הערצה
האם ביטויי ההערצה פשטו ולבשו צורה עם השנים? האם ההתנהלות שלנו כמעריצים בצעירותנו, מקבילה לדור המעריצים של היום? (מתנהגים אותו דבר?)
מאמינה שלא הרבה השתנה, אבל כמובן עם התפתחות האבולוציה הדרכים נהיו יותר "אישיות" ויותר נועזות. האם רק בני הנוער מעריצים דמויות בתקשורת?
האמת, נראה לי שהערצה עיוורת שמורה לרוב לילדים ונוער. חבל... מתי הערצה היא חיובית ומתי שלילית?
הערצה בעיני היא שלילית תמיד, משהו במילה הזו מעורר בי תחושות לא חיוביות. ההתמסרות שגלומה בפועל הזה הוא מטופש בעיני. הערכה, הזדהות, ואהבה הן מילים הרבה יותר ראויות. היש לנו יכולת לשלוט במושאי ההערצה של ילדנו?
מאמינה שבחינוך נכון, כן. אני גדלתי כילדה לא "מעריצה". גם כשכל הכתה התעלפה בהופעה של מייקל ג'קסון אני הייתי בבית והרצתי דחקות עם אמא שלי
עד כמה אנו הבוגרים מחוסנים בפני הצורך להעריץ או להזדהות עם דמויות? מה זה עושה לנו?
הגיון בריא ושפוי מונע ממני מלהכניס את עצמי לעמדה הזו. אני כן יכולה לאהוב מאוד את יצירתו של אדם, להזדהות עם הבחירות האומנותיות שלו, ואפילו לקנות ספר שמקדש את פועלו (ציירים, צלמים וכו'). לגבי שחקנים וזמרים, אשמח מאוד לשמוע שירים, לראות סרטים ואפילו לרכוש דיסק או DVD. אבל, חייו הפרטיים של השחקן/זמר מעולם לא ענינו אותי מעבר לדפדוף מהיר במדור הרכילות בתחילת העיתון. בוחר/ת לשתף בסיפור אישי?
לסיכום, לא היתי נערה מעריצה ואני לא אדם בוגר שמעריץ. נראה כי הערצה טוטאלית מביאה רק אסון. לא עדיף לחנך את ילדינו כשווים ומסוגלים לכל? הערצה יוצרת ריחוק בין מושא ההערצה למעריץ. כאילו אותו נער לעולם לא יגיע ל"רמתו" של מושא ההערצה. חבל...