אנחנו משתדלים שלא לערוך. לאף אחד במשפחה אין זיקה לדת ולכן טקסים דתיים עם הקראת קדיש לא מקובלים. הספיק לנו טקס קצרצר שהתחייב ביום הקבורה. אנחנו כן מקריאים דברים לזכרו ביום השנה. בשבעה היו בעיקר חברים קרובים של הורי שסיפרו להזכירו פרטים מעברם המשותף איתו, באזכרת השנה הראשונה הכינו מצגת לכבודו. בשנה השלישית כבר לא הזמנו לאזכרה, עשינו אותה בנוכחות המשפחה בלבד כ 5 אנשים. לי אישית הנצחה לא הייתה מקלה על האבדן. טיפול מקצועי בהחלט יכול לעזור - כמו בכל דכאון, בלי קשר לאם הנסיבות הן אבדן או לא.
 
אישי ../images/Emo204.gif

באמת המחשת עד כמה הכאב וההתמודדות הן ממקום כה אישי ומיוחד לכל אחד מאיתנו תודה לך.
 

פרומית1

New member
העיקר זה הזיכרון בלב,ולהזכיר שהם היו

ולקחת ממעשיהם הטובים לעתיד,אני נתקלתי במשפחות שכאשר מישהו נפטר הוא פשוט לא קיים יותר במה שהוא היה קודם אלא יהיה בתודעה כמשהו ארטילאי כאילו הוא מלאך,זה לא מקובל עליי ולא על משפחתי אנחנו מזכירים את הנפטרים ללא תוספות מעצבנות כמו ז"ל ויבדל לחיים טובים,כל התוספות האלו מרגיזות אותי,ופעם סיפרתי לאיזו שכנה על אימי (שהיתה אישה נפלאה ורגישה במיוחד לזולת) ובאה שכנה אחרת והתחילה לתקוף אותי על איך שאני מדברת,התחלתי להתעצבן,אמרתי לה שהיא לא מבינה כמה אימי חסרה לי ועל כל ילד שנולד וכל שמחה נוספת במשפחה מורחבת הכאב מתחדד,ואם היא לא מעוניינת לשמוע היא יכולה ללכת,רק לא לתקוף אותי אנחנו גם עושים סעודות באזכרות ומספרים עליהם,יש מתנגדים לכל הדברים האלו כמו בעלי ,אבל אנחנו עושים את זה למענינו ואז אנחנו מדברים עליהם,כי באותו היום קשה לעשות משהו אחר
 

אתי כק

New member
אובדן../images/Emo16.gif../images/Emo16.gif

חוויתי בחיי כמה אובדנים ,לפני 30 שנה איבדתי את אמי שהיתה חברתי הטובה ביותרואהבתי הגדולה ,לאחר מותה הקושי היה גדול אך לי כבר הייתה משפחה משלי והכאב לאט לאט התפוגג ונשארו הזיכרונות והגעגועים, שנים ארוכת לאחר מכן איבדתי את אבי ,ונוכחתי לדעת שהחיים ממשיכים על אף הקושי הרב והגעגועים הקשים ,במיוחד בימי חג ,ובשמחות המשפחתיות, אנחנו עושים אזכרה מצומצמת כל שנה בבית הכנסת להורים לכל אחד בתאריך פטירתו. בשנה האחרונה חוויתי אובדן קשה מנשוא ואני מרגישה שאני נמצאת במין סיוט מתמשך ,אבדתי את בני הקטן החייל ,ברגע אחד ללא שום הכנה ללא שום הרגשה , והכאב גדול מנשוא ,כל יום הוא התמודדות חדשה עם האובדן ,מלחמה עם הפחדים ,החששות ,לדעת שלא אראה את בני עוד לעולם ,מחשבה זאת מוציאה אותי משלוותי ,ויש ימים שאיני יכולה לדבר ולשתף בריגשותי , במשך השנה הנצחנו את מאור שלנו בכמה וכמה דרכים ,ראשית בטקס בצופים בו היה מרכז לפני הגיוס,ביום הזיכרון לחללי צה''ל בשנה שעברה התחלנו מסורת שכל חבריו של בני יגיעו אלינו הביתה לאחר הטקס הרשמי בבית העלמין.ביום הולדתו של בני התחלנו במסורת שאני מקווה שתימשך שנים רבות ,טורניר כדורגל על שם בני בהשתתפות כל חבריו ,מהצופים ,צבא,תיכון,ושכונה,טורניר שהיה הצלחה גדולה וימשיך כל עוד נוכל ויהיו משתתפים ,בני מאוד אהב לשחק כדורגל אחת האהבות הגדולות שלו, הכנו חולצות ,מחזיקי מפתחות ,וגביעים ,והכל היה באווירה מיוחדת מאוד. ועוד הנה וכהנה דרכי הנצחה בבית הכנסת ,בבסיס של בני .לתמהוני הגדול גילתי כישרון כתיבה נעים והתחלתי לכתוב יומן וגם שירים לבני ,אחד השירים אף הולחן ןהוקלט והושמע בטקס האזכרה הראשון לבני . אני מרבה לשוחח על מאורי ולספר עליו ,להראות תמונות ,תעודות ,מכתבים ,השיתוף עושה לי טוב ואני מרגישה שאני מחייה את ילדי שלי. מנסיוני אין השלמה עם אובדן ,כשאיבדתי את הורי המשכתי את חיי למרות הקושי כי ידעתי על אף גילה הצעיר של אימי במותה כי זו דרכו של עולם ,תמיד יש את הגעגועים, כיום אחרי איבוד בני אני יודעת שאין נחמה והתהום נפערת בכל יום . בחתימה שלי תמצאו קישורים לאתרים לזכרו של בני שפתחנו כחלק מההנצחה.
 
אתי יקרה../images/Emo24.gif

אני זוכרת את הסיפור שלך וכבר הייתי באתר לזכרו.
אין לי מילים לתאר את תחושת האמפתיה שאני חשה כלפייך למקרא מילים אלו. אין אובדן גדול ממה שאת חווה כל רגע
נותר לי לחבק
ולהודות על השיתוף ממקום כה אישי. תודה לך חזקי ואמצי.
 
למעלה