יוצאים מאזור הנוחות
- בכי

../images/Emo204.gifיוצאים מאזור הנוחות../images/Emo204.gif - בכי ../images/Emo204.gif

כשהייתי ילדה סירבתי מכל וכל לאפשר למשהו מחברי לראות אותי בוכה. האמנתי שלבכות זו חולשה!
הבנים בקבוצה (כך קראו לזה במושב) השתוקקו לראות אותי בוכה ולפעמים אף הפעילו שיטות כדי להכאיב או להציק לי כדי שאספק להם את הסקרנות ואבכה. ואני לא נשברתי!
האגו שלי פשוט לא אפשר לי להראות שאני חלשה. מאז בגרתי והבנתי שהבכי הוא הרבה יותר מצורך...
מה בעצם יש בהן, בטיפות הקטנות והמלוחות שזולגות על פנינו ברגעי צער או צחוק, שמשחרר, מנקה ומטהר אותנו? זה ייגמר בבכי, וטוב שכך... אין כמו הדמעות כדי לציין עבורנו חיבור פנימי עמוק ורגיש.
אנו יודעים בתוכנו כי בכי מעיד על אמירה המגיעה עמוק מבפנים. ואף על פי כן – הבכי הוא תופעה קונפליקטואלית לאדם המשתדל בכל כוחו שלא לבטא את בכיו מחד ולחברה המוצאת עצמה מובכת, מוטרדת מבכיו של אדם אחר מאידך.
הבכי הוא תופעה אנושית, ולכן אפשר להניח כי היא מחייבת המציאות, ממש כמו הנשימה. כן. לבכי תפקידים החשובים והנטייה הרחבה להדחיק אותו או לבקר אותו יוצרת תופעות לוואי לגוף ולנפש.
לבכי יש שני תפקידים עיקריים – שחרור מתחים והעברת מסרים. הבכי מבטא רגשות ולכן יש לו השפעה רגשית חזקה על האחר. לעתים נעשה בבכי שימוש כמניפולציה שנועדה להשיג דבר מה. אם האדם האחר אינו נרתע מרגשות הוא יוכל להקשיב לבכי של השני ולא לבקר אותו.
יש מספר סיבות לרתיעה מרגשות ומבכי: חינוך להישגיות וחינוך שאינו מכבד רגשות – "תפסיק לבכות כמו ילד קטן.." והתוצאה - רבים מאיתנו (גברים יותר מנשים) גדלים עם קושי לבכות, מסיבות אלו אנו מתקשים גם להגיב לבכי של האחר, מבקרים אותו על הבכי, נותנים לו עצות במקום להקשיב לצערו. כאשר בעצם הדבר הנכון לעשות כאשר אדם אחר בוכה הוא פשוט להקשיב. ולהקשיב פירושו קודם כל – לשתוק.
צריך לסמוך על כך שהאדם שממול ידע בד"כ לצאת בעצמו ממצבו. אך הוא חייב לפרוק קודם לכן את הכאב והוא עושה זאת מולנו. אם נדבר במקום להקשיב לא ניתן לו מקום לעצמו וכך לא נאפשר לו להיעזר בנו כדי לפרוק את צערו. חברים
מה אתם אומרים: מותר/אסור לבכות?
איך אתם מתייחסים לדמעות של עצמכם?
האם קל לכם לבכות? (פיזית ורגשית)?
איך אתם מגיבים לבכיו של אדם קרוב - חבר/ה, איש משפחה.
היש בעיניכם הבדל בין דמעות אישה לדמעות של גבר?
מה דעתכם על גברים שבוכים?
האם בכי של אישה מפעיל מניפולאציה על זולתה? על גבר?
מוכנים לשתף, להוסיף להאיר? תודה תפו
 

נירהמ1

New member
תפו - נכון שזו תכונה אנושית - אבל אומרים...

שגם תנינות בוכות - הן "מזילות דמעות תנין". גם הן אנושיות?
לא חושבת שזו הפגנת חולשה לבכות. עם זאת, יש כל מיני סוגים של בכי: בכי של צער, עצב, בכי של אושר ושמחה - זה חזק יותר מאיתנו. גם אם אנחנו לא רוצים להפגין חולשה, הן באות לבסוף, אם אנחנו לבד, או נמצאים בחברה.
 
../images/Emo204.gifנקודת המבט היא אישית

בעבר חשתי שזו חולשה היום אני ממש לא מרגישה כך. אם יש לי צורך לבכות. אני אכן בוכה. תודה
 

נירהמ1

New member
ועוד דבר - גם אני ראיתי זאת פעם כחולשה

במיוחד בילדותי. לא יכולתי לבכות ליד ילדים אחרים (למרות שהם עשו כמיטב יכולתם). גם היום אני לא רגשנית במיוחד. זה קורה לי לעתים רחוקות, אבל זה קורה גם לי.
 

KarinDi

New member
איזה נושא לפתוח בו את השבוע...

מאוד הזדהיתי עם ההתחלה, על הילדים שניסו לגרום לך לבכות...אבל אצלי זה לא עבר :)
מה אתם אומרים: מותר/אסור לבכות? ברמה ההגיונית ברור שמותר, מבחינה רגשית קשה לי עם זה
איך אתם מתייחסים לדמעות של עצמכם? מסתירה ונמנעת ככל האפשר. בעלי הוא בערך האדם היחיד שרשאי לראות אותי בוכה...
האם קל לכם לבכות? (פיזית ורגשית)? ממש לא. אני בנאדם מאוד הגיוני ולעיתים נדירות הרגש משתלט. יש תקופות שבוכה יותר בקלות, אבל עדיין, רק לכרית...
איך אתם מגיבים לבכיו של אדם קרוב - חבר/ה, איש משפחה. גם בזה נראה לי שאני לא כל כך טובה....אני בעיקר מנסה לגרום לו להפסיק...למרות שבמסגרת הלימודים אני מנסה ללמוד להכיל...
היש בעיניכם הבדל בין דמעות אישה לדמעות של גבר? לא נעים לי להודות בחלק החשוך שבמוחי, אבל אצלי כן...
מה דעתכם על גברים שבוכים? אני לא מסתדרת עם "הגבר החדש". אני אוהבת את הגבר שלי לא משקיע בלבוש, עם זיפים ובלי דמעות...עם זאת ראיתי את בעלי בוכה כמה פעמים וזה לא הרתיע אותי...אבל רק בגלל שזה הוא...
האם בכי של אישה מפעיל מניפולאציה על זולתה? על גבר? בכי באשר הוא, משפיע. הוא מפעיל מניפולציה רק אם זה בכוונה תחילה. בעלי ואני רבים מעט מאוד מאוד. בתחילת הקשר היה לנו ריב גדול והיו לו דמעות. האם זו מניפולציה? אני לא חושבת. אבל זה הפסיק את הריב. אני, כשאני לא מצליחה להבהיר לו כמה משהו מעיק עליי, בד"כ בוכה. לא כדי שהוא יעשה משהו, אבל לפעמים זה עוזר לו להבין...
מוכנים לשתף, להוסיף להאיר? אין לי הרבה מה להוסיף...רק שכולנו נבכה רק משמחה
 

ניריתי 1

New member
אני בוכה מכל פוו ../images/Emo7.gif

אני משתינה מהעיניים כל כך בקלות. אני מאוד רגישה. מאוד. וכל דבר יכול לגרום לי לבכות. לפעמים אני מראש מנסה לסכם עם עצמי "את לא תבכי" ! פפככככככ טוב שיש לי פנטזיות
יש סיטואציות בהן הייתי מעדיפה עיניים יבשות... זה לא תמיד מצליח לי. גברים שבוכים... ואני לא מדברת על גבר שכל היום בוכה ומתבכיין... בעיניי גבר שמביע רגשות זה מקסים ושובה לב. הכל עניין של מינון ואיזון כמובן. אפשר להשתמש בבכי כמניפולציה. מעולם לא עשיתי זאת. אבל לבכי יש אפקט כזה... מי שבוכה נתפס כפגיע / פגוע ... כשבוכים לידי זה בהחלט מעורר אצלי רצון לתמוך, לעזור, לעודד, לנחם ... אני בעיקר מקשיבה למה שיש לבוכה להגיד. אני חושבת שטוב לבכות. זה משחרר. זה פורקן. זה צורך. זה טבעי. זה אנושי.
 
../images/Emo96.gifמסכימה. אין כללים לבכי.

אני קוראת בין לבין כאן בפינה ובאותה פינה גם בפורם אחר מידה של שיפוטיות כלפי הבכי. (מאנשים שהגיבו) אני מתקשה להסכים עם השיפוטיות. אהבתי את שכתבת. גם אני מרגישה נח לבכות כאשר כואב לי. בעיקר רגשית. תודה
 

gines

New member
אוכל לומר רק את זה

ראיתי פעם בסרט "עיר של מלאכים״ ציטוט לבכי. הם אמרו שם שבכי קורה כשהגוף כבר כל כך מלא ברגש אותו אנו חשים-שאינו יכול יותר להכילו ולכן אנו בוכים.(כדי להוציאו החוצה ו״להתרוקן״ קצת...) הסבר מדהים בעיני שלקחתי לחיים.
 

recordion

New member
בכי

את הבן שלי היה צריך ללמד לבכות. הוא התחיל את חייו במוסד, שם לא נבנה הקישור של צורך=>בכי=>קבלת טיפול שתינוק שגדל בבית לומד מיומו הראשון. שם נתנו טיפול לפי מערכת זמנים, וביניהם פשוט לא זמן לתת לילד בוכה טיפול. כמו שהוא לא למד לחייך, הוא לא למד לבכות. גם כשלא נוח. גם כשכואב. אז בבית הוא נכנס תחת שולחן הסלון, הרים את הראש ודפק אותו בשולחן. תינוק אחר בן שנה וחודש היה מתחיל מייד בבכי נוראי מהכאב. וזה? יצא החוצה על ארבע בלי להשמיע קול והסתכל על פני המבועתות בלי להבין. כשמזכירים בכי, המחשבה הראשונה שלי חוזרת לימים הראשונים שלנו יחד. לא, בכי בשבילי אינו מראה על חוזק מיוחד ולא על שליטה עצמית. בכי הוא אמצעי להביע קושי. אמצעי לגיטימי לא פחות מאחרים לעשות זאת. ובכלל הבעת קושי אינה דבר המוריד מערכו של אדם. "אינני בוכה אף פעם גיבור אני לא בכיין אך למה אמא למה בוכות הדמעות בעצמן" זוכרים את נורית, הביצ'ית, שאכלה תפוח, זרקה את הפרח והלכה לשחק עם ילד אחר? דני באמת צריך להיות גיבור ולא לבכות כשמעליבים אותו ככה? לא לדעתי. אני מפרידה בין לדמוע ובין לבכות. לדמוע אפשר מסיטואציה מרגשת, או ממצב שמתישב על הרגשות. לבכות ממש זה משהו יותר פרטי, בדרך כלל. בכיה כזאת אני משתדלת לא לבצע בנוכחות אחרים. אבל אם יוצא - אז יוצא. מה לעשות. אין לי בעיה לדמוע. קורה לי גם מקטע מרגש בסרט או ספר, כשהילדים שלי עושים משהו מרגש אותי. גם בכי של ממש יכול לצאת לי בלי הרבה בעיות. כשהילדים היו קטנים השתדלתי לא לדמוע ובטח לא לבכות בנוכחותם, כדי לא להבהיל אותם. כשגדלו קצת זה פחות הפריע לי. אני לא רואה הבדל בין דמעות אשה לדמעות גבר, אם כי אצלם זה קורה הרבה פחות. כשמישהו בוכה זה גורם לי לרצות לנחם. לחבק, להתקרב. בכי מניפולטיבי אני מכירה מהבת שלי. היא התחילה את חייה בתנאים דומים לשל הבן, אבל בעוד סגנון השרידה שלו היה "אהיה נחמד, ואולי אקבל עוד קצת", הסגנון שלה היה "מה שלא בא בכוח יבוא ביותר כוח". היא ידעה לבכות ולצרוח, ולהשיג בכך מעבר למה ש"הגיע" לה לפי תכנית העבודה של בית הילדים שלה. והיא כמובן המשיכה את זה בבית, וממשיכה גם עד היום. אז אצלה יש בכי מניפולטיבי, כדרך להשיג תוצאות ומהר. מאחר שאני מכירה את התופעה, זה לא תמיד מצליח לה. לפחות לא כאשר ברור על פניו שלא התרחש אסון או תאונת פציעה אלא משהו שאחרי הסערה תמצא לו פתרון בלי בעיה. הרי אין מה לעשות כאשר הבכי נובע מכך שהיום יום שלישי ולא יום חמישי, או מכך שאחיה, מה לעשות, תמיד יהיה גדול ממנה?
 
../images/Emo204.gifריתקת אותי../images/Emo2.gif

המענה שלך כל כך טעון ומלא רגש וכתבת אותו בכזו פתיחות...... מחבקת
אומר ולא אוסיף! תודה
 
רגשת אותי והעלית בי זיכרונות

עבדתי בבית ילדים ראיתי את המצבים שאת מתארת, רופא נרולוגית עשתה מחקר לגבי שינה של ילדים וכאחת מקבוצות המחקר היו ילדי מוסד ,הסתבר שילדים אלה ישנים יותר טוב בלילה לא קמים ולא בוכים, כנראה מגיל צעיר הבינו שאין מענה לצורך הזה ..אם זה טוב או לא המחקר לא בדק. ביתי שגדלה ביה"ח עד גיל מבוגר,והייתה אצל מספר משפחות לפני הגיעה אלי בגיל רבע לארבע למדה שאסור לבכות ,אסור להיות עצובים ..חיה עם מסכה מחייכת. כחודשים לאחר הגעתה אלי צירה ילדה בכיסא גלגלים צבעונית עם פה גדול אדום ולב שחור במרכז החזה .כששאלתי אותה למה סיפרה שהילדה נכה ,עיוורת וחרשת אבל אם רוצה שייאהבו אותה חיבת להיות שמחה. ואני ..דומעת בקלות מכל דבר .. כשמחה בוכה ... כשעצוב לי בוכה כשמתרגשת העיניים לא נשארות יבשות וכשצוחקת צוחקת עד דמעות .. רק פעם אחת לא הצלחתי לבכות, הלב כאב ונשארתי בלי דמעה ,בהלוויה של אהובי ..בכיתי לפני בכיתי אחרי אבל שם חבקתי את ילדי ועמדתי כסלע ללא דמעות ...בכהות חושים ..שלשונות רעות פרשו כאדישות ..
 

recordion

New member
אם יש דבר שגודש לי את העינים

זה ילד שעבר כל כך הרבה בגיל צעיר כל כך. אז אחרי שקינחתי את האף, אני מוכרחה להגיד משהו נוסף על הצורך הזה להראות פנים שמחים על מנת שיאהבו אותך. אלו הילדים שהכי קשה להם להאמין שהגיעו לנמל הבית ויאהבו אותם ולא משנה מה יקרה. רק כאשר הם מגלים שמותר לא להיות תמיד טובים את יודעת שהצלחת להגיע אליהם. וגם אז, כל נפילה יכולה להרוס את מבנה האמון הרעוע שהקימו. קשה לבכות בלוויה של אדם אהוב. הטקס, הקהל, כל מה שקורה. זה אמור לעזור להבין את הסופיות, אבל לא בהכרח עושה את העבודה. כשאבי נפטר כמעט לא היתה לנו שבעה, כי הוא נקבר יום לפני ראש השנה. אנחנו מגיעים די הרבה לבקר אותו ושם אני לא בוכה. עדיין כשאני נזכרת בו, וזה קורה הרבה, אני משלימה את הדמעות שלא עלו אז.
 
את צודקת

ואכן הבת שלי עברה איתנו הרבה שלבים מהאנשים שמטפלים בה הפכנו להורים וכשהבינה שאנו הורה רק אז הצליחה להוריד מסכה בחברתנו, עדיין המסכה משמשת אותה בהרבה מאד מצבים.
 

Natiie

New member
ואני דומעת...

כבר רק מלקרוא את דבריך. מרגש, נו מה אני אעשה... בכלל ילדים זה דבר מרגש וגם הגוזל שלי לא מעט גורם לי לדמוע, לרוב מאושר, אבל לעיתים נדירות מאוד כשהוא לא רגוע מדי, אני בוכה יחד איתו כי מרגישה חסרת עונים שלא יודעת איך להרגיע ומה מפריע לו. הרבה פעמים אני דומעת מהתרגשות ואושר כשאני מביטה עליו וחושבת: "זה באמת שלי?! איזה מעשה טוב עשיתי בחיי שזכיתי לאוצר כזה?". מהתרגשות אני בוכה המון. סרט מרגש? מילים מרגשות בשיר? סיפור חיים מרגש? נוף מרגש? מעשה טוב מרגש? מיד בוכה. מכאב אישי - פחות. כשאני בוכה מכאב אישי אני נוטה יותר לרחם על עצמי ולכן לבכות עוד יותר, וזה גורם לי לא לחשוב צלול ובהגיון. בוכה תוך שנייה מהעלבה/פגיעה לא מוצדקת. מספיק שירימו עלי קול לא בצדק ואני כבר לא מצליחה להחזיק דמעות גם אם זה יהיה מול אלף איש. אפילו טון הדיבור או מבט יכולים להכניס אותי לבכי כשמביטים עלי בכעס. ואם אני בוכה תוך כדי ריב/וויכוח קולני עם מישהו, אזי זה רק מתוך אין מוצא, כאמצעי אחרון להביע את עצמי. יותר זה קורה לי כשאני מתחילה להרגיש שאני מדברת לאוזנים ערלות. בכי מהרגשת אפיסת כוחות, משהו כזה... בעיניי בכי זה אמצעי להביע את עצמי כשהמילים לא מספיקות. או כשההתרגשות ממלאה את כל חלל הנפש וכבר אין לה מקום ולכן היא פורצת החוצה בדרך כזאת או אחרת. נטי
 

bali

New member
מנהל
../images/Emo7.gif ים של דמעות...

מה אתם אומרים: מותר/אסור לבכות? - זה לא עניין של מותר או אסור אבל זה טוב ורצוי לבכות, וזה בעיקר טבעי לבכות... איך אתם מתייחסים לדמעות של עצמכם? - אני בוכה כמעט מכל דבר ואני מקבלת את הדמעות באהבה בד"כ. לפעמים הייתי מעדיפה לשמור אותן לעצמי אבל זה לא ממש הולך לי גם כשמנסה. זה חלק ממני ומהעוצמות שלי. אי אפשר להילחם בזה. האם קל לכם לבכות? (פיזית ורגשית)? מאד מאד קל. קורה כמעט ללא שליטה אצלי. מהמון דברים. איך אתם מגיבים לבכיו של אדם קרוב - חבר/ה, איש משפחה - מחבקת ומבהירה שאני פה להקשיב ולחבק ולעזור אם יכולה. היש בעיניכם הבדל בין דמעות אישה לדמעות של גבר? בעיניי לא צריך להיות הבדל אבל בחברה בכי נתפס כחולשה לכן "גברים אינם בוכים" או "גברים בוכים בלילה". לדעתי זו שטות וחבל שהם לא מביעים יותר רגשות... בכי הוא סוג של הבעה כזו. מה דעתכם על גברים שבוכים? שהם בני אדם נורמלים! הללויה! האם בכי של אישה מפעיל מניפולאציה על זולתה? על גבר? בכי יכול להיות מניפולטיבי אם רוצים... לא משנה אם של אישה או גבר ועל מי הוא מופעל... לא אוהבת בכי כזה ומריחה אותו מקילומטרים.
 
../images/Emo204.gifכל כך מסכימה עם תחושתך

"מריחה אותו מקילומטרים....." כתבת..... אכן בכי מניפולטיבי ניכר מבלי שיש צורך להסביר במילים תחושות הבטן מאפשרות לדעת. תודה
 
למעלה