הדרכה הורית ודוגמה אישית
איני רואה את מטרת ההדרכה ההורית, כי שההורים יחליטו על דרך אחת. אין כל בעיה אם ההורים חלוקים בדעתם. הילד ילמד שלכל אדם יש זכות לדעתו ושאנשים שונים זה מזה. החשוב הוא שההורים יכבדו אחד את דרכו של האחר. וזה מתחבר גם לנושא של דוגמה אישית - ילד שיראה את הוריו דנים בחילוקי הדעות בצורה מכבדת ומכובדת, ילמד שזו הדרך להגיב על חילוקי דעות. הילדים לוקחים דוגמה מההורים, לעיתים זה דוגמה איך כן לעשות דברים שונים ולעיתים - להיפך. אם, באחת הקבוצות שהנחתי, סיפרה שהיא היתה בבית שלה "כמו עבד" הכל היה מוטל עליה, לכן, היא לא מבקשת מהילדים לעזור בבית. נכון שמה שקורה במקרה זה שהיא ממשיכה להיות עבד, הפעם של ילדיה ושלא לדבר על כיצד יצאו ילדיה לעולם. או הורים שגדלו בחינוך מאד נוקשה ולכן הבית שלהם מתירני מדי וגם הקיצוניות הזו אינה טובה. עוד סיפור לנושא דוגמה אישית: אם אחת בקשה ממני עזרה, היא רוצה לחנך את ילדיה לתרומה חברתית, להתנדבות, כי הם לא מוכנים לעשות משהו. שאלתי אותה מה היא עצמה עושה או עשתה בנושא. התשובה היתה "כלום, אין לי פנאי". לגבי ילדים עם לקויות ולא רק - זה נכון לגבי כל הילדים - אם נעשה דברים במקומם, אם לא ניתן להם להתמודד עם קשיים ולהצליח להתגבר עליהם - מאיפה הם ידעו איך לעשות זאת כשיצאו מתחת לסינור של אמא? כמובן שלא "נזרוק אותם למים" - נדריך, נלווה, נתמוך, נהיה אוזן קשבת בשעת הצורך.
איני רואה את מטרת ההדרכה ההורית, כי שההורים יחליטו על דרך אחת. אין כל בעיה אם ההורים חלוקים בדעתם. הילד ילמד שלכל אדם יש זכות לדעתו ושאנשים שונים זה מזה. החשוב הוא שההורים יכבדו אחד את דרכו של האחר. וזה מתחבר גם לנושא של דוגמה אישית - ילד שיראה את הוריו דנים בחילוקי הדעות בצורה מכבדת ומכובדת, ילמד שזו הדרך להגיב על חילוקי דעות. הילדים לוקחים דוגמה מההורים, לעיתים זה דוגמה איך כן לעשות דברים שונים ולעיתים - להיפך. אם, באחת הקבוצות שהנחתי, סיפרה שהיא היתה בבית שלה "כמו עבד" הכל היה מוטל עליה, לכן, היא לא מבקשת מהילדים לעזור בבית. נכון שמה שקורה במקרה זה שהיא ממשיכה להיות עבד, הפעם של ילדיה ושלא לדבר על כיצד יצאו ילדיה לעולם. או הורים שגדלו בחינוך מאד נוקשה ולכן הבית שלהם מתירני מדי וגם הקיצוניות הזו אינה טובה. עוד סיפור לנושא דוגמה אישית: אם אחת בקשה ממני עזרה, היא רוצה לחנך את ילדיה לתרומה חברתית, להתנדבות, כי הם לא מוכנים לעשות משהו. שאלתי אותה מה היא עצמה עושה או עשתה בנושא. התשובה היתה "כלום, אין לי פנאי". לגבי ילדים עם לקויות ולא רק - זה נכון לגבי כל הילדים - אם נעשה דברים במקומם, אם לא ניתן להם להתמודד עם קשיים ולהצליח להתגבר עליהם - מאיפה הם ידעו איך לעשות זאת כשיצאו מתחת לסינור של אמא? כמובן שלא "נזרוק אותם למים" - נדריך, נלווה, נתמוך, נהיה אוזן קשבת בשעת הצורך.
, כי בתיאוריה הכל הרי יותר קל! אבל מהזווית של הצד, בלי להתייחס לעניין החינוך, אין לי ספק שיש פה עניין של אופי.... אחי ואני למשל, התחנכנו באותו המקום, עם אותם הורים (ברור שהיו הבדלים שנובעים מהמיקום במשפחה ומהזמן שעבר בינינו, אבל באופן עקרוני) ואנחנו הפכים מוחלטים מבחינה חברתית (ומעוד הרבה בחינות). אז להורים יש אחריות מאוד גדולה, זה ברור, ואת זה אני משאירה למנוסות ממני לנתח, אבל נראה לי שאיאפשר להתעלם ממרכיב האישיות... נראה לי שהחזון שלי בנתיים מצליח להתמקד רק בתחום חינוך הילדים הדמיוניים שלי...לאט לאט אולי נתקדם איתו!