יוצאים מאזור הנוחות - הערצה

[תפו ופוזה]

../images/Emo20.gif

 

[recordion]

הערצה

גם אני עברתי תקופה כזאת. מושא ההערצה אז היה מייק בראנט. ראיתי אותו בהופעה כשהגיע לארץ אחרי שהתפרסם. היו לי כל עיתוני להיטון עם הסיפורים עליו, וכמובן הקלטות פיראטיות לטייפ ואת התקליט. העניין עבר לי אחרי שהוא התאבד, וזה קרה די מהר. כמה שזה נראה לא שייך, הערצה בגיל ההתבגרות עונה גם על צורך חברתי - להיות כמו כולם. כולם מעריצים מישהו? אז גם אני אעריץ. חבורות המעריצות הממתינות מחוץ לאולם כדי לצווח בבוא המוערץ(צת) נתרמות מהעמידה בחבורה הזאת, והחברותא מתדלקת את התגובה. הערצה של גיל ההתבגרות לטעמי היא שלב בחיים, כמון חבר דמיוני בגיל שלוש וכמו מרד בתלבושת האחידה של בית הספר. גרועה ממנה היא ההערצה למנהיגים, שמעוורת אותך מלראות את מגרעותיהם ומגבלותיהם של אנשים שיכולה להיות להם הרבה יותר השפעה על חיי כל האנשים. וזה לצערנו פחות עובר עם הגיל (ע"ע היטלר, מוסוליני).

 

[תפו ופוזה]

../images/Emo204.gifהאם רק בני נער מעריצים?

אני יודעת שקיים מועדון מעריצים לאלביס פרסלי לבואי ג'ורג' ...... מכיר יודע?

 

[recordion]

לא רק בני נוער

מושאי ההערצה משתנים, אבל יש אנשים שממשיכים להעריץ. על כל המשתמע.

 

[תפו ופוזה]

../images/Emo204.gifאני חושבת שמבוגרים יותר

יכולים לשלוט בהתנהלות שלהם במצב של הערצה. אני טועה?

 

[prizman]

טועה? אולי.

הערצה למנהיג רוחני כמו עובדיה יוסף או הלאי למה היא הערצה לכל דבר והיא נחלת מבוגרים בעיקר. אצל ילדים זה חינוך ולא הערצה ספונטנית. הערצת מאיר כהנא או רבין ומורשתו היא הערצה. יש הרבה דוגמאות להערצה אצל מבוגרים, גם של ביל גייטס.

 

[תפו ופוזה]

אני חושבת שחלק מהמקרים ../images/Emo204.gif

שהבאת זה יותר פנאטיות דתית שהיא מוקד סכנה כשלעצמו צא הוראה את איראן...... (לא רואה את ביל ג. באותה משבצת) אצל כהנא זה לא סבב סביב קנאות דתית בלבד. ואילו עובדיה יוסף, זה משהו דתי שורשי שאין לעמוד מולו. כבדי אמונה הציבו לעצמם אב רוחני (כמו גם הרב מילובאביץ ז"ל) אבל לא רואה בכך סוג של סכנה ואתה?

 

[prizman]

לא הבאתי

שום מקרה של פנאטיות דתית. כהנא היה גזען שבמקרה היה דתי, לא חסרים גזענים חילונים. הרבובדיה לא פנאט לדעתי. הדלאי למה, גייטס ורבין בטח ובטח שלא. גם לא ניסיתי להראות סכנה, היא לא קיימת לדעתי, נתתי דוגמאות לאנשים שמבוגרים מעריצים בלי שום שיפוט.

 

[mykal]

אני חושבת שיש הבדל בין הערצה

לבין הערכה. בהערצה התוצר הוא משפיע רק עלי ועל הוצאותי הולך להופעה, ואין לי מה אח"כ, שוב אשמע את השיר ועוד ועוד. בדמויות הציינת, אנשים מעריכים את החכמה, את דרך החיים, ושומעים להוראותיהם והצעותיהם. מתיעצים איתם, וגם משתפים את סביבתם ומנסים לשכנע בדרך.

 

[recordion]

גם נוער יכול לשלוט

ויש מבוגרים שלא מצטיינים בתחום. לפריזמן היו דוגמאות מצויינות. מה הכוונה בשליטה על עצמך במצב הערצה? שאתה מסוגל לתפקד בחיי היום יום בתחומים שלא קשורים למושא ההערצה? לרוב המעריצים נשארים חיים גם לצד ההערצה. מוציאים על ההערצה הרבה כסף? תלוי כמה ההורים מממנים להם. לא חושבת שיש הרבה בני נוער שמפסיקים ללמוד על מנת להרויח כסף שאותו הם מוציאים על מושאי ההערצה. יש את אלו שירוצו ויחפשו את המוערץ. נכון. גם פאפארצי עושים את זה. וגם כאן, צריך יכולת לעשות את זה - להיות במקום קרוב למוערץ ולקבל אישור להסתובב במקומות בהם הוא נמצא. הרוב מעריצים מרחוק, ובצורה יחסית מבוקרת. דווקא הערצת המבוגרים מסוכנת יותר, כי הם לא מפעילים ביקורת בקשר לתכנים שמפיץ מושא ההערצה, ולפעימים גם משקיעים בו כספים כשאין להם די לקיום איכות חיים.

 

[תפו ופוזה]

אני לא משווה בין מבוגרים לנער../images/Emo204.gif

כי מושא ההערצה שונה לרוב ואני בטוחה שזה בא ממקום שונה לגמרי. עניתי לפריזמן- קרא. פנאטיות מסוכנת מכל צד שלא נביט בה.

 

[wind22]

הערצה

האם ביטויי ההערצה פשטו ולבשו צורה עם השנים? האם ההתנהלות שלנו כמעריצים בצעירותנו, מקבילה לדור המעריצים של היום? (מתנהגים אותו דבר?)

מאמינה שלא הרבה השתנה, אבל כמובן עם התפתחות האבולוציה הדרכים נהיו יותר "אישיות" ויותר נועזות. האם רק בני הנוער מעריצים דמויות בתקשורת?

האמת, נראה לי שהערצה עיוורת שמורה לרוב לילדים ונוער. חבל... מתי הערצה היא חיובית ומתי שלילית?

הערצה בעיני היא שלילית תמיד, משהו במילה הזו מעורר בי תחושות לא חיוביות. ההתמסרות שגלומה בפועל הזה הוא מטופש בעיני. הערכה, הזדהות, ואהבה הן מילים הרבה יותר ראויות. היש לנו יכולת לשלוט במושאי ההערצה של ילדנו?

מאמינה שבחינוך נכון, כן. אני גדלתי כילדה לא "מעריצה". גם כשכל הכתה התעלפה בהופעה של מייקל ג'קסון אני הייתי בבית והרצתי דחקות עם אמא שלי

עד כמה אנו הבוגרים מחוסנים בפני הצורך להעריץ או להזדהות עם דמויות? מה זה עושה לנו?

הגיון בריא ושפוי מונע ממני מלהכניס את עצמי לעמדה הזו. אני כן יכולה לאהוב מאוד את יצירתו של אדם, להזדהות עם הבחירות האומנותיות שלו, ואפילו לקנות ספר שמקדש את פועלו (ציירים, צלמים וכו'). לגבי שחקנים וזמרים, אשמח מאוד לשמוע שירים, לראות סרטים ואפילו לרכוש דיסק או DVD. אבל, חייו הפרטיים של השחקן/זמר מעולם לא ענינו אותי מעבר לדפדוף מהיר במדור הרכילות בתחילת העיתון. בוחר/ת לשתף בסיפור אישי?

לסיכום, לא היתי נערה מעריצה ואני לא אדם בוגר שמעריץ. נראה כי הערצה טוטאלית מביאה רק אסון. לא עדיף לחנך את ילדינו כשווים ומסוגלים לכל? הערצה יוצרת ריחוק בין מושא ההערצה למעריץ. כאילו אותו נער לעולם לא יגיע ל"רמתו" של מושא ההערצה. חבל...

 

[תפו ופוזה]

../images/Emo204.gifאני מניחה מדברייך

שהמינוח הנכון לך, מביע בעצם את כל נקודת המבט. יש משהו קיצוני תלותי או סוגד במצב של הערצה. אבל שוב יש מינון לכל דבר

והערצה שבאה ממקום של האהבת המוזיקה (למשל אצל זמר) יכולה להיות סבירה וטובה כאשר זה חוצה את גבולות השפיות הנזק יכל להיות משמעותי. רוצה לבקר אולי גם כאן? http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1831278 תודה ענקית ריקי

 

[wind22]

אז למה אי אפשר

פשוט לאהוב ולהעריך את יצירתו ופועלו של יוצר? למה להעריץ? מה זה נותן חוץ מלגמד את עצמך מולו?

 

[תפו ופוזה]

בגילאים מסוימים קשה להם לעשות את האבחנה

 

[בלונד23]

הערצה

אפשר לומר שבנעוריי "הערצתי" את רוברט סמית מלהקת הקיור. ולמה במירכאות? כי אני לא באמת מעריצה עיוורת של אפאחד, אלא שחשבתי שהוא סוג של גאון שהצליח להעביר במילים ובמוסיקה את מה שהרגשתי בגיל ההתבגרות, במיוחד בתקליט DISINTEGRATION שאהבתי מכל. ובשטח האמנויות הפלסטיות הערצתי את ג'קסון פולוק. בעיני הערצה בריאה היא יותר לאהוב ולהעריך מישהו שבאמת נותן לחייך ערך מוסף, כמו למשל מוסיקה או ספר שאהבת ולימד אותך משהו על החיים, ולא איזו דמות פלסטיקית כמו אלילי הנוער של היום, שבעצם הם אפילו לא כותבים את השירים שלהם אלא רק מפגינים פרצוף יפה. הערצה לא בריאה היא הערצה עיוורת שיוצאת מגבולות הסביר, או הערצה של מישהו שאין לו תכונות נעלות רק בגלל שהוא "מפורסם".

 

[תפו ופוזה]

השאלה ../images/Emo204.gif

אם בני הנער עוצרים רגע שאול- מהי מהות ההערצה העיוורת שלהם. כי הם מעריצים בגלל הרצון להידמות.....

תודה.