שלב ההצבעות בתחרות מתחיל

[כמו פרפר לאש]

לשאוב!

אין ספור פעמים בתפקידי בצבא שמעתי את הביטוי "תשאבו כוחות בסופ"ש". לאחר 6 שנים בצבא, מתוכם 4 בקבע. בתפקידי שטח - פיקוד, הדרכה ומבצעים. הייתי רוצה להשתמש בביטוי הזה, אך לשנות אותו מעט: "תשאבו את הלחץ, הסטרס. את הרצון לרצות, להוכיח. את התחרות התמידית, את הדאגה הבלתי פוסקת לחיילים, לקידום. את המשימות, הפערים, הבלת"מים, הניווטים. את הקפאין, המשמרות, הלילות הלבנים. את הישיבות והדיונים, התקציבים, המטווחים... את הקור/ החום, את החול המדברי, והאבק. את הזמן." זה מה שהייתי רוצה לשאוב מהחיים שלי- לא לתמיד, רק לסופי השבוע. לנקות את הראש... הלוואי והיה אפשר. אבל כנראה שזה תמיד ישאר. גם בזמן הפנוי. וכנראה שעם כל הרצון לשאוב את זה מחיי - בזה בחרתי. ואני גאה על כך.

 

[תמרה 448]

הייתי שואבת את חיי

אם אפשר היה להחליט לא להיוולד בכלל.

 

[יהודיתעדנה]

הייתי שואבת מחיי את הכעס,

המרירות והבדידות האיומים שמציפים אותי שוב ושוב.

 

[saritp3]

אוי, יש לי המון דברים שהייתי שואבת ממני

אז הדבר הראשון והעיקרי הייתי שואבת ממני את הגעגועים המטורפים שיש לי לסבא שלי, אני כל כך מתגעגעת אליו, חודש הבא ימלאו כבר 18 שנים לפטירתו אך כל יום שעובר זה קשה יותר. מעבר לכך הייתי שואבת את ההתמודדות עם גיל ההתבגרות עם ביתי הבכורה, אבל את זה נראה לי אף שואב אבק לא יצליח לשאוב,חחח עוד הייתי שואבת ממני את הכעסים שיש לי כלפי אימי בהצלחה לכולם

 

[Eliana N]

לשאוב את אחד הזכרונות שקשים לי עד היום...

אם היו לוקחים ממני את הזכרון שחוויתי על עצמי, אהבה גדולה שכמעט הסתיימה בטרגדיה ,הייתי מאוד שמחה, אך כל יום מחיי אני חייה את זה. למרות שהיום אני הרבה יותר חזקה, עד היום אני לא מבינה איך בן אדם שאוהב, יכול לומר שהוא אוהב כאשר הוא מרביץ לך, את כלה טריה, בת 19 שכל חלומך היה ללבוש לבן, מתאהבת עד קלות נשמתך בבחור שנראה שמחזיר לך אהבה, אתם יוצאים כמו זוג נורמטיבי, קובעים תאריך ושם הכל מתחיל, באותו תאריך, ואת מאשימה את עצמך, למה לא ספרת, למה לא בקשת עזרה, הרי זה התחיל רגע לפני שחתמת על החיים שלך ומעכשיו את שייכת לו. לאחר החתונה שום דבר לא השתפר, הכל נהיה הרבה יותר גרוע, מצאתי את עצמי, ילדה בת 19 בוכה בלילות, כבר מגיל 18 התחלתי לעבוד כאחות, ובמשמרות לילה כשלא היה אף אחד יכלתי לבכות, בחדר אחיות כשאף אחד לא רואה ויש לי דקה אחת לדמוע. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, כאשר הוא היה אומר שככה מחנכים נשים, וזה מאהבה, הייתי מבולבלת. אך התחלתי להבין שאני לא יכולה להמשיך ככה, זו לא הדרך שמוכרת לי. תפסתי את עצמי בידיים ועשיתי צעד ,פתחתי תיק גירושין, למרות הפחד להישאר לבד והפחד שאולי ואני אשמה בהכל ואולי אני זו שגורמת לו להרביץ לי כי אני עושה משהו לא בסדר. גט הוא לא רצה לתת לי , אלא רק בתנאי שהוא יקח את כל הרכוש המשותף. הסכמתי, אמא שלי אמרה לי את תרויחי את מה שהוא לקח, זה חומרי, את יכולה להתחיל מהתחלה. ויתרתי על הכל. יום למחרת שהוא עזב, מצאתי את עצמי לבד בחדר ריק, קירות לבנים. ארון ריק ומאוורר. בוכה מכאב ומפחד שאני לבד. מה אני עושה מכאן, לא היה לי מושג. המשכתי בחיי ועם הזמן הכרתי אדם נפלא, שהיום הוא בעלי, אני חושבת שמלמעלה שלחו אותו לשמור עלי, לא יכלתי לבקש יותר. אני נשואה פעם שניה באושר והפעם לכל החיים מוסיפה סרטון שהוקלט כשלוש שנים לאחר המקרה. http://www.flix.co.il/tapuz/showVideo.asp?m=1538734

 

[אריאלה פיקסלר אלון]

אליענה, את בחורה מדהימה

ראיתי את כל הפליקסים שלך ופשוט בכיתי. אבל את בחורה אמיצה והלוואי , הלוואי, הלוואי שתמיד יהיה לך טוב. הרע כבר מאחוריך. את אדם מעורר השראה. הייתי רוצה לכתוב עליך , אם תרצי- צרי עמי קשר. את פשוט מדהימה. כל כך יפה וכל כך שברירית ויחד עם זאת מלאת עצמה וכוח. תבורכי !

 

[הרואה שאינה נראית]

אריאלה חייבת לומר שהוצאת לי את המילים מהפה

ולך אליענה אני רק אאחל את הכי טוב שרק אפשר לבקש כי מגיע לך.

 

[אריאלה פיקסלר אלון]

../images/Emo24.gif

 

[digger]

../images/Emo45.gif

 

[סנדייז]

../images/Emo45.gifאת בחורה אמיצה שימשיך להיות טוב

 

[הרואה שאינה נראית]

../images/Emo45.gif

 

[polinomialy]

../images/Emo45.gif

 

[תיתי א]

../images/Emo45.gif

 

[מימי יש רק אחת]

../images/Emo45.gif

 

[שמיים26]

../images/Emo45.gif

 

[לימ של עמית ועומר]

../images/Emo45.gifמצביעה לאליענה

 

[גלשי]

../images/Emo45.gif ריגשת מאד. שיהיה לך רק טוב.

 

[raya]

../images/Emo45.gif ../images/Emo45.gif ריגשת אותי עם הסיפור והסרטון

 

[ממודיעין]

../images/Emo41.gif לו רק יכולתי...

הייתי רוצה לשאוב/ למחוק את רגשות האשם והאכזבה על הלידה המוקדמת של ביתי הקטנה ואת כול מה שסובב סביב הנושא הזה. הרגשתי לא טוב ולכאורה היו סימנים מוקדמים, אבל לא הייתי מספיק אסרטיבית לדרוש בדיקות מקיפות

, לא הקשבתי מספיק לגוף שלי והתנהלתי כרגיל... ילדתי בשבוע 28 בניתוח חירום פגית קטנטנה, בלי שום הכנה למה שעוד צפוי לנו. עברנו ביחד כמעט חודשיים סיוטיים בפגיה וזה נראה אז כמו נצח....... 8 שבועות של בכיות, כאב, צפצופי מוניטור, זונדה, ריצות, שאיבות, בדיקות, דו"חות רפואיים, טירוף, בלבול, סערת רגשות, היסטריה, לחץ, לב שנשבר כל פעם שצריך לעזוב את הפיצית הקטנה וחסרת האונים הזו לבדה........והמון המון אכזבה מאנשים מסויימים שלא היו שם בשבילנו כשהיינו צריכים. זו פעם ראשונה שאני נחשפת ככה....

באושר גדול

ומלאי חששות זכינו להשתחרר מביה"ח ולהגיע הביתה עם הפיצית כמשפחה בהרכב מלא. היום הקטנטונת שלנו

כבר בת שנתיים + מתפתחת ב"ה בהתאם לגילה ובריאה

ואנחנו כל יום מודים מחדש על הנס הפרטי והלא יאומן שלנו. מודים על הלא מובן מאליו בכלל. ולמרות הכול, בלב תמיד ישארו הכאב ורגשות האשם של מה היה אילו...

 

[Shemes P]

../images/Emo45.gif ../images/Emo24.gif