../images/Emo204.gifמשפחה- ערך עליון../images/Emo204.gif
זה לא היה בלתי צפוי.... כאשר נכנסים לחדר ניתוח יודעים כיצד נכנסים הממצאים שמניעים את מיטת החולי לעבר סכין המנתח ברורים, ידועים ומשכנעים... האופציה האחרונה היא התערבות כירורגית. כך גם היה הפעם. בדיקת שיגרה במכון הובילה את ר' היישר לחדר מיון! אפילו לא התאפשר לו תחנת ביניים בבית. הבן בטיול הגדול בחו"ל... האישה בעבודה. ג' אשתו הגיעה ישירות למיון ומשם החלו במסלול לאשפוז בדרך לבדיקות התוצאה לא הותירה כל ספק ניתוח הוא הפתרון. אלא שעם הימים חברה הבחנה רפואית נוספת. הניתוח הראשון הפך להיות משני, גם כשהוא ניתוח ענק בפני עצמו. החלטת וועדה משולבת קבעה: שני צוותים לשני ניתוחים זה אחר זה. 8-9 שעות ביום אחד. וכך היה. ר הוכנס לחדר ניתוח. ג' נשלחה הביתה. כולנו החזקנו אצבעות.. בערב ששבנו ג' ואני לטיפול נמרץ הוא היה מחובר, נושם ואנו יצאנו רגועות לקפה של אחיות. הבקר למחרת היה מלא באופוריה גם בחצי גוף תפרים (שתי רגליים, חזה , צוואר), מצב הרוח לא בישר על הבאות. השעות נקפו והסיבוך ארב מאחרי אותה דלת. זה בא. משהו שלא היה בלתי צפוי חֶרֶב לנו את חדוות היום והפיל עלינו משהו חדש ורע! כל רגע שעבר הדאיג יותר. סימפטומים חדשים נוספו בזה אחר זה. מרוץ בדיקות יצא לדרך... הרופא הראשי עבר שזו תופעה של שבץ מוחי! הוצפנו בדאגה. לא רק על החולה, אלא גם עם ג' אחותנו. היא הסועדת היחידה את מיטת חוליו של בעלה (הבן הצעיר בחו") וכולנו האחים מגויסים למענה. כל יום שעובר, מביא הבטחה. זה בדיוק הרגע שאנו מייחלים לו. שתבוא כבר ה"עצירה". שהתהליך יפסק. שתתחיל ההבראה. שיתחיל השיקום. אתמול זה אכן קרה אתמול נתבשרנו שהשבץ המוחי נעצר! העומס הפיזי והרגשי נתן את אותותיו. חוויתי את ג' מתפרקת... אתמול כאשר התייצבתי עם שחר במחלקה נתתי הוראה:
"את יוצאת מכאן לקניון לשעתיים שלש ושלא תעיזי לשוב ללא שקיות". את חייבת לשנות אוירה, לראות שמש, לפגוש אנשים
ג' היתה מאושרת חיבקה אותי חיבוק ענק ויצאה לשלש שעות. בשובה עם השקיות זכיתי (לעוד)לחיבוק גדול
והאמת החיבוק הכי גדול היה
החיוך שהיה על פניה..... התרגשתי מאוד. הבוקר יום שני 7.2.11 יש לר' יומולדת נכונה לו דרך ארוכה מגויסים לצד אחותנו כולנו איתה ואיתו.